"לחלץ אותם היה כמו להוציא חתיכת בשר מפה של אריה רעב"

"אנחנו טסים בתוך ענן עשן, ולא רואים את החיילים כי הם מוסווים בעלים. כמו עיוורים, אנחנו נכנסים לג'ונגל של מחבלים", מתאר דן ללוז, שהיה טייס בטייסת 160, "טייסת המסק"ר הראשונה", שהפעילה מסוקי קוברה, וחילץ ארבעה לוחמי גולני מלבנון. במהלך הטיסה לחילוץ "כוח אלי", ספג המסוק פגיעה מטיל אר־פי־ג'י. "משה כהן, מפקד הטייסת, אמר שנצא מהאזור, נסתדר ונחזור. אלי, שהיה בראש הכוח, הוציא דיווח מאוד מרגש. הוא אמר, 'לא, אל תעזבו אותי. הם יהרגו אותנו, אל תשאירו אותנו כאן לבד'", נזכר ללוז. "רציתי לבכות. אף אחד לא התכוון לעזוב, נשארנו שם. אמרנו לו, 'אנחנו נוציא אותך מכאן, גם אם זה יעלה לנו הרבה'". על פעולתו במבצע "כחול וחום" קיבל ללוז צל"ש ממפקד חיל האוויר דאז, האלוף אביהו בן נון.

השנה היא 1988, כשנתיים לאחר חילוץ הטייס אבירם ישי ונפילתו בשבי של רון ארד, ושוב נאלצים מסוקי קוברה להתמודד עם פעולת חילוץ בתוך שטח לבנון. לפני היציאה למבצע קיבלו החיילים הדרכה על האופן שבו ניתן להיחלץ על מסוק קוברה כמו שחולץ ישי. "קוברה הוא מסוק קרב, ואי־אפשר להכניס בו נפש חיה נוספת, במקרה הטוב אפשר להכניס תיק קטן", מתאר ללוז. מסוק הקרב נחת בעיירה נועיימה שבדרום לבנון, שם הסתתר הכוח, מוקף מחבלים. "בדיעבד אלי סיפר ששמע חלק מהנשיפות של המחבלים, הם היו ממש קרובים אליהם, אבל לא ראו אותם", מספר ללוז. "זה היה כמו להוציא חתיכת בשר מפה של אריה רעב. ברגע שכל הארבעה היו על המסוקים, המראנו".

 הסעודה האחרונה

"כטייס, החלום היה לצאת למבצע מתוכנן, כזה שהפעילות בו מאוד סודית", אומר ללוז. מה שנראה כחלום, הפך למציאות, וללוז השתתף באחד המבצעים הבולטים והזכורים של הטייסת. המטרה: מפקדתו של אחמד ג'יבריל, הנמצאת בעיירה נועיימה. "בטייסת הייתה אווירה של מבצע חשאי. החדרים סגורים, ולמי שלא משתתף במבצע אסור להסתובב בכלל בחלק מהמסדרונות", הוא נזכר. "מפקד הבסיס אמר לנו לאכול איתו צהריים, והייתה מן הרגשה כאילו זו הארוחה האחרונה שלנו, לא נעים", הוא צוחק. כשהם מוכנים להזנקה, הטייסים נרדמו. "כולם ישנו ואני לא הצלחתי להירדם. נלחצתי מהאירוע – מה יהיה? ומה אם זה לא יצליח? בכל זאת, זה האירוע הראשון בו אני משתתף", הוא מספר. "מאוד הלחיץ אותי שכולם מצליחים לישון. בפעם הבאה שהתעוררנו, זה כשמשה הוציא אותנו מהמיטות", אומר ללוז. הם התניעו את שני המסוקים, במסוק המוביל משה כהן וללוז. מפקד חטיבת גולני אז, אל"ם ברוך שפיגל, הודיע בקשר שיש פצועים.

"במטרה לחבור ל'כוח ברק', חבר שלי שהיה זקוק לסיוע שלנו, חצינו קו לכיוון נועיימה. מסוק הקרב טס לאט, נתלינו בשמים כמו ברווזים וקיווינו שהסורים לא ייכנסו לאירוע הזה. בכל רגע נתון הם עלולים היו להפיל אותנו", אומר ללוז. "ברק התנשף בקשר, ואמר שיורים עליו מכל הכיוונים". ברק סימן את עצמו וזרק זיקוק לשמים, הוא הודיע שהאויב במרחק של 150 מטרים ממנו. "הפיזור של התותח הוא בערך 400-300 מטרים. ידעתי שגם אם אני אכוון ממש טוב, יש סיכוי שאפגע בחיילים שלנו", הוא מסביר. "שמתי את הכוונת איפה שאני חושב שהמחבלים, צעקו לי לירות, ואני צעקתי שאני לא יורה. חששתי שאפגע בחיילים". לבסוף ירו מהמסוק השני. "מיד אחרי שהוא ירה, ברק אמר שאנחנו פוגעים מעולה. ראיתי איפה ערן פגע, והתחלנו לירות פעם אני ופעם הוא". ירי מסיבי החל לכיוון המסוקים. "ראיתי אלפי צרורות, השמים הוצפו בנותבים", אומר ללוז. "אני זוכר שאמרתי לעצמי שזה נראה כמו חגיגות יום העצמאות המאה בתל אביב עם תקציב בלתי מוגבל".

 הסרט החדש של רמבו

המסוק נפגע. "הסתכלתי על המכוונים, שום נורית אזהרה לא פעלה. משה צעק שפגעו בנו, ושנייה אחר כך צעק שנפגע ברגל", מספר ללוז. בעקבות הפגיעה במסוק נפגעו הדוושות של הטייס הקדמי. "אם משה היה לוקח את ההגאים, המסוק היה נכנס לחוסר יציבות שהיה מסתיים בנחיתת אונס. נחיתת אונס בלבנון זה לא סימפתי במיוחד, בטח לא בלילה", אומר ללוז. "לשמחתי משה השאיר את ההגאים אצלי". הם שבו לארץ כדי להחליף מסוק. "שמענו שהחיילים חולצו, אבל אז התברר שכוח קטן התנתק מהכוח המקורי והוא עדיין בשטח. הוא אמר שנכנסים ומחפשים את אלי", מספר ללוז. "אני מסתכל בדף הקשר, ולא כתוב 'אלי'. לא ידענו כמה הם, קראנו בקשר לאלי ואף אחד לא ענה". הם שבו לנועיימה, השעה שלוש וחצי בלילה, גוף המסוק נהיה בולט תחת האור המתבהר, והחל ירי לכיוון המסוקים. המסוקים הגיעו אל הים, ומשם חיכו לתשובה מאלי. "הבנו מהקריאות שאלי זה כוח של גולני שנותק בצורה כזו או אחרת מהכוח הראשי, ויכול להיות שהם מתים", אומר ללוז. "אווירת נכאים נוראית". המסוקים חסרי המעש שבו לישראל, מפקד הטייסת כינס את הטייסים והודיע כי מדובר בארבעה לוחמים של חטיבת גולני. "הוא אמר שמפקד טייסת 161, חלמיש, לקח זוג קוברות, המריא וחיפש את אלי בקשר.

"הלכנו לישון, והוזנקנו. המראנו יחד עם עוד שלושה מסוקים", מספר ללוז. "אלי ענה לחלמיש, קיבלנו פקודה להוריד אש כשהוא מחלץ את אלי". הם חצו את הים, ואש נורתה לכיוונם מהעיירה. "היה שקט כי כולנו היינו עסוקים בלירות. הסתכלתי ימינה, ראיתי ג'יפ עם מק"כ (מקלע כבד) עליו. הסתכלתי שמאלה, וראיתי עוד אחד. כאילו כולם נוסעים ככה", הוא צוחק. הם הסתתרו בוואדי עמוק, וללוז עלה לריחוף. "ראיתי אחרי האוכף עמדת מק"כ קרקעית מוגנת. הוא זיהה אותנו, ואני זיהיתי אותו. צעקתי למשה 'תירה!' תוך שלוש שניות כל העמדה פזורה בשמים", הוא אומר. "אווירה סוריאליסטית, האדרנלין חיפה על הפחד. הסתכלתי אחורה, ראיתי כפר שבו החלו לאכול ארוחת בוקר, והסתכלו על הסרט החדש של רמבו שהגיע לשכונה".

 נגמרו הנשמות של החתול

"חלמיש הודיע שהוא חוזר לישראל כי נגמר לו הדלק, ראיתי שלושה מסוקים וקראתי למסוק השני שלנו שיצטרף אלינו. התקרבנו לנועיימה, תקפו אותנו והתרחקנו. ככה שוב ושוב", אומר ללוז. "ירינו בכמויות, נסענו בתוך ואדי עמוק, עברנו חוטי חשמל ופנינו באוכף. קראנו לאלי, הוא ענה לנו בפעם הראשונה ואמר שהוא לא יכול לסמן את עצמו כי המחבלים קרובים אליו". המסוק המוביל נכנס לחלץ את אלי, ומסוק מספר שתיים נשאר בריחוף. "התחבאנו בין העצים ולא הצלחנו לזהות אותו. משה היה כמעט בטוח שהוא זיהה, נעמדנו ליד כביש כורכר שלא נסלל עד הסוף", הוא מספר. צרור יריות נורה לכיוון המסוק, והם נסוגו אחורה. "הקשר נפגע, והטייס השני לקח את ההובלה", מספר ללוז. זוג מסוקים ששהה בים ירה טיל, ואלי אמר בקשר "אתם יורים עליי!"

"ראינו פטרייה של אבק, ידענו שהוא שם. היה לנו איכון מדויק", אומר ללוז ומחייך. זוג המסוקים הגיע מן הים ואלו החלו לירות מסביב למקום בו 'כוח אלי' שהה. "נכנסנו לחלץ אותם. הדלק אזל, ידענו שזו הפעם האחרונה שמנסים. נגמרו הנשמות של החתול", הוא אומר. "ראיתי אותם מחופשים לשיחים, רצו לכיווננו. שלושה נתלו על כיסויי המתכת של המסוק, ואחד התיישב על המגלש. ירו עלינו. 'רק שלא יפילו אותנו עכשיו', חשבתי". הם טסו לכיוון אונייה של חיל הים, כדי להעביר את החיילים. "כשהחיילים קפצו למים, אחד החיילים שאל אותי אם לקפוץ למים עם הציוד. אמרתי לו, 'מה אני האפסנאי שלך? תעשה מה שאתה רוצה'. מתברר שהוא היה מא"ג 2, הוא סחב את כל התחמושת אז היה ממש משקולת, לא סתם שאל", צוחק ללוז. "הוא קפץ ולא יצא מהמים, חיל הים הוציאו אותו". המסוקים נחתו בבצת, שם נחת גם מח"ט גולני להודות להם. "אומרים שלמחולץ יש חלק בהצלחה של החילוץ, ובאמת הם תפקדו בצורה טובה. זו הייתה משימת התאבדות. כמעט כל אדם שפוי היה לוקח את הרגליים והולך, אבל נצמדנו למשימה עד הסוף".