"זה סיפור של עבודה קשה, הקרבה ונתינה"

כתבת במחנה אתר הגבורה, במחנה 6 באוגוסט 2015
תומר עומרי 2015

תומר עומרי 2015


אחרי תקופה שהייתה כה שקטה, שסגן (מיל') תומר עומרי פחד שהצוות שלו ישתעמם בטנק, חוליית מחבלים חדרה מחצי האי סיני על פעולתו באירוע קיבל עומרי צל"ש ממפקד פיקוד הדרום



שבועיים בגבול עזה, אין־ספור זבובים, מעט אוכל ובעיקר חום אימים, גרמו לסגן (מיל') תומר עומרי, אז מפק"ץ בגדוד 52 בחטיבה 401 של חיל השריון, להתלונן לראשונה בטלפון למ"מ ממחלקה אחרת. "תשמע, אצלי אין כלום בגזרה. כל כך שקט שאני מפחד שהחיילים שלי ישתעממו", הפטיר עומרי, לא יודע שכמה שעות לאחר מכן, אותו שקט יופר והוא ימצא עצמו נלחם כדי להחזירו. ב־5 באוגוסט 2012 חדרה חוליית מחבלים מחצי האי סיני לשטח מדינת ישראל על גבי רכב משוריין ששימש כרכב תופת. "קדימה, חבר'ה! לטנק עכשיו!" קרא עומרי לצוותו לאחר ששמע בקשר על האירוע בגבול. ללא היסוס קפץ הצוות לטנק. הם החלו לנוע לכיוון ההתרחשות אך נתקלו בבעיה טכנית לא פשוטה. "הייתה בעיה בקשר ושמענו חלקית. גם הג'י־פי־אס לא עבד כך שנאלצנו לנווט בחושך על בסיס הזיכרון שלי בלבד", מציין עומרי. צוות הטנק הגיע לכניסה לכרם שלום וראה את כוחות צה"ל נערכים לאירוע. לפתע הבחין עומרי ברכב חריג הנוסע מכיוון הגבול לתוך המדינה. בהחלטה של רגע, הורה עומרי לנהג לנסוע בעקבות הרכב החשוד. עומרי וצוותו ניסו לברר בקשר מה קורה, אבל לא היה מענה מן הצד השני. הם איתרו את הנגמ"ש המצרי החטוף, ולאחר שווידאו כי אינו שייך לכוחותינו ירו לעברו שני פגזים שהשמידו אותו ואת המחבלים שנסעו בו. על פיקודו והתנהלותו במהלך האירוע קיבל סגן (מיל') עומרי צל"ש ממפקד פיקוד הדרום דאז, האלוף טל רוסו. וכך נכתב בצל"ש:

 "סגן תומר עומרי מהווה מודל למפקדים, על שהפגין נחישות, אומץ לב ומקצועיות תוך חתירה למגע ודבקות במשימה. פעולותיו של סגן תומר עומרי מנעו פגיעה בנפש ותרמו באופן משמעותי לסיכול פעולות האויב".

"הוא תמיד צדק"

את יום ההולדת הזה סמ"ר (מיל') גורדון סוטקר ודאי לא ישכח. סוטקר שתפקד כטען בטנק במהלך האירוע, בכלל קיווה להיות בקיבוץ עם חבריו באותו יום. "גרתי בקיבוץ חולית כחלק מתוכנית 'צבר', ממש מטר מהעמדה שלנו", מספר סוטקר שעשה עלייה והתגייס כחייל בודד. "באותו בוקר גורדון בא אליי ואמר, 'יום הולדת, מה לא תיתן לי לצאת'?" נזכר עומרי, מפקדו בטנק. אך בשל מצוקה בכוח אדם בקשתו נדחתה. "הוא צדק, הוא תמיד צדק", צוחק במבט לאחור סוטקר.

הם מתכנסים למפגש לאחר שכמעט לא התראו מאז האירוע. מפקד ופקוד, בלי דרגות ובלי מסכות, יושבים על בירה בלב תל אביב ומשחזרים יחד את היום שלעולם לא ישכחו.

"זה היה עוד יום חם ורגיל בקו. אני הייתי בשמירה בחוץ ותומר החליף אותי כי היו לי בעיות עם מכשיר הקשר שלא עבד", נזכר סוטקר. "אחרי כמה דקות תומר, שהבין שהתרחש אירוע, קפץ למגורים ועלינו בהסתערות לטנק", הוא מספר. "קיבלנו את הקשר ממש חלקית והבנו שמתפתח אירוע בגבול מהצד המצרי", מוסיף עומרי. כשהם מנותקים לגמרי מהסביבה החלו חברי הצוות לנוע לכיוון ההתרחשות, כשהם נוסעים בחושך בלי מפה או נווטן. "בתור מפקד זאת בעיה. אתה הרי רגיל לקבל תמונת מצב ולהבין מה קורה", נזכר עומרי ברגעים המתוחים. "מזל שהצוות התנהג למופת וכל אחד עשה את תפקידו בצורה הטובה ביותר", הוא משבח. לפתע, אחד הרכבים שהתברר כרכב תופת התפוצץ מול עיניהם של חברי הצוות בגבול המצרי. "זה היה כמו הבזק של כמה שניות. יותר ארוך מברק", מתאר עומרי את עוצמת הפיצוץ שנגלה לעיניו. "אתה לא שולט בעצמך, כי מצד אחד, כמפקד, אתה צריך להרגיע את הצוות, ומצד שני, כבן־אדם, לוקח לך כמה שניות להתעשת", הוא מודה.

הם הגיעו למוקד האירוע בכניסה ליישוב כרם שלום ולפתע הבחינו ברכב חריג. עומרי החליט לשנות את הכיוון ולנוע בעקבות אותו רכב. "אני לא זוכר למה החלטתי ללכת לכיוון אותו רכב חשוד, אבל בסופו של דבר זאת הייתה החלטה קריטית שהביאה לסיום האירוע", הוא מציין. הצוות המשיך בעקבות המשוריין עד שהוא עצר. המחבלים ניסו להימלט מהמשוריין כשהם פותחים באש על רכב אזרחי שחלף באזור. "כשהבחנו שהם נושאים נשקים שהם לא שלנו, זיהינו בוודאות שמדובר במחבלים ולא בכוחותינו", משחזר עומרי ומספר על רגע שנחקק בזיכרונו. "הייתי עם הראש בחוץ בזמן חילופי היריות. תוך כדי שאנחנו נוסעים אני מרגיש שמישהו תופס אותי ביד ומכניס אותי פנימה. זה היה גורדון. בלעדיו אני לא יודע איפה הייתי היום". כיוון שהקשר לא עבד, נאלץ עומרי לקבל החלטה לבד ולירות בנגמ"ש. "ירינו שני פגזים, המשוריין התפוצץ וכל ששת המחבלים חוסלו", מספר עומרי. לאחר שסרקו את האזור כדי לוודא שלא מדובר בהסחת דעת לחטיפה, נסעו לכיוון כוחות צה"ל, שם חברו לשאר הגדוד ותמונת המצב הובהרה. "בראש שלי האירוע שקרה עכשיו הוא מינורי ובגבול מתרחש האירוע האמיתי. כשהגענו הבנתי שהאירוע הסתיים מיד כשהשמדנו את המשוריין", הוא מתאר וסוטקר מוסיף: "לא הצלחתי לעצום עין אחרי מה שקרה".

קשר מיוחד

אף על פי שהצל"ש ניתן באופן אישי לעומרי, חשוב לו להדגיש כי מבחינתו מדובר בצל"ש פלוגתי וצוותי. "הצל"ש הזה הוא סיפור של עבודה קשה, הקרבה ונתינה", מציין עומרי. "אני חושב שבלי האנשים הנכונים ובלי ההיכרות העמוקה והידיעה שאני יכול לסמוך עליהם לא היינו מגיעים לתוצאה הזאת".

גם לאחר שלא התראו שנים, נדמה כי השפה בין השנים ברורה. "אחרי חוויה כזאת נוצר קשר מיוחד בין אנשים", מסביר סוטקר. "היינו כל כך הרבה זמן אחד בתחת של השני שאתה כבר יודע הכול על כולם. ואם אתה קצין שמתלהב מהדרגות ומהדיסטנס אתה צריך להבין שזה כלום. אם תתחיל לשים מסכות ולשחק משחקים לא תגיע רחוק", מציין עומרי אך מדגיש, "זה לא פשוט בכלל מבחינה פיקודית. לפעמים אתה צריך לקבל החלטות שלא נעימות לצוות, אבל כמפקד אתה צריך להיות אחראי ולפעמים גם להעניש במידת הצורך", הוא מסביר את מורכבות המצב. סוטקר מצידו כלל לא מבין מה העניין. "לי זה בכלל לא היה משנה. הבנתי שמה שחשוב זה הצוות ובשביל זה היינו צריכים אותך כמפקד", הוא אומר. עומרי מגיב בהתרגשות. "מדהים אותי לשמוע את זה. זה אומר לי עכשיו - הצלחת, וזו המשמעות של צוות. זאת באמת משפחה".

בלי פחד

לסוטקר, שעלה לבדו לארץ מארה"ב והתגורר בקיבוץ הסמוך לאירוע, לא הייתה דרך משמעותית יותר לסיים את השירות הצבאי. "לאחר האירוע הבנתי שלא רק שאני מגן על המדינה אני מגן גם על הבית", אומר סוטקר. "אבל גם בלי אירוע כזה הייתי עושה את השירות שלי שוב. זה אחד מהדברים הכי טובים שעשיתי בחיים". עומרי מוסיף כי לרוב עולים חדשים מתקשים להשתלב בחיל השריון בגלל השפה. "אבל גורדון אכל את זה בלי מלח", הוא משבח. "הייתי בהרבה מקומות בצבא, אבל כשחזרתי תמיד חיכו לי בבית ההורים עם אוכל חם ויחס מפנק. להיות חייל בודד ועוד קרבי זה לא פשוט בכלל, זה לחזור פעמיים בחודש לחדר חנוק וסגור. בעיניי זה מטורף. לא מגיע לזה צל"ש?" שואל עומרי בחיוך מלא הערכה כלפי סוטקר.

כיום, שלוש שנים לאחר האירוע, עומרי מתחיל להבין סוף־סוף את גודל המקרה. "אני קצת יותר מעכל את מה שאירע. זה אירוע חשוב. עמדנו במשימה ואין דבר יותר מספק מזה. התוצאה לא ברורה מאליה אבל זה חלק מהעבודה, משהו שחייבים לעשות".

כשקיבל את הצל"ש עומרי היה נבוך מהמעמד, אך מרגיש שיש בכך חשיבות כלפי חיל השריון. "זה הראה כמה חשוב ומשמעותי הכוח באזור". מבחינתו, הימים היותר מורכבים בשירות היו דווקא אלה "הרגילים". "הימים בהם אתה צריך למשוך את החיילים מהמיטה למארב הם הימים הקשים. אתה רואה את החיילים שלך מתבאסים כשהדרך היחידה לנחם אותם זה לפנק בקצת צ'וקולוקים", נזכר עומרי וסוטקר מוסיף: "לשתות נסטי קר בחום של ארבע לפנות בוקר כשאתה מזיע בתוך מארב זה באמת משהו לא מהעולם הזה".

כשהם נזכרים באירוע הם לא מבטאים לרגע את המילה "פחד". מבחינתם זו מילה שלא מופיעה בלקסיקון. "אתה מרגיש פחד רק כשיש לך זמן לחשוב על דברים", מנסה להסביר סוטקר. "כשיש לחץ ואדרנלין ואתה כבר מיומן מהאימונים אין מקום לפחד להיכנס", הוא אומר ועומרי מסכם: "נטמע בי הרגל מקורס הקצינים, להמיר את המילה 'פחד' ב'חשש'. אמנם הייתה פה קבלת החלטות שקולה, לא ירינו מהמותן. הבנו מה אנחנו עושים, אבל לפחד? ממש לא. עמדנו איתנים לנגד הדבר הזה. גם תחת אש היינו מסתערים. צריך לצאת ולעשות מה שצריך על הצד הטוב ביותר. כשמתאמנים ומתרגלים לחשוב כך, ניתן להצליח בזמן אמת".

 

 



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה