"הרימון נזרק מעל הראש שלי. מרוב אדרנלין לא שמעתי את הפיצוץ"

מיכל איטקין אתר הגבורה, במחנה 24 במארס 2016
שרת עפרון 2016

שרת עפרון 2016


כששומעים על שירותו הצבאי של שרת עפרון, אפשר לחשוב שהתבלבלנו עם סרט פעולה התגנבויות, היתקלויות, מרדפים וסכנת חיים, הכול בשם הגנת המדינה על קור רוחו וקריאה נכונה של מצב שעלול היה להיגמר באסון, קיבל עפרון את עיטור המופת



קצין המודיעין (קמ"ן) ממרחב עזה יצא מרכבו והחל לרדוף אחר המחבל. הוא קפץ מעל גדר, נכנס לאחת הגינות ברצועה והגיע אל המחבל הנמלט. המחבל זרק רימון לכיוון הקמ"ן שרת עפרון שהגיב בירי צרור כדורים. "הוא זרק את הרימון עם הנצרה, אז זה לא התפוצץ. הצרור שיריתי בו הרג אותו", מספר עפרון. בעקבות האירוע קיבל עפרון את עיטור המופת. עשרה חודשים לפני אותו האירוע, בתחילת 1971, נרצחו ילדי משפחת ארויו כאשר מחבל זרק רימון לתוך רכב המשפחה. "חקרתי את האירוע הזה מטעם הצבא והוא נחרת לי בזיכרון, ידעתי אותו לפרטי פרטים, וכשכוחות חדשים הגיעו לעזה תידרכתי אותם וסיפרתי להם על האירוע", אומר עפרון. "היו שם שלושה מחבלים צעירים, הם עמדו מרוחקים זה מזה בצד הכביש. הראשון בחר מטרה לפיגוע והרים את ידו. השני ראה את הרמת היד וגירד בראשו. השלישי ראה את הסימן המוסכם, שלף את הנצרה וכשהרכב עבר, הוא זרק את הרימון דרך חלון הרכב".

באוקטובר באותה השנה, כאשר נהג עפרון מביתו אל עזה עם עוד חמישה נוסעים, הוא נכנס למארב. "חשתי שהולך להיות משהו. ראיתי אדם עומד בצד הדרך וצורה מחורצת בלטה מכיס מכנסו. המחבלים תכננו לפגוע ברכב היוצא מעזה, ואני הגעתי מהכיוון השני אז הבחנתי בזורק הרימון קודם. הבנתי שבהמשך מחכים שניים נוספים", מסביר עפרון. "בעקבות ניסיון שרכשתי וחקירת מחבלים שביצעתי, ידעתי שאם הרכב נוסע מהר, למחבל יותר קל לברוח, כי לרכב לוקח יותר זמן לעצור ולהגיב". עפרון האט את הרכב ועבר ליד המחבל עם הרימון. "הבחנתי בשניים הנוספים, הקלצ'ניקוב היה מוכן ליד בלם היד ושמרתי על קשר עין עם המחבל הראשון. לא רציתי שיחשוד בי, עברתי אותו ועקבתי אחריו דרך המראה. לא יכולתי להגיד מילה לשאר הנוסעים, הכול קרה בעשירית השנייה. ראיתי שהוא מתחיל לחשוד".

הרשימה השחורה

הכביש היה רחב, מה שאיפשר לעפרון לבצע סיבוב במהירות ובלי להעביר להילוך אחורי. "עצרתי בצד הדרך, כדי שלא יחשוד ויהיה לי יותר מקום להסתובב. ברגע שהסתובבתי הוא התחיל לרוץ", הוא נזכר. "עליתי עם הרכב על פסי הרכבת, והספקתי לראות לאיזו גינה הוא נכנס. עצרתי את הרכב, לקחתי את הקלצ'ניקוב והתחלתי לרוץ לכיוון החצר. אלו שנשארו ברכב לא הבינו מה קרה. ראיתי את החולצה של המחבל בין העצים ויריתי עליו. אחר כך התברר שהשניים הנוספים ברחו". לעפרון יש סיפורים נוספים על הפעמים בהן נתקל במחבלים, ושני עמודי העיתון לא יספיקו כדי לתאר את כולם. בדצמבר 1969 התרחש אירוע אותו עפרון מגדיר כגולת הכותרת. עפרון, אז קצין בתחילת דרכו, השתתף בניסיון לתפוס שני מבוקשים בדרום הרצועה. "יצאנו עם מודיע, הגענו למקום ופספסנו אותם, כי היו שם כלבים שנבחו ועשו רעש", נזכר עפרון.

יום למחרת עפרון החליט לשוב למקום, יחד עם קצין מבצעים (קמב"ץ) וסמל מבצעים (סמב"ץ). "נסענו בניגוד לכל ההוראות – יצאנו עם ג'יפ אחד במקום שניים, המקלע היה בתיקון אז נסענו עם קלצ'ניקובים ואקדחים", מספר עפרון. "היינו באזור דיונות כשראיתי שתי דמויות ממרחק של 200 מטרים. חשבתי שאין להם מה לעשות שם, אז הם כנראה מחבלים". הם נעצרו בדיונה, עפרון איגף מצד ימין, הקמב"ץ מצד שמאל והסמב"ץ נשאר ברכב. "אחד משני המחבלים הוציא רימון, שלף את הנצרה וזרק מעל הראש שלי. מרוב אדרנלין, לא שמעתי את הפיצוץ", הוא נזכר. עפרון רץ לעבר המחבל וירה בו שמונה כדורים. הקמב"ץ ירה במחבל השני ולא פגע בו. "המחבל התכופף אז חשבנו שהוא נפגע. באותה תקופה הייתה רשימה של בערך 180 מחבלים מבוקשים, ואני ידעתי את הרשימה בעל פה. הכרתי את שניהם, שניהם מחבלים מבוקשים עם דם על הידיים".

שני בקבוקי שמפניה

עפרון רץ אל גופת המחבל והוציא מכיסו רימון ותעודת זהות. "ראיתי שצדקתי בזהות המחבלים, וניגשתי לחקור את המחבל השני. הוא אמר שהוא לא מהמקום והראה לי איפה יש תחמושת. מצאנו חבית מלאה בכדורים ורימונים ושמנו בג'יפ. שאלתי אותו איפה המחבל השלישי בחוליה", מתאר עפרון. "הוא הסביר לנו איך להגיע למחבל השלישי ואמרתי לו שיגיע איתנו. הוא פחד שיהרגו אותו אם יראו אותו, אז הלבשתי אותו במעיל הדובון שלי, חבשתי לו את הקסדה שלי והבאתי לו משקפי אבק". הם נסעו, עברו בדרך עפר ונעצרו ליד אחד הבתים. "תוך כדי נסיעה הרגעתי אותו, והוא התחיל לחבב אותי. הוא הזהיר אותי, אמר לי שהמחבל שבבית חמוש", אומר עפרון. הוא הודיע בקשר על ההיתקלות הראשונה, וסיפר על המחבל המבוקש שנהרג. "באותו הזמן מפקד רצועת עזה, תת אלוף מנחם אבירם, היה נותן בקבוק שמפניה על כל מחבל" אומר עפרון. "הקצין בקשר אמר שיש לי בקבוק ואני אמרתי לו שאני בדרך למחבל השלישי".

סיור של שני ג'יפים הוזנק למקום, אך עפרון לא חיכה להם. בית מוקף בחומה ניצב מולו, הוא יצא מהרכב ופרץ לבדו את הדלת המרכזית. "אני זוכר את זה כאילו זה קרה ממש עכשיו. ראיתי ערימת זבל מצד שמאל וחדרים מצד ימין. באחד החדרים הדלת הייתה סגורה, הנחתי שהמחבל נמצא שם", נזכר עפרון. "פרצתי את הדלת וראיתי את המחבל עומד על מיטת הברזל עם רימון ביד, כשהאגודל בתוך הנצרה. הוא חיכה. במצב הזה, נכנסתי לחדר, נעמדתי מולו ודיברתי איתו", הוא מספר. כאשר עוד היו בדיונות ונזרק הרימון, עפרון פרק את נשקו. בנקודה בה הוא עומד מול המחבל, והאגודל מאיים לשלוף את הנצרה בכל רגע, הוא נזכר שהנשק שלו לא דרוך. "דרכתי מיד את הנשק ואמרתי למחבל שייזהר", מספר עפרון. מבעד לדלת הפתוחה ראה עפרון את שני הג'יפים שהוזנקו למקום. "אמרתי לו שהבית מוקף, כלומר בכל מקרה הוא לא ייצא משם חי".

כמו מערבון

החיילים נכנסו לחצר הבית. "הם לא ידעו מה קורה בפנים. חשבתי שאם הוא זורק את הרימון בחדר זה בסדר. יש לרימון ארבע שניות של השהיה, אז אני יכול לצאת ולהינצל", מסביר עפרון. "אם הוא זורק את הרימון דרך הדלת הפתוחה, החיילים עלולים להיפגע". עפרון כיוון את נשקו מתחת לרימון וירה. "הוא צנח על רצפת הבטון ונהרג. אני מרוצה מזה שההיתקלויות שלי עומדות בקו אחד עם טוהר הנשק", אומר עפרון. "אם הוא היה מוריד את האגודל מהנצרה ומניח את הרימון, הוא לא היה נהרג". עפרון הוציא מידו של המחבל את הרימון, ורימון נוסף שהונח ליד רגלו של המחבל. "היו לו עוד שני קלצ'ניקובים מתחת למיטה, לא מוסתרים. לקחתי הכול, רצתי החוצה ושמתי בג'יפ.

"אחרי האירוע הייתי בטוח שאני הולך להיענש. לא חשבתי על זה שחיסלנו שני מחבלים, חשבתי שאני הולך להיענש כי נסעתי בניגוד לכל ההוראות", הוא אומר. "אמרו לי שההצלחה מכסה על זה, ושאם הייתי נכשל הייתי נענש". עפרון מאמין כי על האירוע הזה יכול היה לקבל את עיטור העוז. "זה הרגיש כמו תרחיש ממערבון, אירוע הרבה יותר רציני ממה שעליו קיבלתי את העיטור", הוא אומר. "לדעתי לא קיבלתי עיטור כי זה קרה בשנת 1969. באותה שנה עוד לא הייתה הפסקת אש בתעלת סואץ, אז כולם התמקדו בתעלה, ולא היה פוקוס על רצועת עזה". במשך חודשיים וחצי החליף עפרון את האלוף (מיל') מאיר דגן, לימים ראש המוסד, כמפקד יחידת "רימון". היום, כשהוא יושב בכורסה בביתו, יש לו תהייה אחת: "בשנות ה־70 חוסלו כל המבוקשים, ניקינו את הרצועה עד רמת האקדח והרימון. איך הגענו למצב שהגענו אליו בתחילת האינתיפאדה הראשונה? איך הגענו למצב הנוכחי?"



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה