"גם אם אתה לא מנסה לייצר ערכים, הם נוכחים"

כתבת במחנה אתר הגבורה, במחנה 23 ביולי 2015
דן פלדי 2015

דן פלדי 2015


ביום האחרון למילואים במהלך תרגיל לילי רטוב, נפצע סגן (מיל') דן פלדי, מ"פ בחטיבה, מירי מרגמות. למרות הפציעה המשיך פלדי להוביל את פלוגתו עד תום התרגיל, ועל כך קיבל את צל"ש אלוף פיקוד המרכז



זה היה היום האחרון למילואים של סגן (מיל') דן פרידלנד, כיום פלדי, אשתו רק לפני שבוע ילדה וכבר נאלצה להעביר לבדה את הימים האחרונים עם תינוק וילדה בת שלוש. היא מגיעה לביתם, סופרת שעות אחרונות עד שהוא יחזור. דבר לא הכין אותה למצוא במרפסת, ליד הכביסה, מדים מגואלים בדם. היא רצה לחדר השינה, פלדי שוכב שם, לא נע. כשהיא רואה זאת היא מתעלפת. לאחר כמה שעות, ימצא עצמו פלדי מתעורר כשלצידו אשתו יושבת בוכייה. תסריט האימים שהיא וודאי דמיינה, מסתיים כשפלדי מסביר לה את שאירע. פלדי, שבאותם ימים תפקד כממלא מקום מ"פ בחטיבה הירושלמית, נפצע מפצצת מרגמה במהלך תרגיל לילי, אך למרות זאת המשיך להוביל את חייליו עד לסיום המשימה בהצלחה. על תפקודו בתרגיל זה קיבל פלדי צל"ש אלוף פיקוד מרכז דאז יוסף גבע וכך נכתב בצל"ש: "ביום ה' 31 באוגוסט 1961 בעת ביצוע תרגיל התקפת לילה, נפצע מפקד הפלוגה בפועל סגן דן פרידלנד מרסיס מרגמה 81 מ"מ. למרות פציעתו לא עזב סגן פרידלנד את פלוגתו והמשיך לפקד עליה בהסתערות. על מעשיו אלה קיבל את צל"ש האלוף ב 20 באוקטובר 1961".

"כשהמ"פ רץ – אז רצים"

