"הרגשנו שהטנק הולך להתהפך. זה היה ברור"

כשסמ"ר (מיל') נתנאל אוזן, נהג טנק מגדוד "סופה" בחטיבה 188 של חיל השריון, יושב יחד עם 120 החיילים מצטייני הנשיא בשנת 2010 לשמוע את נאום הרמטכ"ל דאז גבי אשכנזי, הוא לא מאמין לרגע ששמו יוזכר. הרי כמעט לא האמין להודעה של מפקד פלוגתו שסיפר לו בזמן סיור הצהריים השגרתי בגזרה שזכה להיות בין המצטיינים. "הייתי בסיור צהריים עם מפקד ועוד חייל, והיינו בעמדת תצפית, כשהמפקד אמר לי שהמ"פ רוצה שאתקשר אליו לפלאפון האישי. התקשרתי כמה פעמים והוא לא ענה. כשהוא חזר אליי הוא אמר, 'רציתי להגיד לך שאתה מצטיין הנשיא. נבחרת בין כמה אנשים'. שמחתי, למרות שלא כל כך ידעתי מה ההצטיינות הזאת אומרת. רק אחרי שבוע כשהמג"ד ראה אותי ואיחל מזל טוב, הבנתי את גודל המעמד", משחזר אוזן. המילים בנאום הרמטכ"ל החזירו אותו שמונה חודשים לאחור, אל קיץ 2009 ואל היום בו איבד את מפקדו, סמל אוריאל פרץ־ליברנט ז"ל.

ב־5 באוגוסט 2009 השתלבה חטיבה 188 של השריון, שבה שירת אוזן, באימון סדרת שטח של קורס מפקדי פלוגות וגדודים. השעון הורה על ארבע וחצי לפנות בוקר כאשר הטנקים, יחד עם כוחות מחיל ההנדסה, החלו לתרגל מעבר מעל תעלה. הגשרון, עליו אמורות לעבור מכונות הלחימה, הוצב באזור תל שיפון בדרום רמת הגולן, כדי לאפשר את חציית התעלה המדמה אזור לחימה. טנק אחר טנק עברו את הגשר, אך טנק 3א', בו ישב הצוות של אוריאל, סטה מן הגשר והתהפך לתהום, ובעקבות כך התהפכו גם חייהם של ארבעת יושביו.

תקווה בלב

"הייתי בתוך התא שלי, תא הנהג, והרגשתי שמשהו לא בסדר", מודה אוזן. "לפני שהתחלנו לעבור את הגשר אמרו לנו לעצור. המכוון, שהוא קצין מחיל ההנדסה, בדק את הטנק, לדעת אם הוא מספיק ישר לפני העלייה לגשר, כי על הגשר אסור לתת היגוי ולשנות את הזווית של הטנק. ממשיכים כל הזמן ישר. היה חושך, ולאחר שהמכוון בדק את הטנק עם פנס התחלנו לעלות על הגשרון. באיזשהו שלב כבר הרגשנו שהטנק הולך להתהפך, זה היה ברור. האמת, הרגשתי מההתחלה שהטנק מעט עקום, אבל אני יושב בתוך תא ולא יכול באמת לראות משהו בהשוואה למי שעומד מבחוץ, אז סמכתי עליו". כשמפקד הטנק, סמל פרץ־ליברנט, הרגיש שהטנק עומד להתהפך אל תוך התעלה הוא הכריז על "תרגולת התהפכות" מהירה אך הוא עצמו לא הספיק להכניס את הראש מהמדף ונזרק החוצה. "אני, התותחן והטען יצאנו כמעט בלי פציעות. שעתיים־שלוש בבית־החולים וכבר חזרנו לשטח", משחזר אוזן, שחייו וחיי חבריו ניצלו הודות לפקודתו האחרונה של מפקדם. 

"כשפינו אותנו לבית־החולים כל הצוות שאל איפה אוריאל. לא ראינו אותו יוצא איתנו מהטנק, הרי אחרי ההתהפכות המג"ד בא והוציא אותנו מהטנק. רק שאלנו איפה המפקד. כל עוד לא אמרו לנו שהוא נהרג, לי הייתה תקווה בלב שהוא קפץ, או שהוא עדיין חי מתחת לטנק ההפוך. אבל המ"פ הפריך את המחשבות הללו כשעלה לאמבולנס ואמר שהמפקד שלנו נהרג. את מי שכיוון מחיל ההנדסה פגשתי אחרי שבוע במקרה בתור לתחקיר האירוע. יותר ריחמתי עליו והצטערתי מאשר כעסתי, ידעתי שזה לא בכוונה או שהוא התרשל בעבודה שלו".

לאחר האירוע אוזן שב לפלוגה והמשיך בה שירות של שלוש שנים מלאות, בעוד אחד מחברי הצוות יצא לפיקוד והשני השתחרר אחרי ארבעה חודשים כחלק ממסלול בני הישיבות. בפלוגת "בזק" של גדוד "סופה" נשאר אוזן היחיד מצוות פרץ־ליברנט. לאורך השנים המשיך אוזן לשמור על קשר רציף עם משפחתו של אוריאל ולבקר אותם כאילו היו משפחתו שלו. "אני לא כל כך מבין למה אני מצטיין", הוא אומר בצניעות. "שמרתי על קשר עם המשפחה וחזרתי לפלוגה. אני לא חושב שהייתה לי התלבטות בקטע הזה". בכל שיחה בה עולה נושא ההצטיינות של אוזן הוא מקפיד לומר כי אינו רואה במעשיו מאפיין יוצא דופן או משהו שראוי לציון או הצטיינות נשיא. "בתקופה שלקראת קבלת ההצטיינות עשינו כמה ראיונות לשבועונים ומקומונים, ואחת המראיינות שאלה אותי, 'מה אתה עושה בזמנך החופשי?' סיפרתי שבימי חמישי כשאני חוזר מהצבא אני מחלק מנות למשפחות נזקקות. זה משהו שהתחלתי עוד לפני הצבא. המראיינת אמרה, 'נו אתה רואה, מגיע לך לקבל מצטיין'. אז הבנתי שאולי לי זה ברור מאליו אבל לאחרים לא כל כך. אחרי הכול, מה זה לחזור מהצבא ולהשקיע שעה אחת בלהקפיץ מנות לאנשים נזקקים? לי זה לא נראה משהו שצריך לקבל עליו הצטיינות אבל לאנשים מבחוץ זה נראה הרבה יותר, וככה זה גם עם המשפחה של אוריאל", מסביר אוזן.

"כשהגעתי לטקס המצטיינים שמעתי את הסיפורים של המצטיינים האחרים וחשבתי שבאמת מגיע להם. יש אנשים שעזבו את המשפחות בחוץ לארץ, התגייסו ועושים דברים ראויים להערכה בצבא. אני עשיתי דברים שמובנים מאליהם. לא נראה לי שיש בן־אדם שהמפקד שלו נהרג והוא לא שומר על קשר עם המשפחה. אבל אם הוועדה ראתה במעשים שלי משהו שצריך לציין ושזה איזושהי דרך שרוצים להראות לחיילים אחרים, שמחתי להיות חלק מהדוגמאות הרבות".

מורה דרך

בחודש האחרון ציינו שש שנים למותו של אוריאל, אירוע שגם שנים לאחר המקרה אוזן מקפיד להגיע אליו מדי שנה. "אמרתי לאשתי שאני מרגיש פספוס על אוריאל, שהוא היה בחור עם המון תוכן. אדם שאוהב עשייה והיה בעל תחביבים רבים. חבל שלא הספקתי להכיר אותו יותר טוב, הוא היה מפקד שלי בסך הכול חודש. רק אחרי שהוא נהרג הרגשתי שאני מכיר אותו יותר, דרך המשפחה והחברים הקרובים שלו. יום לפני התרגיל בו הוא נהרג, עשינו שיחה אישית כמפקד וחייל בצוות. לא הייתה בעיני שאלה אם לחזור לפלוגה, היה לי ברור שאני חוזר". בהלוויה של אוריאל אוזן נפרד ממנו באומרו: "בהיכרות הקצרה שלי איתך ראיתי בך מורה דרך ואדם שאני חייב ללמוד ממנו. השקט הנפשי ושמחת החיים האין־סופית שלך היו נר לרגליי. היית לא רק חבר טוב אלא גם מפקד מקצועי מהשורה הראשונה. ידעת מה המטרה והמשימה של התרגילים שלנו וזרמת עם השינויים שחלו תוך כדי התרגיל".

בתחילת הקשר עם בני משפחת פרץ־ליברנט אוזן מודה שחש מעט אשמה על מותו של בנם. "הרגשתי שהטנק קצת עקום ולא אמרתי כלום, ובהתחלה היה לי קשה להתגבר על זה. אבל המשפחה שלו כל כך מיוחדת, שבכל פעם שהגעתי אליהם לחזק יצאתי מחוזק, זכיתי. הם שומרים על קשר עם חברי הצוות, שולחים הודעות של שבת שלום וחג שמח, וזה גם הדדי. אני זוכר שהמשפחה של אוריאל התקשרה אליי לומר מזל טוב על הזכייה בהצטיינות הנשיא".

חברי צוות הטנק של אוריאל משתדלים היום לשמור על קשר אף על פי שחלקם כבר נשואים או בעיצומם של לימודים ועבודה. הם מגיעים לאירועים ומדברים בטלפון לא מעט. במילותיו האחרונות השאיר אוריאל את הצוות מאוחד מתמיד, ובאותה נשימה גם לעולם לא שלם.