"מהשניה שחציתי את הגבול הרגשתי שזאת אדמה שלא אוהבת אותי"

שירה מאירי אתר הגבורה, במחנה 19 במארס 2015
אמרי וייס 2015

אמרי וייס 2015


כשטילים נחתו על העצים שבהם התחבאו חייליו, סרן (מיל') אמיר וייס היה בטוח שהם נהרגו. היום, אחרי שהצליח להחזיר את כולם ארצה בשלום, הוא מסתייג מהצל"ש שקיבל - ועוד טוען שלבנון השנייה עשתה לו רק טוב



"מספרי ברזל להתפקד", מהדהדת הצעקה בשדה הקרב. צוות 1, הנמצא כעת במטע זיתים סמוך לע'נדוריה שבלבנון, חטף לפני מספר רגעים מטח של טילי "קורנט" לכיוונו. מלחמת לבנון השנייה, הצלף בדיוק התכונן לחפש מטרות, והטילים הגיעו. ואז נשמעת הצעקה, שאיננה מאפיינת לחימה בשלביה הקשים ביותר.
סרן (מיל') אמיר וייס - באותם ימים מפקד צוות הלוחמים בפלס"ר 401, בדרגת סגן - חייב לשמוע מה מצב הלוחמים שלו. הוא ראה במו עיניו את הטילים וידע שיש פצועים מקרב צוותו, וכנראה גם הרוג מצוות אחר. הוא צועק ומחכה לתשובה שתכריע ותספר לו על הלך רוחם, על פי איכות קולם.
ואחד-אחד הם עונים. 1, 2, 3, 4, 5, 6, 7, 8, 9, 10, 11, 12, 13, 14, 15, 16 ואחרון. מאה אחוז מקרב צוותו משיב לו, בין אם פצוע ובין אם לאו. וייס מקשיב לקולם, ומתמלא עוצמה. הם נשמעים מפוחדים, וזה מובן וברור, אבל גם ענייניים מאוד.
16 לוחמים, מתוכם שמונה פצועים. זהו מצב הכוחות בצוות וייס. כל אחד מהלוחמים מעמיס על גבו פצוע, והם מתחילים להתגלגל במורד ההר. חצי הכוח מנוטרל, אבל המערכה חייבת להמשך.
ואכן, סיפור הקרב של צוות וייס עוד נמשך. על גבורתו של המפקד, על אף שערער עליה, הוא קיבל צל"ש ממח"ט 401 דאז, אל"ם יצחק תורג'מן. בכתב הצל"ש, מהארוכים שראינו, הוסבר: "וייס הפגין רוח לחימה ויוזמה הן בפעולת החילוץ והן בתפקודו לאחר מכן. קור רוח ומנהיגות אשר עזרו לו כמפקד חדש על יחידה בעת ניהול הקרבות. אף שאיבד כחצי מצוותו, שמר על מורל הלוחמים והוביל אותם ממשימה למשימה תחת אש"

אמצע הלילה, ואש תופת
עברו כמעט תשע שנים מאז מלחמת לבנון השנייה, אבל ישנם סיפורים שעדיין לא סופרו במלואם. סיפורו של וייס הוא כנראה אחד מהם, שכן נראה כאילו הוא אינו אדם שאוהב להתפאר במעשיו. הצניעות מלווה את מילותיו לכל אורך השיחה. זוהי לא צניעות של מקבל צל"ש המנסה להקטין עצמו אל מול קהל אוהד, אלא צניעות המלווה אדם תמיד, כדרך חיים. נעים לשמוע סיפור כמו שלו כשהצליל המלווה את קולו כל כך נקי מיומרה או התפארות.
את פרוץ המלחמה הוא זוכר בדיוק. אלוף פיקוד המרכז בדיוק ביקר את היחידה, ותוך כדי שיחה נכנסה הרל"שית שלו. "היא נותנת לו פתק, הוא יוצא החוצה וקורא למפקד היחידה, ומפקד היחידה חוזר וקורא לנו", נזכר וייס בהשתלשלות העניינים. "תוך כשעה היינו על מסוקים. לא כי היו חייבים אותנו שם", הוא מבהיר וצוחק. "פשוט כי האלוף היה אצלנו". אחרי כשלושה שבועות בכפר יובל, סמוך לגבול, בה ביצעו בעיקר תצפיות ופעילויות קצרות - הודיעו ליחידה על כניסה קרקעית. לאחר מכן גם התבשרו על המבצע הגדול שלהם באותה המלחמה.
"מהשניה שחציתי את הגבול הרגשתי שזאת אדמה שלא אוהבת אותי", מתאר וייס. "הרגשתי שאני לא בבית. כחיילים שגדלו על איו"ש והרגישו שם בטוחים כאילו כל הצבא מאחוריהם, לקח לנו זמן לעשות את הסוויץ'". מטרת המבצע הייתה לעבור את הסלוקי ואת הכפר ע'נדוריה עם כוח נח"ל, עד לכפר הבא, שם יכינו את השטח לכל החטיבה. אך אחד ממפקדי הנח"ל התעקש להוביל בעצמו את הכוח, וכך יצא שכוח נח"ל התחיל לעלות לכיוון מערב מואדי שעלה מהסלוקי - שטח נחות שרק עודד פגיעה. "פתאום שמענו פיצוצים, ובמקביל בקשר שמענו שקרתה התקלות. תוך כמה דקות התחילו להגיע אלונקות עם פצועים. אמצע הלילה, ואש תופת". הכוח של וייס פתח נאפ"ל (נקודת איסוף פלוגתית), והחל לעזור בטיפול.
הבוקר מגיע והם מבינים שיהיו חייבים להתקדם, על אף המוסכמה הצבאית. "אין ברירה, מלחמה, הולכים באור יום", אומר וייס. "החלטנו שננסה להגיע לכוחות הראשונים של הנח"ל ונראה מה המצב שם". והם מתחילים לעלות, מתמקמים, הצלף מוציא את נשקו, וירי ה'קורנטים' מתחיל.
 
משימות למניעת הלם
שניה לפני, וייס מספיק לראות את תמונת המצב. כל אחד מלוחמיו נצמד לעץ, טרם הקרב פורץ בהפתעה. בשנייה שאחרי, המראה שרואה המפקד הוא מחריד. "אני רואה טילים פוגעים בכל אחד מהעצים שהחבר'ה שלי יושבים בהם", נזכר. "בשניה הראשונה - אני מניח שזאת הייתה שניה, על אף שזה נראה ארוך נורא - הייתי בטוח שכולם מתים. הבנתי שמשהו איום קורה".
אבל השניה שאחריה קצת הרגיעה את התחזיות. "אנשים התחילו לרוץ אחורה, וראיתי שהם לא מתים. צעקתי לצלף שיתקדם כדי שנדלג למחסה אחורי, והוא לא הגיב. הסתכלתי עליו וראיתי שהוא מלא דם, אז הרמתי אותו ורצנו אחורה".
כשוייס מספר היום את סיפור הקרב, רגע אחד מזדקק למולו. "אני זוכר את הנקודה שחזר אליי התפקוד", הוא מספר. "הרגע בו התחלתי לירות בנשק. עם הכדור הראשון הבנתי: אני חייל, וזה מה שאמור להיות. אמורים לירות עליי ואני אמור לירות בחזרה. זה מהדברים הכי אינסטינקטיביים שמלמדים אותך".
צוות 2 וחפק סמ"פ הצטרפו אליהם אז, על מנת לעזור ולפנות את הצלף שנפגע. הם בדיוק פתחו אלונקה, והמטח השני התחיל. במקום לפנות את הפצוע מצוות 1, הם נאלצו לפנות את סמ"ר איתי שטיינברגר ז"ל, חייל מצוות אחר שנפל שם.
כשהגיעו לנאפ"ל, וייס פעל במידיות. "פחדתי שאנשים ייכנסו לשוק כי היו שם כמה חבר'ה רגישים, אז פשוט נתתי להם עבודה", נזכר. "אחד החובשים שלי היה חבר טוב של איתי, אז המצאתי לו משימות: לעבור בין כל האנשים בצוות, לבדוק מה המצב שלהם, לגרום להם לשתות, ולדווח לי". לפני היציאה למשימה הבאה, עוד עשה להם שיחה. "אמרתי שהחבר'ה הפצועים יהיו בסדר, ודיברתי על איתי. היינו חצי צוות אבל תפקדנו", מספר.
והם המשיכו במשימה. ברגע הבא כבר היו חשופים, מתקדמים. "פתאום הרגשנו נורא לא בטוחים, שמלבנון לא נצא", מספר וייס. "ואז הגיעה שיירת טנקים, ובלבנון, מה שאתה רוצה לראות זה טנקים. אני זוכר שאמרתי 'יש, אנחנו נהיה בסדר'", נזכר וייס, שהתבדה במיידיות. "הטנקים האלה היו פצועים יותר מאתנו", הוא מתאר.
הטנק הראשון בשיירה היה של אל"ם אפי דפרין, אז מג"ד "עשת". "אני זוכר את קצין האג"ם שלהם עולה על תלולית וצועק שאעזור לו. הוצאנו את אפי מהטנק כאילו הוא מת. ככה זה היה נראה". הצוות הרפואי לא וויתר עליו, וחודש מאוחר יותר הוא חזר לפקד על הגדוד. וייס נדהם מהתאוששותו של המפקד. "אדם שהגדירו כמת חזר לפקד על יחידה. זה דבר מדהים".

פירות לקינוח הקרב
רגע אחר כך, צוות וייס נמצא כבר במשימה הבאה. חילוץ פצועים, שיתבררו אחר כך כהרוגים, מהכוח של דפרין. "כבר על השביל ראינו שיש שם שני טנקים נטושים. אני זוכר שחשבתי: 'מה אני יורה עם הנשק שלי? יש פה טנקים', אז עליתי על אחד הטנקים". אבל הפלס"רניק שבו השיב אותו אל נשקו האישי. "קלטתי מה אני עושה, יורה בנשק שלי בתוך טנק. אז תפסתי מאג מלא כדורים, ויריתי לכל מקום שולט עד שהפסיקו לירות עלינו".
כאן בערך מסתיים סיפור הקרב של צוות וייס. זמן לא רב אחר כך, מתחילים לדבר על הפסקת אש. ואכן, הם יוצאים משטחי לבנון. "אני זוכר שעוד הציעו לנו לעלות על טנקים ולנסוע עליהם את ה-20 ק"מ מהגבול. אבל בכל מקום שהיו טנקים היו גם פצועים, אז אמרנו שעל טנקים אנחנו לא עולים יותר", מספר וייס ומחייך.
את החזרה לארץ הוא זוכר טוב טוב. "עברנו דרך המטעים של מטולה ולקחנו פירות מהעצים, זה היה תענוג", מספר. אחרי שבוע של כוננות בכפר יובל, הסתיימה המערכה עבורם.
את הצל"ש שקיבל לקראת שחרורו, הוא לא הבין. "אין לו המון משמעות בעייני, אבל לחוויות כן. באופן אבסורדי אני חושב שלבנון השנייה עשתה למי שאני רק טוב. התייצבתי, וכל הפרספקטיבה לחיים נהייתה לי נורא ברורה".

 ואכן, הצל"ש הפך עבורו לסיכה על הדש. בייחוד כי לא הסכים עם הסיבה בשמה הוענקה. "חלקם הגדול של הצל"שים היו על התנהגות רגילה של חייל. זה הרגיש לי שמנציחים פעולות רגילות והופכים אותן ליוצאות דופן", הוא אומר. "לא מצופה מחייל שיקפוץ על רימון כדי להציל חבר, אבל מצופה ממפקד שיתפקד עם החיילים שלו בשדה הקרב".