זה היה אמור להיות תרגיל מסכם שגרתי, חלק מהתרגילים הרבים הנערכים באימון שנתי. פלדי, שזמן לא רב לפני סיים קורס מ"פ כמילואימניק, שימש במהלך התרגיל כממלא מקום מ"פ בחטיבה הירושלמית.  "זה היה תרגיל בשטח אש. הגבעה הספציפית שהפלוגה שלי הייתה אמורה לכבוש הייתה בדיוק באזור הגבול", מתאר פלדי  את מטרת התרגיל אשר התרחש באזור נחושה הצמוד לגבול הירדני. "כתרגיל חטיבתי, לכל פלוגה הייתה משימה. הגדרנו את השטח כמתחם אויב וההחלטה החטיבתית הייתה שהתרגיל יתקיים באש חיה כשהמטרה היא לירות לכיוון הגבעה", הוא נזכר. "בנוסף לזה, כדי לאבטח את ההסתערות שלנו קיבלנו מהפלוגה המסייעת הגדודית אש חיה. זאת אומרת שלפני ההסתערות, קיבלנו סיוע של מרגמות על הגבעה". פלדי מתמקם עם פלוגתו בטרסה אשר שוכנת סמוך למעלה הגבעה ומחכה להמשך התרגיל. "כשהאש בוצעה. קמתי יחד עם הקשר שלי ואמרתי 'חבר'ה קדימה, בלי דיבורים'. התחלתי לרוץ כשאחרי כל החיילים. כשהמ"פ רץ – אז רצים". פלדי לא מספיק לרוץ עשרה צעדים וכבר מבין שמשהו קורה. "על הגבעה נחתו כעשר פצצות מרגמה שפתאום החלו להתקרב. אש המרגמות נמשכה וירדו עוד שתי פצצות - אחת נפלה רחוק ממנו והשנייה הייתה מאוד קרובה", נזכר פלדי, שגם  פיצוץ המרגמות לא מנע ממנו להמשיך בתרגיל ולרוץ. רק כאשר הרגיש כי נרטב, שם לב למתרחש בגופו. "מסתבר שחטפתי כמה רסיסים בגופי אבל למזלי, רסיס אחד נכנס למימייה. לכן רק כשהמים נשפכו כתוצאה מהרסיס, הבנתי שנפצעתי". פלדי הממשש את גופו מבחין לפתע בעוצמת הפגיעה. "תוך כדי נגיעה הבנתי שבתוך הרגל הימנית יושב לו רסיס מכובד", הוא מספר. "הדבר היחיד שעבר לי בראש באותם רגעים זה שאני חי ושעלי להמשיך כרגיל". פלדי עולה בקשר ומודיע למג"ד כי נפגע מבלי להרחיב במידע. וכך ממשיך הוא בביצוע התרגיל. "רק כשהגענו למעלה, וכל מ"מ התמקם במקום שלו, הודעתי למג"ד שהיעד נכבש ושאני פצוע", הוא נזכר. "כשהמח"ט שמע את זה בקשר הוא עצר את כל התרגיל וכעס מאוד שהמשכתי על אף הפגיעה". פלדי הפצוע מקבל סיוע המוריד אותו מההר. למטה מחכה לו אמבולנס השולח אותו לניתוח בבית החולים 'סורוקה'. את הרגעים הבאים פלדי מתאר בפשטות על אף המתיחות הרבה. "בחדר ניתוח הוציאו לי את הרסיס הגדול ורסיס נוסף שכלל לא הבחנתי בו. חבשו אותי ואמרו לי שאני אחיה".

תחושת הרטיבות

למחרת  אותו לילה בו נפצע ונותח, רשאי היה פלדי לחזור מבית החולים 'סורוקה' לביתו שבירושלים. פלדי, שהשאיר בימי המילואים את אשתו בבית עם תינוק בן שבוע וילדה בת שלוש, לא רוצה להוסיף לה צרות נוספות ומבקש מהרס"ל הפלוגתי שלא יודיע לה על הפציעה. "לא קרה שום דבר נורא. היא לא צריכה על הראש גם את הסיפור הזה", אומר פלדי ונשמע גם היום בטוח בהחלטה. לאחר שקיבל את תנאי הרופאים והבטיח כי יקבל טיפול בבית החולים 'הדסה', הסיע אותו הרס"ל לביתו שבירושלים. "רק הייתה בעיה - לא ידעו במה להלביש אותי מכיוון שהמכנסיים שלי היו קרועות ומלאות בדם. לבסוף  לבשתי אותם בכל זאת במשך הנסיעה". פלדי שלא הודיע לאשתו כי הוא חוזר, מגיע עם הנגד לבית ריק. "הגענו הביתה והייתי עייף מאוד מכל האירוע והנסיעות, הרס"ל שלי פשוט הכניס אותי למיטה. רק רציתי לישון". הנגד, שלא רוצה שהבגדים יישארו זרוקים, לוקח את המדים ומניח אותם במרפסת ליד הכביסה והולך. "אחרי כמה שעות אשתי הגיעה עם הילדה מהגן, והופתעה פתאום לראות אותי שוכב ככה באמצע היום במיטה", מספר פלדי על רגעי האימה שאשתו חוותה. "היא אומנם ידעה שאני מגיע אבל לא חשבה שאבוא כ"כ מוקדם. היא נכנסה לקחת כביסה ופתאום ראתה את המדים עם הדם". לאחר מכן, סיפרה לו אשתו כי ישר התעלפה. "כשהתעוררתי ראיתי אותה יושבת לידי ובוכה", נזכר פלדי. "מי יודע אילו תסריטים רצו לה בראש".

פלדי מנסה כבר שנים להיזכר מה עבר בראשו באותם רגעים בהם נפצע, אך לשווא. "כל מה שאני זוכר זה את תחושת הרטיבות. אבל לא את הרסיס עצמו שנכנס לי לרגל", הוא מתאר. "אני מנסה לתת לעצמי הסבר איך לא הרגשתי כלום. הרי כל בנאדם נורמאלי היה עוצר מעוצמת רעש הפצצה. כנראה שרק מ"פ צעיר שחדור לבצע את המשימה שלו מסוגל להניח לפציעה ולהמשיך אל עבר המטרה".

 

לעשות

גם כאשר קיבל את הצל"ש, פלדי לא התרגש מהעניין במיוחד. "לא הרגשתי שיש פה משהו שראוי להערכה. כשאתה עושה את מה שצריך - אתה לא אמור לקבל צל"ש אלוף".

מול ילדיו, פלדי כמעט ולא דיבר על המאורע. "רק כשהם גדלו זה חלחל אליהם. וכנראה גם השפיע בצורה טובה", הוא מציין ומתאר בגאווה את שושלת הבנים והנכדים שנתנו מעצמם לצבא במגוון סיירות מובחרות. "אפילו הנכדה שלי שסיימה י"ב הודיעה שהיא רוצה להיות לוחמת", מספר בחיוך פלדי. "הבת שלי אומרת לי עד היום שהכול בגללי", צוחק.

על אף שילדיו כמעט ולא שמעו על הסיפור - מהנכדים, פלדי כבר לא הצליח להסתיר את הצל"ש. "הסיפור הזה לא עבר לדורות הבאים מיוזמתי. אבל יום אחד, הנכד הבכור שלי שמע מאבא שלו שהייתי פעיל בספורט סיף. הוא שאל אותי על כך וסיפרתי לו שהשתתפתי במכבייה. אמרתי לו שליום ההולדת שלו אתן לו את מדליית הכסף שקיבלתי שם", נזכר פלדי. "אצלנו בבית אין סדר. נדיר למצוא אלבום. אז הוצאתי לו שקית עם כל מיני דברים, והתחלנו לחפש את המדלייה. תוך כדי החיפוש הוא ראה את נייר הצל"ש ומאוד הופתע", נזכר. "ילדים חושבים שסבא שלהם תמיד היה כפי שהם מכירים אותו. הם לא יודעים שגם אנחנו המבוגרים היינו פעם משהו", הוא צוחק. "אחר כך הוא דאג לעדכן את שאר הנכדים, וכמובן הלך להתלונן אצל סבתא שלו ש'זה לא בסדר שסבא דני לא סיפר לו'".

ואכן, גם כשפלדי מיעט לדבר על האירוע בתוך הבית במשך השנים, הוא לא תמיד הצליח להתחמק מהעיסוק בו. "הרגעים המעטים בהם האירוע תפס אצלנו מקום היו כשאשתי התלוננה לחברות שלה על איך עשיתי לה את זה - איך נפצעתי כשהיא עם ילדה ותינוק בבית".

לפלדי ברור כי האופן בו נהג במהלך התרגיל מובנה אצלו מהבית. "זה עבר דרך החינוך של ההורים שלי. התשובה לשאלה 'מה לעשות'? היא לעשות". העובדה שחינוך זה הושרש גם אצל ילדיו ונכדיו ממלאת את פלדי בסיפוק רב. "זה כנראה עובר בגנים. הנכדים שלי הולכים  גם לשנות שירות וגם לסיירות מובחרות", מציין פלדי ומסביר "גם אם אתה לא מנסה לייצר ערכים, הם נוכחים. לא צריך לדבר. הם באים מתוך האדם".

 

 

 



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה