"הסתכלתי על הירח המלא, אבל לא יכולתי להתפעל ממנו"

ארבעה טייסים היו באמצעו של תדריך לטיסת אימונים בבירנית, כאשר מטוס קרב מסוג פאנטום נפל בלבנון. בסיום התדריך הטייסים לא יצאו לאימון המתוכנן, אלא הוזנקו לאירוע. היה זה 16 באוקטובר 1986, היום בו נפל בשבי הנווט רון ארד. בעקבות פעילותו באותו היום, קיבל אל"ם (מיל') אברהם חכמון את צל"ש הרמטכ"ל, על שחילץ את הטייס סא"ל (מיל') ישי אבירם. חכמון, ששירת אז כטייס במילואים בטייסת 161, טייסת מסוקי קרב, הוזנק כדי ללוות מסוק חילוץ אך לבסוף חילץ בעצמו את הטייס בפעולה לא שגרתית. "אמרו לנו בחמ"ל שנפל מטוס קרב, שנמריא ונקבל הוראות באוויר", הוא משחזר. אחרי שהמריאו, אל"ם (מיל') אסף מיטיב, הטייס השני במסוק, שמע בקשר שנראו באוויר מצנחים הנוטשים את המטוס בעודו נופל בשטח לבנון.

באותה תקופה ישראל החזיקה ברצועת הביטחון בדרום לבנון וחכמון הוזנק מדי פעם לסייע לכוחות בתוך הרצועה. "למרות שהייתי רק בן 27, הייתי עתיר ניסיון, אך אף פעם לא היה לנו סוג כזה של הזנקה. הטיסות שלנו בדרך כלל היו בתוך רצועת הביטחון, פה הטיסה הייתה הרבה יותר בעומק לבנון", הוא מספר. "היה לנו ברור שזו משימה לא סטנדרטית והיה אפשר להרגיש את הלחץ והמתח באוויר. ידענו שאנחנו הולכים ללוות מסוק חילוץ ולהגן עליו והיה לנו פחות ניסיון בזה". שני מסוקי הקרב ומסוק החילוץ טסו אל עבר המקום בו נפל המטוס, באזור צידון. "קיבלנו הנחיה מהבקרה: 'מסוקי הקרב, כנסו פנימה. תראו מה המצב מבחינת ירי נ"מ, אם הירי לא משמעותי יחסית, מסוק החילוץ ייכנס גם כן' וטסנו לכיוון נקודת הנטישה", הוא מתאר. חכמון קיבל בקשר אותות קריאה מ"חרב 5". "כאשר אות הקריאה התקבל הייתי בטוח שמדובר במטוס, אחרי כמה דקות התברר ש'חרב 5' זה הטייס הניצול".

 דמות שחורה

הטייס הניצול שמע את רעש המסוקים והכווין אותם אל מיקומו. ברגע שהמסוקים היו מעליו, הוא הודיע להם בקשר אך הם לא ראו אותו. "הסתכלתי למטה וראיתי חושך. השמים היו מעוננים ורק אור הירח האיר. הסתכלתי על הירח המלא, אבל לא יכולתי להתפעל ממנו כי הייתי מרוכז בסיטואציה ובמה שמצפים ממני", אומר חכמון. "בחושך כמעט בלתי אפשרי לראות בן־אדם, במיוחד אם הוא מסתתר בין השיחים, כמו אבירם". ברגע שהבינו שאפשר להכניס מסוק חילוץ, יצרו הטייסים קשר עם המסוק. "הם לא ראו אותנו ואנחנו לא ראינו אותם. הזמן חלף, אתה שומע קולות ומרגיש שהולכים לתפוס את הניצול", נזכר חכמון. "במטוס השני היה טייס שאמר פתאום 'בוא נוציא אותו אנחנו'. עשינו חילוץ כזה רק פעם אחת, בזמן מלחמת לבנון הראשונה. מסוק קרב לא בנוי לחלץ אנשים, אין בו מקום. פתחנו את דלתות המסוק והמחולצים ישבו על גבי המדרגות, בין שמים וארץ. טסנו למרחק של קילומטר או שניים, במקרה עם אבירם המרחק היה הרבה יותר גדול".

בתא השליטה ישבו מפקד חיל האוויר, הרמטכ"ל ושר הביטחון ועקבו אחר הנעשה. מרכז הבקרה אישר את ההצעה. "הטייס במסוק השני הודיע לנו שהוא ייכנס ואנחנו נחפה עליו. אחרי שהוא הנמיך את המסוק הוא הודיע שנפגע ממשהו ויוצא מהוואדי. בשנייה שבה הוא יצא מהוואדי, במסוק שלי קרתה הפסקת חשמל", הוא נזכר וצוחק. "מדהים שזה קרה במקביל. המסוק השני התרחק, ואנחנו ניהלנו שיח עם הטייס אחרי שהחשמל חזר. אין לנו חבל או מנוף, לכן ביקשנו מהטייס שיטפס במעלה הוואדי ובינתיים גם יצרנו קשר שוב עם מסוק החילוץ". מסוק החילוץ לא נראה באופק וחכמון ומיטיב החליטו לבצע את המשימה בעצמם. בינתיים, אבירם הודיע שטיפס כמה מטרים. "שמעו בקשר שהוא נורא מתנשף, היה לו קשה", מספר חכמון ומחייך. "טסנו נמוך והקראנו טווחים. פתאום הרגשתי הקלה, הבחנתי בדמות שחורה וידעתי שזה הוא".

סרטי מלחמה

אבירם עמד על סלע צר והמסוק לא יכול היה לנחות. הטייסים החליטו להניח אותו על מגלש אחד ונעצרו לידו. "אני ישבתי עם דלת פתוחה, מוכן לצאת החוצה. הוא כנראה הרגיש רדוף ובלי לחכות זינק על המגלש", מספר חכמון. "הוא תפס את מוט המגלש וצעק לי 'סע!' היה ברור לנו שזה לא הכי בטוח, אבל זה מצב לא רגיל והחלטנו לטוס ככה". המסוק המריא ועבר מעל מחנה פליטים מואר. הם טסו בגובה נמוך ולאט כדי שלא ייפול. "אתה מפחד ונזהר שלא לעשות איזו טעות. יש חשש שיראו אותו, יירו עליו והוא ייפול. באופן אינסטינקטיבי האצנו קצת, הגענו ל־120 קמ"ש ואחרי כמה שניות האטנו, כי נזכרנו שהוא תלוי על המסוק ועלול ליפול. באותם רגעים חשבתי שידברו על זה אחר כך, ברור שזה לא משהו סטנדרטי, אבל המחשבות האלו חלפו כהרף עין. מה שהיה חשוב מבחינתנו זה לשפר את המצב, כי ברור שאבירם לא יכול היה להיתלות עוד הרבה זמן". הם החליטו לנחות על חוף מדרום לצידון כדי שאבירם יוכל להתיישב על המגלש. ברגע שהמסוק נעצר, החלו לירות עליהם מכל הכיוונים. "הייתי מרותק למראה. זה כמו בסרטי מלחמה כשאתה רואה את כל הכדורים נורים אליך".

אבירם שינה תנוחה, התיישב על מגלש המסוק וחיבק את המוט. "זו ישיבה יציבה וטסנו משם במהירות. יש פחד אבל הוא מכניס אותך לדריכות ושומר על השפיות. לא ידענו איך זה ייגמר, אבל בער בנו הרצון לעשות את הנכון ביותר בסיטואציה הזו", הוא מתאר. בדרך הם הבחינו במסוק חילוץ שהוזנק למקום והחליטו להעביר אליו את אבירם. "כל שינוי הוא סוג של סיכון. ראיתי שהוא יושב בנוח והעדפתי להטיס אותו עד ישראל", הוא מספר. למרות זאת, הם החליטו לנחות באחד החופים בין צור לצידון ושוב נפתחה אש לכיוונם. אבירם, שחפץ כל כך להגיע לארץ, התבלבל וירד טרם הזמן. "לדעתי אבירם חשב שהגיע לישראל כי כשהבטתי עליו הוא כבר עמד על האדמה. סימנתי לו לעלות חזרה וטסנו עד ישראל".

סיפוק

כשנחתו בישראל, אבירם הובל לבית-חולים והחלה פעילות לחילוץ רון ארד, שלבסוף לא הצליחה. "ברגע שהגענו לארץ זה היכה בנו – חילצנו טייס, אבל יש גם נווט. היה לנו ברור שאנחנו הולכים להוציא גם את הבחור השני. במהלך הדרך הביתה לא חשבנו על זה שיש עוד מישהו. ידענו מראש שחסר מישהו כי במטוס פאנטום יש שניים, אבל לא חשבנו על זה. היינו ממוקדים באדם היחיד ששמענו ממנו, לא חשבנו לחפש עוד מישהו", מספר חכמון. "בדיעבד אני חושב שזה היה נכון לעשות. היה נכון לרכז את המאמץ על ציפור אחת ביד, כי לא בטוח ששתיים היו על העץ. כנראה שאת רון תפסו כשהגיע לקרקע, אבירם כיוון את עצמו לאזור הוואדי ולמזלו היו שם שיחי פטל סבוכים בהם הסתתר", הוא מוסיף. "זו הייתה תחושה מופלאה לחלץ את הטייס, אבל ברור שהיה צד טרגי לאירוע. זה כבר 30 שנה כמעט שרון ארד לא בבית ועדיין לא יודעים מה עלה בגורלו".

כמעט חצי שנה לאחר מכן, חכמון קיבל את צל"ש הרמטכ"ל, אבל לא רואה בכך חשיבות גדולה ומדגיש שמה שנחרת בזכרונו היה אירוע החילוץ. "ראיתי את הרמטכ"ל וזה היה מרגש, אבל אני בחיים לא חשתי סיפוק כמו ביום החילוץ. לא יודע למה להשוות את זה, אין שום דבר שדומה לזה. הייתה תחושה עילאית, הגענו הביתה בשלום והבאנו אותו. זה אושר גדול", הוא אומר ועיניו נפתחות לרווחה. כשהוא נשאל מיהו גיבור מבחינתו, הוא עונה אך מסרב להגדיר את עצמו כך. "גבורה זה לעשות גם במחיר שאתה תיפגע. 'המשימה היא מעל הכול' ואתה דבק באמירה הזו עד שאתה מוכן לשים את נפשך בכפך", הוא אומר ומכריז שאילולא החשיבה מחוץ לקופסה, האירוע אולי היה מסתיים אחרת. "הטייס במסוק השני, הוא שהעלה את הרעיון. לא בטוח שזה היה מצליח בלעדיו. חשיבה יצירתית הכרחית למצבים כאלה ולמקרים בהם אין לך תורת לחימה", הוא מסביר. "אני חושב שהרבה פעמים כשהמצב נראה אבוד, אפשר למצוא פתרון ולצאת מהסבך. במקרה שלנו הכול הלך וכשל, ובכל זאת קרה משהו טוב".