העלילה על מלך ההר
|
ירמי לבדינגר
במאי 1958 ירו צלפים ירדנים לעבר פטרול ישראלי במובלעת הר הצופים בירושלים וגרמו למות ארבעה חיילים • מאז הופנתה אצבע מאשימה אל "המלך", מפקד ההר דאז, ירמי לבדינגר, כאילו התרשל במשלוח כוח החילוץ • עכשיו, בגיל 84, הוא שובר שתיקה • כך נמחק הכתם אחרי 55 שנים
יש רגע בסיפור הזה, שאותו מתקשה לשכוח רס"ן בדימוס ירמי לבנדיגר, 84, מפקד מובלעת הר הצופים בקיץ 1958: שיחת טלפון שהוא קיבל לפני שלוש שנים, בערב יום הזיכרון לחללי צה"ל, מאזרח ששמו אריה שניפר שלא הכיר ולא שמע עליו מעולם. שיחה מפתיעה שבכוחה היה לרפא פצע פתוח, עמוק וכואב.
"מתקשר אלי יום אחד אותו שניפר, שואל אם שמי ירמי, ומספר לי שהוא שירת על הר הצופים בשנות ה־60, כשההר היה עדיין מובלעת ישראלית בלב ממלכת ירדן. הוא היה אחד מאנשי הסגל הקבוע בהר, אמר, מאלה שהכינוי שלהם היה 'נערי המלך'. מפקד ההר היה אז 'המלך' והם 'הנערים'.
"'אתה לא מכיר אותי ולא שמעת עלי', אמר, 'אבל אני שמעתי עליך. אני מחפש אותך זמן רב. חיפשתי את הטלפון שלך ואני מבקש לשוחח איתך'.
"'על מה?' שאלתי אותו, והוא השיב: 'על העוול הנורא שנעשה לך בשעתו. על כך ששנים רבות הציגו אותך כמי שהתרשל בשליחת כוח חילוץ להצלת ארבעת החיילים שנהרגו מירי של צלפים ירדנים. על כך שקיבלת כביכול החלטות שגויות בשעות הקשות שבהן אנשיך דיממו למוות במורדות המזרחיים של הר הצופים'.
"שמעתי והתרגשתי מאוד. חשבתי שאני חולם, שרק נדמה לי, שזה לא אמיתי. אתה מבין מה זה לשאת כל החיים מטען כזה של אשמה ברשלנות כביכול בהצלת חיי אדם? אתה מבין מה עבר עלי כשהופיע אדם וביקש להציף את האמת? אתה מבין את הצמרמורת שאחזה בי כשמטלפן השניפר הזה, משום מקום, ומציע לעזור לי למחוק את הכתם הנורא?"
שניפר, שהיה חובש בהר הצופים, משחזר: "ירמי היה בשוק כשפניתי אליו. הוא לא הבין מאין צנחתי. את התשובה שלו לא אשכח לעולם. 'מאין באת?' שאל, 'מי שלח אותך אלי? 55 שנה אני חי עם הסלע הזה על בית החזה שלי ואין לי כוח להזיז אותו. אני יודע שסיפרו עלי סיפורים, אני יודע שייחסו לי מחדלים - ידעתי הכל, מרחוק, ומאוד כאב לי'.
"ירמי הוסיף: 'תזכור שהצלחתי כעבור זמן להשיג עותק מהדו"ח הסודי שניקה אותי מכל אשמה, אבל לא היתה לי יכולת אמיתית להטיח במעלילים שקר, שקר, שקר. סיפורים כאלה, שמתגלגלים מפה לאוזן מאחורי הגב שלך, קשה לעצור'".
שניפר מחדד: "לא העליתי בדעתי שממצאי התחקיר על אירוע הדמים הזה נמצאים כבר שנים בידיו. לא האמנתי שיש לו ביד קלף מנצח והוא לא עושה בו שימוש. לא הבנתי כמה האיש מרובע, שמרן, נאמן לכותרת 'סודי', אף שהסודיות בסיפור הזה התפוגגה כבר מזמן".
הצלפים הוצגו כציידים
ירמי לבנדיגר, כיום תושב מבשרת ציון, התגייס לפלמ"ח בגיל 16, ובמלחמת השחרור שירת בגדוד החמישי של חטיבת הראל. עם הקמת המדינה שירת בקבע, ובהיותו סרן בגדוד 12 של גולני קרא לו המג"ד אורי ביידץ בראשית קיץ 1958 לפגישה אישית במשרדו: "ירמי", הוא אמר, "החטיבה ביקשה מאיתנו לשלוח קצין אחראי להר הצופים לתפקיד של סגן מפקד המובלעת. אתה נבחרת. עלה והצלח".
מלך ההר היה אז קצין מנוסה שהלך בינתיים לעולמו, והסגן החדש מגולני (כל אחד מהם עלה להר לשבועיים, ירד לשבועיים וחוזר חלילה) הצטרף אליו באמצע מאי והיה במחיצתו שבועיים בחפיפה. הוא הבין את כובד האחריות ורצה לדעת הכל.
ירמי חרש את המקום ביום ובלילה, למד את הבונקרים, את עמדות השמירה, את מחסני הנשק החוקי (רובים צ'כיים מיושנים) והלא חוקי (רובים בלגיים, מקלעים כבדים, מרגמות) ואת דרכי ההתקשרות עם פיקוד המרכז. ומה שלא פחות חשוב: את שבילי הפטרולים השונים ונוהל היציאה אליהם פעמיים בשבוע.
ימים ספורים לפני סיום החפיפה, בשבת בצהריים, יצאו שלושה חיילים לפטרול ריבונות באזור גן שולמית, לא הרחק מבניין הפקולטה לפיזיקה במזרח. לפתע נפתחה לעברם אש צלפים והם נאלצו לסגת. ליתר דיוק: לברוח, לנוס על נפשם. הם לא השיבו אש וכך נהגו גם אנשי החיפוי.
למה? שאלה טובה. ירמי אינו מוכן לומר על כך מילה גם כיום. זה עלול להתקבל כביקורת על מפקד ההר המנוח והוא אינו חפץ בכך.
שניפר מתנדב לפזר את הערפל על סמך התחקיר שעשה: "פתיחת האש דווחה לפיקוד בירושלים, אבל כאירוע זניח, לא רציני - ככדורים תועים של רובי ציד. ירי שאינו מחייב את שינוי נוהל היציאה לפטרולים".
ירמי בכל זאת שינה את הנוהל. עשרה ימים מאוחר יותר, ב־26.5.58, כאשר פיקד כבר על המובלעת לבדו ופטרול נוסף עמד לצאת לסיור באותו גן שולמית שבשיפולים המזרחיים של הר הצופים, הוא החליט להגדיל את מספר אנשי הסיור משלושה לחמישה, וכך גם, כלשונו, "את הרווח הטקטי ביניהם": 15 מטרים בין השניים הראשונים ו־20 מטרים בינם לבין חוליית החיפוי שצעדה במתווה גבוה יותר.
"אבל", אומר ירמי, "היתה בעיה: חיילי הסיורים יצאו ללא מכשיר קשר, ללא רובים מתקדמים, ללא רימוני רסס ורימוני עשן כי הסכם שביתת הנשק אסר שהם יימצאו בהר. ההוראה מלמעלה במשך שנים היתה חד־משמעית: לצאת בלי, בלי, בלי; לא להסגיר קיומו של נשק בלתי חוקי, במקרה של פתיחה באש לשלוח רץ רגלי מהסיור שידווח למפקד ההר מה קורה..."
- כלומר?
"במקרה של היתקלות לא היה קשר ישיר עם אנשי הסיור; לא ניתן היה לקבל מידע על נפגעים; לא ניתן היה לחלק הוראות לאנשים שנמצאו למשל בתקרית גן שולמית בשטחים מתים. הידיים של הכוח ושל הפיקוד היו קשורות והתוצאה בהתאם: מחיר דמים כבד".
מארב של 11 צלפים
פטרול המוות, כפי שכינו אותו לימים, יצא לסיור הריבונות שלו במורדות גן שולמית שבמזרח בשעה אחת בצהריים. איש לא ידע שבמרחק של כמה מאות מטרים משביל הפטרולים שעליו צעד, בחורשת עצי זית ממזרח לגן, ממתין לו מארב של 11 צלפים בדואים. צלפי הלגיון הירדני הסתתרו מאחורי גדר אבנים, ובשעה אחת ועשרים פתחו בירי.
אנשי הסיור השיבו אש וכך נהגו גם אנשי החיפוי שהוצבו על גג הדסה ומה שהיה המכון לפיזיקה. אבל הירי נמשך, ריתק לקרקע את אנשי הסיור ופצע קשה את אחד הלוחמים, משה גינצבורג.
מפקד הכוח, אליאב אלעשרי, שמר על קור רוח: הוא הורה לאחד מאנשי הפטרול לשוב להר לבדו ולדווח לירמי כי הוא נשאר בשטח עם הפצוע, מחפה עליו ומטפל בו. ירמי מצידו ביקש ממפקדת החטיבה אישור לירי מרגמות 81 מ"מ לעבר מקורות הירי. ביקש ונדחה על הסף.
"אילו קיבלתי את האישור להפעלת המרגמות", הוא אומר, "התקרית הזאת היתה מוכרעת אחרי ירי של כמה פגזים. נשק כזה תלול מסלול היה משתק אותם ומציל חיי אדם. אבל האישור לא ניתן לי כי בפיקוד החטיבה חששו להסגיר את סוד הימצאות המרגמות בידינו. את הנשק הסודי הזה שמרו לימי מלחמה, אם וכאשר ינסו הירדנים לכבוש את המובלעת".
האישור לירי המרגמות לא ניתן גם אחרי שמפקד הכוח אלעשרי נהרג מפגיעת כדור; גם אחרי שגינצבורג הפצוע דימם למוות; גם אחרי שאנשי האו"ם כשלו במאמציהם להשיג הפסקת אש. הוא לא ניתן גם סמוך ליציאה לשטח התקרית של כוח חילוץ ראשון: שישה לוחמים בראשות מפקד המחלקה, מרדכי (מוטי) טיקוצ'ינסקי ז"ל.
"קראתי את מפת הקרב, החלטתי בתוך דקות לשלוח כוח לעזרת הנפגעים, והצבתי בראשו את טיקוצ'ינסקי. מוטי היה מפקד מחלקה, קצין שקול ורציני ששמתי עליו עין בעת החפיפה. הוא התאים למשימה והפעם, בניגוד להוראות החטיבה, ציידתי אותו במכשיר קשר בלתי לגאלי".
אבל הכוח של טיקוצ'ינסקי, שפעל באומץ בשטח תלול, לא הצליח במשימתו. טיקוצ'ינסקי נפצע אנושות מירי של צלף; חובש הכוח לא הצליח להגיע אליו, וכוח חילוץ שני, בפיקוד רב־סמל יוסף יוחימק, כשל גם הוא. זה קרה אחרי שיוחימק עצמו נהרג מפגיעה ישירה.
וכאילו לא נשפך מספיק דם בתקרית, מצא בה את מותו גם ראש מטה המשקיפים בירושלים, מייג'ור ג'ורג' פלינט הקנדי. פלינט ניסה שוב ושוב להשיג הפסקת אש בין הצדדים, שוחח עם הנציגים הירדנים ונדחה על ידם בתירוצים שונים.
כשקיבל מאנשי הלגיון כעבור כמה שעות איתות שהם מסכימים, כנראה בעקבות פציעת כמה מאנשיהם מאש מוצבי ההר, הוא יצא עם אנשיו לעבר הפצועים וההרוגים הישראלים, הגיע אליהם בחמש לפנות ערב, ו"ספג כדור מצלף ירדני בכתף שמאל, שחדר ללב ונעצר מתחת לבית השחי הימני". הוא מת במקום.
האש התלקחה מחדש ורק עם רדת החשיכה הצליח כוח חילוץ שלישי להגיע אל ארבעת ההרוגים, אל מייג'ור פלינט ואל שני פצועים של כוח הסיור ולפנות אותם לאחור. רק אז, סמוך לעשר בערב, פסקו סופית חילופי האש ושקט מתוח השתרר באזור.
שלב הנקמה והשקרים
תקרית הדמים הזאת הובילה כצפוי לתחקיר יסודי בחטיבה 16 שההר היה כפוף למפקדיה. הבדיקה נעשתה בידי צוות בראשות מפקד החטיבה עצמו, לימים האלוף מתי פלד, ומסקנתה היתה חד־משמעית: שיקולי מפקד ההר ותגובותיו על פעולות הירדנים "היו תקינים, וברוח ההנחיות המוקדמות שאותן קיבל".
דברים דומים נכתבו על אנשי הפטרולים ששניים מהם, אלעשרי ויוחימק ז"ל, קיבלו את צל"ש הרמטכ"ל, וחלל שלישי, טיקוצ'ינסקי, את אות העוז.
מה בכל זאת רמזה הוועדה בפרק המסקנות החסוי? שמפקד ההר צדק בדרישתו להפעיל נשק ארטילרי; שאכן הפעלת המרגמות היתה משתקת את הצלפים ומאפשרת את חילוץ אנשי הפטרולים. לזה סירב כאמור הפיקוד המרכזי.
הדו"ח הזה לא פורסם מעולם, תויק כמסמך סודי וסייע בכך לבני בליעל להפיץ עלילה מרושעת על ירמי: "הוא ניהל את הקרב בצורה כושלת... הוא קיבל החלטות שגויות... הוא לא מיהר לשלוח לשטח את כוח החילוץ..." ועוד ועוד.
בסיפור הזה גילה עניין אריה שניפר כבר כשהיה "נער מלך" - בשנתיים שקדמו למלחמת ששת הימים.
"כמי שנהג לצאת לסיורים האלה כחובש קרבי", הוא מספר, "התעניינתי בהיסטוריה של הפטרולים ובמה שקרה בהם. כחלק מאותה סקרנות שאלתי פעם את מנחם שרפמן ז"ל, המלך בתקופתי, מה ידוע לו על תקרית גן שולמית, והוא הגיב בחוסר סבלנות: 'עזוב את זה', אמר, 'תתרחק מזה'.
"למה, שאלתי, והוא הסביר לי שלהר הגיע מפקד חדש, חסר ניסיון, שקיבל החלטות לא נכונות. רוח דבריו היתה: היה מחדל שמקורו בחפיפה קצרה מדי ובחוסר ניסיון של המפקד.
"אמרתי למנחם שלא נראה לי סביר שחיילים פצועים שכבו שעות בשטח בלי שניסו לחלץ אותם; שהיה מחדל נורא שאיש לא שילם עליו מחיר. הוא לא השיב לי עניינית כי לדעתי גם הוא ניזון משמועות. גם הוא קנה את הסיפורים המרושעים שכמה מפקודיו של ירמי טרחו להפיץ עליו".
האמת מתחילה לצוף
הסקרנות של שניפר בתקרית גן שולמית לא הניחה לו גם אחרי שהשתחרר מהצבא והתחיל להתפרנס כיבואן של ציוד רפואי. סיפורי הר הצופים המשיכו לבעור בעצמותיו, ויחד עם "נער מלך" אחר בתקופתו, ישראל קרן, הפך לראש להק "המשוגעים" של בוגרי הר הצופים.
"יום אחד לפני ארבע שנים", מספר שניפר, "אני פוגש נער מלך ששירת על ההר בתקופת ירמי, עמי פרנק שמו, ושואל אותו מה הוא זוכר מהתקרית. תשובתו: לא הייתי בהר כשזה קרה, אבל שמעתי מחבריי שהיה מחדל גדול. זה מה שסיפרו.
"ביקשתי מעמי לנסות לאתר את ירמי ובמקביל המשכתי לנבור בנושא בעצמי, והגעתי אל מי שהיו על ההר באותו אירוע קשה. או אז התחילה לצוף האמת: ירמי היה מפקד קשוח מדי, הסבירו לי, וחלק מנערי המלך לא אהבו את המשמעת הקשה שהנהיג.
"הם התרגלו לקייטנה, למעין מועדון חברתי של שותפי הסוד בהר, ופתאום מגיע קצין מגולני ומשנה להם את כללי המשחק. היה כעס גדול עליו, ובהמשך, אחרי התקרית, באו גם ההשמצות והנקמה".
- מחסלי החשבונות נפתחו ודיברו איתך?
"כן, אבל לא מייד. היה למשל איש סגל בכיר שבילה שנים על ההר והכחיש תחילה הכל. 'אני הייתי שם כשזה קרה', אמר לי, 'לא אתה, אל תיכנס לזה'. כשהצגתי לו עובדות וניירת של החטיבה, חזר בו והודה שמדובר בהשמצה.
"עשינו טעות גדולה", הוא הוסיף, "גרמנו עוול לירמי. לא רציתי לספר לך את האמת כי לא סבלתי את האיש. אני מצטער על ההתנהגות שלנו".
טלפון למשפחת אלעשרי
עכשיו, כשהתחיל הערפל להתפזר, כששיחת הטלפון עם ירמי הובילה לפגישה ביניהם בביתו של עמי פרנק - החליט שניפר לנסות לשכנע את משפחת החלל אליאב אלעשרי להיפגש עם המלך המושמץ. להציג לה את כתב הטיהור שלו.
זה לא היה קל כי אחיו של אליאב אלעשרי, יצחק, דחה את הרעיון על הסף. "ביקשתי לספר לו את האמת", כך שניפר, "אבל הוא דחה אותי. לא הנחתי לו: נידנדתי, ביקשתי, לחצתי, בסוף הציע לי להיפגש עם בנו אליאב - הנושא את שם האח שנפל. 'אליאב הכין עבודה בנושא', אמר לי, 'הוא מכיר את הסיפור היטב'".
אלא שגם אליאב היה ספקן בשיחה הראשונה וביקש הוכחות. רק לאחר שנפגש עם שניפר, רק אחרי שראה את ממצאי התחקיר הסודי - שינה את דעתו. "זה נראה לי אמיתי", אמר, "זה מסמך מפורט שאני סומך עליו".
שניפר: "שאלתי אותו אם בני המשפחה יסכימו להיפגש עם ירמי והבנתי שזה בא בחשבון. הוא נתן לי את הסכמתו, אבל הסביר שיצטרך לדבר עם אביו. הוא ביקש כמה ימי מחשבה, קיבל אותם, כמובן, וחזר אלי עם תשובה חיובית".
הפגישה התקיימה בהר הצופים ליד אנדרטה המנציחה את יחידת מצוף 247 (שמה האחרון), ולדברי ירמי היא "היתה נהדרת ומרגשת". השתתפו בה האח יצחק, הבן אליאב, אשתו של אליאב והילדים. אלה צעדו מהאנדרטה לכיוון מזרח, עמדו ליד בניין הפיזיקה, התחבקו, השקיפו לעבר אזור התקרית וקיבלו הסברים מפורטים מירמי על אירוע הדמים.
ירמי: "בכל גוף, בכל ארגון, יש תמיד לפחות משוגע אחד לדבר - שניפר היה כאן המשוגע. חששתי בתחילה לדבר איתו, חששתי למסור לו חומר סודי, חששתי שאני עובר על החוק - בסוף עשיתי זאת. אני מהדור הישן וגם עכשיו, 58 שנים אחרי, אני לא בטוח שהיה מותר לי לחשוף את הדו"ח הזה".
- תיפגש עם משפחות הנופלים האחרות?
"מבחינתי בוודאי. בשמחה. אני מקווה שזה יקרה בקרוב. שניפר אמר לי שהוא עובד על הפרויקט הזה".
לפני שבוע, אחרי השלמת הכתבה, טילפן אלי ירמי מעט מודאג וביקש להצניע את העובדה שהדו"ח המטהר נמצא גם בידי. למה, שאלתי אותו, והוא מילמל ברצינות: "ביטחון שדה..."
"המלך" ו"נערי המלך"
לטובת בני הדור הצעיר, שלא ידעו את יוסף, כמה משפטי רקע: סמוך לפרוץ מלחמת השחרור במאי 1948 נותק הר הצופים מירושלים והפך למובלעת. 180 אנשי "ההגנה" איישו את המובלעת, שמרו על מבני הדסה והאוניברסיטה הנטושים והצליחו להדוף ניסיונות של הלגיון הערבי לכבוש את המקום.
כשנחתם הסכם הר הצופים הסופי עם ירדן בנובמבר 1948, נקבע כי ישראל רשאית להחזיק על ההר 120 שוטרים ואזרחים עובדי אוניברסיטה, וכי אחת לשבועיים תעלה להר שיירה ישראלית, ובה עד 60 שוטרים ואזרחים שיחליפו מחצית מהכוח.
"השוטרים" האלה היו בפועל חיילים וקצינים קרביים מיחידות שונות שהיו כפופות למפקדי היחידה - למי שזכו לכינוי "מלך" או "סגן מלך" - ונעזרו גם ב"נערי המלך": סמלי מבצעים, אנשי מודיעין, אנשי קשר, נשקים וחובשים.
את רוב השירות הסדיר שלהם עשו האחרונים בהר כשאחת לשבועיים הם מתחלפים ביניהם.
ב־19 שנות הניתוק שלו נחשב הר הצופים למוצב הקדמי של ישראל באזור ירושלים, והוברחו אליו מקלעים כבדים, מרגמות, מוקשים, ואפילו ג'יפי תול"ר מפורקים. אנשיו עסקו בביצורים, בקיום תצפיות, באיסוף מודיעין וביציאה לפטרולים.
באחד הפטרולים האלה כאמור מצאו את מותם אלעשרי, גינצבורג, טיקוצ'ינסקי ויוחימק ז"ל.
מורשת הר הצופים
הצפת סיפורי הר הצופים בידי אריה שניפר והמשוגע הנוסף לדבר, ישראל קרן, החלה כבר כשכתבתי ב־1969, בעזרת שניים אלה ורבים אחרים, את ספר הביכורים שלי "הר הצופים".
מאז הפך הנושא הזה למפעל חיים שלהם. הם וכמה מחבריהם בשיתוף עם האוניברסיטה העברית, עשו להקמת אנדרטה למובלעת במרכז הר הצופים; פתחו אתר אינטרנט של יחידת מצוף 247 (שמה האחרון של היחידה הסודית); שוקדים על אתר דומה באנגלית; אירגנו ומארגנים כנסים ומפגשים של אנשי הסוד לשעבר; ופועלים עכשיו להקמת מוזיאון הר הצופים באתר גבעת התחמושת.
הפרויקט האחרון שיזמו בברכת ובעזרת סגנית נשיא האוניברסיטה, בילי שפירא: הצבת לוח זיכרון לארבעת הנופלים בתקרית גן שולמית. הם לא שכחו אותם.
הוספת תגובה