"ביקשתי שיחזור על עצמו. לא יכול להיות שהפצוע נמצא בלבנון"

מיכל איטקין אתר הגבורה, במחנה 4 בפברואר 2016
אבנר בלקנאי 2016

אבנר בלקנאי 2016


מלחמת לבנון השנייה, טייסת "ציפורי המדבר" מקבלת התרעה על פצוע בצפון הארץ כאשר מתגלה כי הפצוע הוא לוחם הנמצא בשטח לבנון, המשימה הפכה משגרתית לקרב אמיתי על פעילותו תחת אש קיבל קברניט המסוק, אבנר בלקנאי, את עיטור המופת



הסירנה הופעלה. קברניט מסוק החילוץ "ינשוף" (בלאק הוק) של טייסת "ציפורי המדבר", סא"ל (מיל') אבנר בלקנאי, ידע שיש פצוע בצפון הארץ. הוא לא שיער שמה שהחל כפעולת חילוץ שגרתית בצפון, יסתיים בהצלת לוחם בלבנון ובקבלת עיטור המופת. מעט אחרי ארבע וחצי לפנות בוקר, ב־20 ביולי 2006, יצא מסוקו של בלקנאי אל עבר שומרה, לחלץ אזרח. "קראנו בקשר, קיווינו לשמוע ממי שנמצא ליד אותו אזרח פצוע, ואף אחד לא ענה. שכנענו את עצמנו שזה משום שהיינו רחוקים, אבל ככל שהתקרבנו, גילינו שאף אחד עדיין לא עונה", מתאר בלקנאי. טייס קרב במסוק "קוברה" מסר לבלקנאי תדר חדש, בו הוא הצליח לקבל מענה. "באותם רגעים לא שאלתי את עצמי איך למסוק תקיפה יש תדר של אזרח פצוע בשטח ישראל", מספר בלקנאי. "עברתי לתדר ושאלתי אם יש מישהו עם הפצוע, ענו לי בלחש שכן. שאלתי אם הוא פצוע ראש, ענו לי שכן. שאלתי אם הוא בשומרה, ואז אף אחד לא ענה".

"האם הוא בשומרה?" חזר ושאל בלקנאי. שוב השתרר שקט. "בחיל האוויר אנחנו יודעים שאם יש שקט, משהו לא טוב קרה", הוא מסביר. החייל שדיבר עם בלקנאי ביקש ממנו לקחת מפה ולקבל נקודת ציון (נ"צ). "יצאתי מנקודת הנחה שהוא ייתן לי נ"צ שתיפול על שומרה. הסתכלתי בשאננות על המפה, וראיתי שהנ"צ יצאה עמוק בתוך לבנון. הייתי בטוח שהתבלבל", בלקנאי אומר. "ביקשתי שיחזור על הנקודה. לא יכול להיות שהפצוע נמצא שם, זו ללא ספק טעות". 'אתה נמצא מצפון לעיתא א־שעב?' שאל צביקה, טייס ה'קוברה' שהאזין בקשר. "הייתי בטוח שיגיד לא, מה יש לו לעשות שם? אבל הוא אמר שכן. באותו הרגע נפל לי האסימון. לאט־לאט הורכבה תמונה ברורה של המצב בלבנון, הבנו שהם כוח בודד עם פצוע קשה ושהם לא יכולים לצאת משם", אומר בלקנאי. "צביקה שאל אותי מה אני אומר, ואני רק אמרתי לו 'סע'".

 לא רציתי לחזור

בדרך בלקנאי תידרך את חייליו. "אמרתי להם שצריך לעשות את החילוץ הכי מהר שאנחנו יכולים. שישאבו את הפצוע אל תוך המסוק אם צריך, העיקר שנהיה שם מעט זמן", הוא אומר. למרות הנסיבות בהן טסו, הטייסים עדיין הצליחו להבחין בנוף. "שמים בהירים במזרח וכהים במערב. השמש כמעט זרחה ומתחתינו שכבת צמר גפן לבנה של עננים. הכול היה פסטורלי עד שראינו את העשן העולה מעלה, והבנו שזה טיל שירו עלינו", מתאר בלקנאי. "כל הפסטורליות התנפצה, רעשי הקרב חדרו וראינו כדורים שורקים שנורו לכיווננו". הם התקרבו לאזור החילוץ, כאשר החלו לקבל התרעות על טיל שנורה לכיוונם. "הוצאתי את הראש החוצה, ראיתי נקודה לבנה שגדולה יותר משאר הנקודות, והתקרבה לכיווננו יותר ויותר", הוא מספר. הטיל פגע לא הרחק מהמסוק, אך לא נגרם לו שום נזק. "לקחתי נשימה ארוכה וניסיתי להתרכז במשימה".

הם הגיעו עד לנקודה, אך לא ראו את הפצוע. "כל ניסיון להגיד לו שיסמן את עצמו לא הצליח, אף אחד לא ענה לנו בקשר בשלב זה". לאחר שטיל נוסף עבר ליד המסוק, הם שבו חזרה לשטח ישראל. "מצד אחד, זו הקלה גדולה כי חזרנו מאזור מאוד חם", מסביר בלקנאי. "מצד שני, יש תחושת החמצה מאוד גדולה. הגדרנו משימה, חזרנו לשטחנו בלי הפצוע. יש תחושה שלישית שאומרת 'נכון, אבל זה לא רעיון טוב ללכת לשם עוד פעם'". כאשר ניסו לקרוא לכוח שוב, הם נענו. כעת התברר שהאדם בקשר כלל לא נמצא ליד הפצוע, והוא מסר להם תדר חדש. בתדר החדש ענה להם האדם שנמצא עם הפצוע. "הוא אמר לנו שהיינו ממש לידו. ניסיתי לשכנע את עצמי ואותו שהמצב לא כל כך קשה, שאולי הם יכולים ללכת בלעדינו, כי ממש לא רציתי לחזור לשם", אומר בלקנאי. "הוא אמר שהפצוע במצב קריטי וזקוק לפינוי מידי. הפעם אני שאלתי את צביקה, 'מה אתה אומר?' והוא אמר לי 'סע'".

 עכשיו או לעולם לא

"טסנו לאותו מקום שוב, למרות שידענו שזה רעיון רע. הרגשתי שיש סיכוי שזה ייגמר לא טוב", מתאר בלקנאי. "'היו לי עוד הרבה תוכניות טובות להמשך הדרך', חשבתי לעצמי. המחשבות נדחקו הצידה והתרכזנו במטרה". הירי לכיוונם הלך וגבר, והם ביקשו ממפקד הכוח שיסמן את עצמו עם רימון עשן. "ראינו את רימון העשן קולח מתוך קבוצה של עצים ושיחים. לא היה שם איפה לנחות, בגלל כל הצמחייה". בזמן שניסה להבין איך להעביר את הפצוע לבטן המסוק, טיל נוסף עבר מול חלון המסוק. "החלטתי שזה עכשיו או לעולם לא", הוא אומר. "אם אין משטח נחיתה, אני אייצר אחד כזה". הם הנמיכו את המסוק, ועם הרוטורים של המסוק (רוטור – מערכת להבים במסוק המקנה לו יכולת תנועה), גזמו את כל השיחים והעצים. "הכול מסביבנו התמלא עלים וענפים, פתאום התחיל להיות ריח של צמחייה חתוכה, כמו של דשא שמכסחים".

מכה נשמעה והמסוק החל לרעוד. "הבנתי שמשהו במסוק נפגע, לא ידעתי מה, והחלטנו שלא מנמיכים יותר", מספר בלקנאי. "פתחנו את הדלתות והכניסו את הפצוע פנימה". הם עשו את הדרך חזרה לארץ ולבית־החולים במסוק הרועד, בלי לעצור. "אחרי שכיבינו את המסוק, גיליתי שגם הידיים שלי רעדו ולא רק המסוק". הפצוע הובהל לבית־החולים וניצל. השניים שומרים על קשר עד היום. "יצא לנו לדבר על מה שהיה שם, אבל הוא לא זוכר שום דבר", אומר בלקנאי. בסוף המלחמה שימש בלקנאי הנספח הצבאי בברזיל, כאשר קיבל את שיחת הטלפון בה הודיעו לו על הענקת העיטור. "לקח לי רגע להבין על מה מדובר. עשינו הרבה דברים בטייסת וזה היה אירוע חריג, אבל לא חשבתי שאקבל עליו עיטור". בטקס הוא פגש לראשונה את אמו של הפצוע, שהודתה לו על הצלת בנה. "בשבילו עשינו את מה שעשינו. כשאמא שלו ראתה אותי, היא לא אמרה כלום, רק נתנה לי חיבוק גדול", הוא נזכר. "לא יכולנו לדבר, הרגשתי מחנק בגרון. היא אמרה לי תודה וביקשה שאמשיך לשמור עליו".

 כל יום לבנון

כיום בלקנאי מכהן כמנכ"ל עמותת "אתגרים", הפועלת להעצמה ושילוב חברתי של אנשים עם צרכים מיוחדים באמצעות ספורט אתגרי בטבע. "תחושת השליחות וההרגשה שאתה עושה משהו משמעותי בכל יום מחדש היא תחושה שמלווה אותי גם בטייסת וגם בעמותה", הוא אומר. צילום של מסוק מופיע על רקע מסך המחשב במשרדו בעמותה. "זה עובד גם הפוך - בטייסת יש לי תמונה של העמותה. ככה אני אף פעם לא שוכח מה הצד השני שלי", הוא אומר ומחייך. "האירוע במלחמת לבנון השנייה חידד לי שאסור לקחת סיכונים. במלחמה כמובן בונים על המזל, אבל כל עוד לא מצילים חיי אדם, חייבים להיות בטוחים במה שעושים, בטח ובטח בעמותה בה אני נמצא. בלבנון היינו בנקודת קצה, זה היה הכי מסובך והכי מסוכן, אבל גם התאמנו לא מעט על מצבים כאלו. הייתי עם צוות מיומן ועם זוג מסוקי קרב, ובלעדיהם דבר לא היה קורה".

בלקנאי מאמין שלא מדובר היה במעשה גבורה. "התאמנתי הרבה מאוד שנים ועשיתי את תפקידי. היינו בסיטואציה מורכבת, ובעיניי רוב האנשים מעולם התוכן שלי היו עושים את אותו הדבר", הוא אומר. "הלכנו לבצע משימה, היא הייתה קשה, מסובכת ומסוכנת מאוד, אבל עשינו את מה שהוכשרנו לעשות". בין האנשים המשתייכים לעמותה נמצאת בחורה שנפלה מצוק במהלך ניווטים בקורס טיס, שברה את הרגליים והאגן ומוגדרת כנכת צה"ל. מלבדה, יש גם אישה שנפגעה מבקבוק תבערה וסובלת מפוסט טראומה. "הם גיבורים מבחינתי. הם נלחמים כל יום על המקום שלהם, על הזכויות שלהם, על השייכות", הוא אומר. "הם מתמודדים עם הלקות והנכות שלהם. לא מדובר בפעם אחת בלבנון, זה כל יום. על זה אני מעריץ אותם, הם הגיבורים שלי".



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה