"היו הרבה דילמות, אתה לא רוצה לירות סתם כי אתה נלחם עם אוכלוסייה"

שירה מאירי אתר הגבורה, במחנה 25 במארס 2015
בנימין מאמו

בנימין מאמו


כשהטנק של סגן בנימין מאמו וחייליו נפל לתהום, תחת אש מחבלים ונפילות של פצצות מרגמה מסביב, הוא לא חשב פעמיים וקפץ מחוץ לטנק לנסות לחלצו. על כך ועל שאר מעשיו בקרבות במהלך מבצע "צוק איתן" הוענק לו צל"ש ממפקד פיקוד הדרום



"החיילים בטנק לא האמינו שאנחנו נכנסים. אנחנו על הגדר, יורים פגזים פנימה, והם עדיין לא מאמינים", נזכר סגן בנימין מאמו, סמ"פ "ומפיר" בגדוד "הבוקעים" של חטיבה 401, ברגעים הראשונים בהם הוא וחייליו נכנסו לרצועת עזה במבצע "צוק איתן". לפי כתב הצל"ש, סגן מאמו, ששימש אז כמפקד מחלקה (מ"מ) בפלוגה, היה הראשון להיכנס לעזה. אבל אם תשאלו אותו, הוא היה השני. "הדי-9 נכנס ראשון, בלי הגנה ובלי כלום, והטנק השני גונב את כל הכבוד", הוא מדגיש בכל פעם שנזכר במאורעות ממבצע "צוק איתן". "זה לא הוגן. זה היה מפחיד, כל פעם שיריתי הוא חשב שזה עליו. הוא שמע את כל הפיצוצים של כולם", מוסיף וצוחק.
סגן מאמו זוכר היטב את הכניסה לעזה, גם אם לא מחשיב עצמו כראשון הראשונים בשיירה. "רק כשכבר היינו 500 מטר אחרי הגדר, אמרתי לחיילים שלי: 'עכשיו אתם מאמינים לי?' והם התלהבו, כי סוף סוף נכנסנו". לדבריו, ההתרגשות גברה עם ההבנה, שכל הכוחות שנכנסים כעת לראשונה לרצועה, הולכים בעקבותיו. "אתה נוסע - וכל החטיבה אחרייך. זה אומר שגם אם אתה מתברבר - כל החטיבה אחרייך".
אך סגן מאמו לא קיבל את צל"ש מפקד פיקוד הדרום רק על כניסתו ראשון לרצועת עזה. בכתב הצל"ש מתוארים לפרטי פרטים רגעי הגבורה של מפקד המחלקה - כיצד תיקן לבדו תקלה בטנק תחת אש מחבלים וכיצד פקד להסתער על מחבלים שתקפו לוחמים מחטיבת "גבעתי" בעזרת הטנק כדי לעצור אותם.  עוד נאמר בכתב הצל"ש: "צל"ש מפקד פיקוד הדרום מוענק לסגן בנימין מאמו על שהראה אחריות, דוגמה אישית ומקצועיות. במהלך המערכה פגע הטנק תחת פיקודו של סגן בנימין בחוליות מחבלים רבות ובמלכודות שהטמינו המחבלים ולא אחת הוא מנע במעשיו פגיעה בטנקים ובכוחות רגלים. סגן בנימין מאמו הראה במעשיו דבקות במשימה לאור המטרה ונכונות ללחום ולבצע את תפקידו גם תוך סיכון אישי".

תוך שבוע חוזרים
מאמו מעדיף שלא לספר את סיפורו פעם אחר פעם. אחרי שכנועים, הוא לבסוף מסכים, אך שוזר לאורך העלילה מחמאות בלי די לסובביו. נראה כי הצל"ש אינו טבעי לו ובצניעות נוגעת ללב, הוא מספר את שארע. "רמת הגולן, שיא הפסטורליות", הוא פותח בדברים. "היינו באימון, והיו שמועות שאחרי התרג"ד יקפיצו אותנו. בדיוק פיזרנו את הטנקים, ואיך שפרקנו אותם מהציוד, אמרו לנו: 'הקפצה. יורדים דרומה". במהרה, הפך הלילה הזה ללילה לבן. "העמסנו תחמושת, פרסנו זחלים, ובבוקר- ירדנו דרומה. חשבנו שנחזור, לא חשבנו שיפרוץ מבצע 'צוק איתן'", אומר מאמו במבט לאחור. "השארנו כמעט את כל הציוד ברמת הגולן כי לא חשבנו שאנחנו נכנסים לתוך מבצע ארוך. האמנו שתוך שבוע- שבועיים אנחנו חוזרים".
גם כשהגיעו לשטחי הכינוס, התקשו הלוחמים להאמין שעומדת בפניהם מערכה ארוכה. ואז, התקשורת עשתה את חלקה והלוחמים הבינו שמשהו גדול יותר מתחיל להירקם. "בחדשות התחילו לפרסם תמונות של טנקים יורדים דרומה", נזכר מאמו. "הבנו שזהו".
את התקופה בשטחי הכינוס הוא מתאר כקשה ביותר. "אלו היו שבועיים בהם עבדנו מבוקר עד לילה. תמיד היה מה לעשות, תמיד היה מה לשפצר, או איך להעמיק בהכנות. לאט לאט קיבלנו את התחושה שזה גדל". לטענתו גם הם, כמו הרבה כוחות אחרים, התקשו לשמור על המתח המבצעי במציאות בה החזרה לשגרה (חזל"ש) מגיעה מיד אחרי ההוראה לצאת לקרב. "אומרים שנכנסים, כולם ב'אטרף', ואז אנחנו מסתכלים ב'ווינט' ורואים תמונה של הישיבה הביטחונית, שאחריה מתקבלת ההודעה שלא נכנסים".
סגן מאמו מתאר את הכניסה, כשזו סוף סוף הגיעה, "כמו מופע משוגע". בשל העובדה שלחימה מעין זאת הייתה ראשונה בשבילם, הלמידה באה עם הימים. "אתה מבסס תו"ל (תורת לחימה-ש"מ) תוך כדי לחימה. אתה מתאים את האימונים לשטח, על פי מה שלמדת לפני. והיו הרבה דילמות. אתה לא רוצה לירות סתם, כי אתה נלחם עם אוכלוסייה", מדגיש סגן מאמו. "אפילו המפקד הכי זוטר מצא את עצמו בשאלות, ואני חושב שהתמודדנו טוב. אני חושב שבכל מהלך הלחימה לא היה ירי שביצענו בצורה לא נכונה".
אחרי יציאה קצרה להתרעננות, חזרו הלוחמים שוב לרצועה. הפעם, הכניסה הייתה מתוחה אף יותר. "היה מדובר במשהו רציני יותר, בתוכנית אמיצה יותר". בימים הבאים הייתה המחלקה של סגן מאמו תחת פיקוד (ת"פ) דובדבן, ולדעתו זאת הייתה התקופה המעניינת ביותר. "אתה נוסע ברחובות הכי צרים בעולם, עובר עם התותח, וכמעט מוריד חנות", הוא מתאר. "היום אני מכיר את הסמטאות של
ח'ירבת אח'זעה כמו את כף היד".

כמו מכונה משומנת
בוקר אחד, באותן סמטאות צרות, נפל הטנק של סמל המחלקה של מאמו לבור בצד הכביש. שלושה מטרים שבאותה סיטואציה נראו כתהום. "הטנק כמעט התהפך, ובזמן החילוץ נקרע גם הזחל", מתאר סגן מאמו. "הייתה התלבטות אם לקרוא לאנשי חימוש כי זאת הייתה תקלה מסובכת. הצעתי שננסה לפתור את זה ברמתנו". באותה נקודה מתחילות יריות ופצמ"רים (פצצות מרגמה) נופלים במרחק 15 מטרים מהם. "בתוך הטנק אתה מרגיש בבית, אבל כשאתה מוציא את הטנקיסט מתוך הטנק הוא נצמד לקירות". ללוחמים, שהרגישו כמו דג מחוץ למים, לקח קצת זמן להבין את המתרחש, אך מרגע שהתאפסו - חיפו על סגן מאמו בעודו עובד על הטנק. "ניסינו כל מיני שיטות, אבל הזחל היה קבור מדי, והכול נשבר. בסוף, בדרך נס, הצלחנו". ניסיון חילוץ של שלוש שעות, כשפצמ"רים נופלים סביב - הושלמו בהצלחה.
שבוע מאוחר יותר, סביב חטיפתו של סגן הדר גולדין ז"ל, עברה המחלקה להיות ת"פ רימון באזור גדול יחסית סמוך לרפיח. "בדיוק התמקמתי ליד הבית בו הייתה יחידת רימון, ואז בקשר עלה מולי המפקד שלהם ואמר לי לחזור מהר לאיפה שהייתי". את המחבלים הוא זיהה מיד. "הכוונתי את הנהג אליהם, והוא נסע קדימה מהר". כשהוא נזכר ברגעים הללו אפילו קולו נהיה מחושב. "אתה פועל כמו מכונה גם באירוע של שנייה וחצי", אומר. "כולם יודעים מה הם צריכים לעשות ואתה מרוצה, כי הכל מתנקז לרגע אחד בדיוק כמו שהתאמנת. התחושה היא שלא סתם עשית שלוש שנים של אימונים ברמת הגולן".

יום הולדת בשטח בנוי
אחרי שני האירועים האלה, שלושה שבועות בשטח, ושהייה לאורך זמן במגנן, מתחם המגן על הטנק בזמן עצירה - הגיע גם רגע של התפרקות. "לאחד החבר'ה הייתה יומולדת באותו היום", נזכר סגן מאמו. "לקחנו איזה עוגה שקיבלנו, שמנו סיגריות במקום נרות, הדלקנו את הכול ובשיא הרבאק כל המחלקה שרה 'היום יום הולדת' בתוך עזה". כל אחד שלף סיגריה, והם חזרו לקרב במצב רוח טוב. "אמרתי לבחור שכנראה לא תהיה לו עוד יומולדת כזאת", הוא מוסיף.
על אף הנחישות האישית שהראה לאורך המבצע והגבורה עליה קיבל את הצל"ש, מבקש המ"מ להקדיש אותו למחלקה שלחמה לצידו. "זאת גאווה גדולה, ואני חושב שזה פידבק לטנקים בכלל במבצע", הוא אומר. "המחלקה שלי, שבסך הכל עמדתי בראשה וקיבלתי את הצל"ש בשמה, עבדה בצורה מאוד טובה. זה צל"ש מחלקתי. טנק שמסתער זה לא איש אחד, זה ארבעה".
מהמבצע האחרון הוא יוצא בתחושה שיש מקום לטנקים בלוחמה בשטח בנוי (לש"ב), ובכלל. "אני חושב שלא מעריכים מספיק את חיל השריון, והייתי מצפה שאנשים יראו את ההשפעה הגדולה שיש לחיל הזה, עם כל העבודה השחורה", אומר סגן מאמו. "במבצע אנשים לא זזו בלי טנקים, התקפות חיכו שיגיע כוח שריון בשביל לצאת לדרך, ולמפקדי טנקים הייתה עוצמה משוגעת. זאת פשוט זכות".



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה