"ידענו שאם לא ניכנס להציל את לוחמי הסיירת כולם מתים"

מיכל יעקב יצחקי אתר הגבורה, ישראל היום 12 במאי 2016
דניאל שיפנבאור

דניאל שיפנבאור


ב-־19 באוגוסט 2006 הטיסו רס"ן נתן וסא"ל דני כוח של סיירת מטכ"ל, ובו חברם הטוב, עמנואל מורנו, לפעולה סודית באזור בעלבק שבלבנון • שמונה שעות אחרי שהנחיתו את הלוחמים, הם הוזעקו לחלצם תחת אש • בדרך חזרה גילו שמורנו נהרג



שבת, 19 באוגוסט 2006. 04:40. דקות אחרונות של חשיכה, ובאזור בעלבק שבבקעת הלבנון לחימה קשה בין סיירת מטכ"ל לאנשי חיזבאללה. רס"ן נתן מנמיך את מסוק היסעור שלו לעבר הרכס שמצפון־מזרח לעיר. לידו יושב סא"ל דניאל שיפנבאור, מפקד טייסת "מובילי הלילה". לא רחוק מהם יסעור מספר 2, שמטיסים סא"ל (מיל') לביא ורס"ן ברק.
"ידענו שאם לא ניכנס להציל את לוחמי הסיירת כולם מתים"
אל"מ נתן. "כשהבנים של דני עלו לקבל את הצל"ש בשמו, זה היה אחד הרגעים המרגשים בחיי" // צילום: משה שי
"כבר מרחוק אנחנו מזהים את אזור הלחימה, לפי האש והעשן שמיתמר מהקרקע", נזכר נתן. "פתאום אנחנו שומעים צעקה בקשר מהמסוק השני, 'אחד, שבור טילים!'
"שברנו במהירות, תוך כדי תרגילי התחמקות. אני יכול להגיד לך שקור רוח לא היה ברגע הזה, מעולם לא הייתי בסיטואציה כזאת. התברר שנורו עלינו שני טילי נ"מ, מהמסוק שלי ושל דני לא ראינו אותם, אבל מהמסוק של לביא ראו. היו כמה שניות של חרדה, עד שהטילים פשוט עברו בין שני המסוקים".
צוותי היסעורים מזהים את כוח הסיירת במרחק כמה מאות מטרים מהם ומתחילים בנחיתה. באותו רגע נורה לעברם מטח של פצמ"רים.
"מעוצמת הזעזוע אני יודע שהפצצות נחתו קרוב מאוד אלינו. המסוקים התכסו בחול ובריח של אבק שריפה, וכולם במסוק התחילו להשתעל. עד עכשיו אני זוכר את הצריבה בעיניים ובגרון.
"התעשתנו במהירות, פתחנו את הדלתות, והלוחמים רצו פנימה. בשלב כזה עושים בדרך כלל ספירה, כדי לוודא שאף אחד לא נשאר מאחור, אבל בגלל הירי הכבד, דני קיבל החלטה שלא סופרים. זאת היתה החלטה אמיצה מאוד. הרי מספיק שאחד הלוחמים עיקם את הקרסול בדרך למסוק ונפל, והוא עלול להישאר מאחור".
בתוך חמש דקות מתמלאים המסוקים בלוחמים. הדלתות נסגרות, והם ממריאים שוב. בהתחלה טסים צפונה, כדי להתרחק מאזור האש, ורק אחר כך פונים מערבה ודרומה, לעבר ישראל.
"האווירה במסוק היתה קשה. היה שקט מקפיא, ורק הרופא עמל כדי להציל את אחד הפצועים, שנפצע קשה. הוא עידכן אותנו שיש חלל אחד ושני פצועים, ואמר שאם לא נגיע במהירות לבית החולים, הפצוע קשה ימות מדימום פנימי. רק מאוחר יותר, במהלך הטיסה, שמעתי מאחד החיילים שההרוג הוא עמנואל מורנו.
"זה היה כמו אגרוף בבטן. עמנואל היה חבר טוב, איש אמיץ, קר רוח, ערכי מאוד וצנוע. רק שמונה שעות לפני כן, כשהורדנו את הכוח, ראיתי אותו בפעם האחרונה".
•  •  •
אל"מ נתן יושב מולי בסרבל טיסה בבסיס תל נוף. שיערו קצת מאפיר, מבטו נבוך. "אני לא רגיל להתראיין ולדבר על רגשות, אז אני מקווה שאהיה בסדר", הוא מתנצל כבר בהתחלה.
הוא בן 44, נשוי לציפי, חוקרת בתחום הביטחון הלאומי, ואב לשלושה: אופיר (20), לוחם ביחידת חי"ר מובחרת, אמיר (16) ויואב (9 וחצי). בימים אלה מסיים נתן לימודי תואר שני במכללה לביטחון לאומי, ובעוד כחודשיים יתמנה לראש להק כוח אדם בחיל האוויר.
ב־2006 הוא היה בעיצומם של לימודי ביולוגיה ופסיכולוגיה לתואר ראשון, רגע לפני פיקוד על טייסת. בשבת, 12 באוגוסט, הופל מסוק יסעור של הטייסת שלו בדרום לבנון, מטיל של חיזבאללה. חמשת אנשי הצוות נהרגו: רס"ן סמי בן נעים, רס"ן ניסן שלו, רס"ן דניאל גומז, רב־סמל בכיר רון משיח ורב־סמל ראשון קרן טנדלר.
"טייסת היא גוף מאוד קטן ואינטימי, וכל אובדן של אחד מתוכה הוא משמעותי", אומר נתן. "אנחנו איבדנו בערב אחד חמישה. כל הטייסת היתה עסוקה באבל של המשפחות".
שישה ימים אחרי האסון קיבל נתן שיחת טלפון משיפנבאור, שהיה בדרכו חזרה לבסיס מניחום אבלים אצל אחת המשפחות. "הוא ביקש שאצטרף אליו לאוטו. הבנתי שזה משהו חשוב, שהוא לא יכול לדבר עליו בטלפון. עזבתי הכל ונסעתי להיפגש איתו".
שיפנבאור היה מבוגר מנתן בארבע שנים. דרכם המקצועית הצטלבה לא מעט. "טייסת 'מובילי הלילה' היתה בית לשנינו. הגעתי לכאן אחרי קורס טיס, ואת הטיסה המבצעית הראשונה עשיתי עם דני. גם את ההזנקה הראשונה. נוצר בינינו קשר חברי, אהבנו מאוד לטוס יחד. הוא סמך עלי".
שיפנבאור מעדכן את נתן במשימה הסודית שהוטלה על הטייסת: להנחית את סיירת מטכ"ל בעומק שטח לבנון ביום שישי בלילה.
"אשתי היתה אז בחודש התשיעי, עם הבן הקטן שלנו. בחודש שלפני בקושי הייתי בבית. הטלפון מדני הגיע אחרי שכבר הודיעו על הפסקת אש, והיתה נפילת מתח, תחושה שהקרבות מאחורינו. אבל דני אמר שהוא ממש זקוק לי כדי לנהל את כל ההכנות למבצע, כי הוא עסוק עם המשפחות האבלות והטייסת.
"היה ברור לי שבאופן חד אני צריך להיכנס שוב למוֹד של מלחמה. קפצתי הביתה לכמה שעות, לראות שהכל בסדר, וחזרתי לטייסת".
מה סיפרת לאשתך?
"שאני צריך לצאת לכמה ימים. כשחיים עם טייס כבר יש קודים ברורים, והיא הבינה. היא ידעה שמרגע שאני יוצא אי אפשר לדבר איתי, ושכל הקשר שלה יהיה מול הטייסת".
בגלל קוצר הזמן, ההכנות למבצע נעשות מסביב לשעון. צוותי המסוקים - בכל מסוק שני טייסים ושני מכונאים מוטסים - עסוקים בלימוד תוואי השטח והמודיעין. הם עוברים שוב ושוב על כל התרחישים, נערכים לכל תגובה אפשרית של האויב ובודקים כל פרט טכני - לכמה דלק יזדקקו, באיזה גובה הם צריכים לטוס כדי לא להתגלות, ומהו תוואי הקרקע באזור הנחיתה.
"זה היה מבצע מורכב מאוד, גם בגלל המקום שבו היינו צריכים להנחית את הכוח, בעומק לבנון, מרחק 30 קילומטר מגבול סוריה, וגם בגלל התזמון - ימים ספורים אחרי סוף המלחמה, כשלבנון מדממת ודרוכה. כל אנשי הטייסת שהוקצו למשימה היו עם משפחה וילדים, כולם הבינו מה עומד על הפרק, ולכולם היה ברור שהמשפחות צריכות שוב לאסוף את עצמן ולהמתין לטלפון הגואל שהכל בסדר".
"ידענו שאם לא ניכנס להציל את לוחמי הסיירת כולם מתים"
במסוק היסעור. "הקשר עם סיירת מטכ"ל הוא מאוד הדוק, הטסנו אותם הרבה והכרנו את מרבית הלוחמים" // צילום: משה שי
•  •  •
יום שישי, 18 באוגוסט, 20:00. שני היסעורים, עמוסים במאה לוחמי סיירת מטכ"ל, ממריאים מתל נוף בדרכם לאזור בעלבק. זמן הטיסה המשוער: שעה וחצי.
"בגלל החשאיות היינו חייבים לטוס בגובה נמוך מעל הקרקע, במהירות של 300-250 קמ"ש. החלק הראשון של המשימה היה פשוט יחסית, הכל עבד לפי התכנון. בסביבות 21:30 הגענו לנקודת ההנחתה, הורדנו את הלוחמים והמראנו.
"דיברנו הרבה, כדי לשמור על ערנות ולא להירדם. בלילה הים והשמיים מתלכדים לגוש שחור אחד, ורמת הריכוז צריכה להיות מאוד גבוהה. היינו עייפים מחודש של לחימה, והאדרנלין החזיק אותנו רק חלק מהזמן.
"בזמן שהיינו באוויר, דני פרק קצת את הבדידות. דיברנו הרבה על המשפחה ועל הבית. דיברנו גם על המלחמה. דני, כמפקד הטייסת, היה עסוק באופן סיזיפי בדברים שאפשר לשפר, הוא כל הזמן עשה עבודה עם עצמו כדי להיות טוב יותר. דיברנו על חמשת ההרוגים שהיו לנו ועל העובדה שקרן היתה הלוחמת הראשונה בחיל האוויר שנהרגה.
"מעבר לזה היו העניינים המקצועיים של הטיסה, שהיינו צריכים לשים לב אליהם. הקשבנו לרשת הקשר של הלוחמים לאורך כל שעות המבצע".
בסביבות 03:30 בבוקר הופר השקט בקשר.
"שמענו פתאום חילופי ירי, והבנו מייד שהחבר'ה נחשפו ושהתסריט משתנה. במשך כמה דקות ניסינו להבין מה קורה, מי תוקף את הכוח שלנו, אם יש הרוגים, ואם הלוחמים נמצאים יחד או שהתפצלו. במקביל, חיל האוויר הקפיץ לאזור מטוסי קרב ומסוקי קרב.
"ככל שהדקות חלפו, הבנו שזורמים לאזור כוחות רבים של חיזבאללה ואזרחים מהכפרים הסמוכים. בגלל הריחוק הרב מהארץ, היה ברור שלפיקוד חיל האוויר אין איך לסייע, והם נתנו לנו הוראה בקשר שההחלטות על המשך המבצע עוברות לידיים של דני.
"שנינו ידענו שאם אנחנו לא נכנסים להציל את הכוח, הם מתים. מצד שני, ידענו גם שאם אנחנו נכנסים, יש סיכוי שכולנו מתים, כי זה לא חילוץ קלאסי. היה ברור שנצטרך לפעול תחת אש כבדה מאוד שתופנה אלינו ואל הכוח של הסיירת. זאת תחושה גדולה של בדידות, כשאתה יודע שכל החלטה שתקבל עשויה להשפיע על החיים של עשרות אנשים".
עלתה בראש האפשרות לבטל את הכניסה, בגלל הסיכון?
"אפילו לא לרגע. לכולנו היה ברור שאנחנו נכנסים להוציא אותם. הקשר עם סיירת מטכ"ל הוא מאוד הדוק, הטסנו אותם הרבה והכרנו את מרבית הלוחמים".
•  •  •
04:30. כבר שעה שכוח סיירת מטכ"ל נמצא בלחימה אינטנסיבית מול לוחמי חיזבאללה, שסוגרים עליו מכל כיוון. הזמן דוחק, לכולם ברור שהחילוץ צריך להתבצע בתוך דקות, לפני שהשחר יעלה.
מכשירי הקשר במסוקים לא מפסיקים להזרים אינפורמציה: מכוח הסיירת, מהבקרה של חיל האוויר ומהמטוסים וממסוקי הקרב. שיפנבאור מבקש בקשר מכולם לתת לחבר'ה שלו לבצע את המשימה בריכוז מלא. "כולם מדברים בו זמנית, והקשב האישי שלנו חייב להיות בטופ", מסביר נתן.
"בשלב הזה, מפקד הכוח של הסיירת, סא"ל ג', מתגלה בשעתו הגדולה. הוא מאוד שקול וקר רוח, ומתאר לנו את המצב בשטח בקור רוח. הוא אומר שמצפון אליהם יש רכס גבוה, מדרום וממערב יש הרבה כוחות חיזבאללה, וצפון־מזרח זו הנקודה היחידה שהם יכולים להגיע אליה.
"ידענו שבאזור הזה מסוכן מאוד מבחינת איומי נ"מ, אבל אנחנו מבינים שאין ברירה, כי הכוח לכוד בתוך טבעת של לוחמי חיזבאללה, וזה רק עניין של זמן עד שהם יסגרו עליהם ויהרגו אותם.
"דני נותן את האות לתחילת החילוץ, ואנחנו יוצאים בטיסה נמוכה לעבר נקודת החילוץ שמסר לנו ג'. חברינו במטוסי הקרב, שנמצאים מעלינו, מבינים שזה הרגע שבו הם צריכים להפיל פצצות כדי לגרום להסחה. דני, שיושב לימיני, מושיט יד וטופח לי על הכתף, עושה סימן של 'יהיה בסדר'. זה רגע מאוד נדיר, שלא אופייני בין טייסים".
המחשבה שלא תצאו בחיים חלפה לכם בראש?
"תמיד אומרים שרגע לפני המוות, החיים רצים לך כמו סרט בראש. אז אני לא ראיתי את הסרט הזה, אבל זה הרגע שבו גם אני וגם דני הבנו שמהטיסה הזאת כנראה לא נצא בחיים. חשבתי על הבית, על הילדים ועל אשתי, שצריכה ללדת כל רגע. אמרתי לעצמי שחבל שלא הספקתי להגיע ללידה.
"וזהו. אחר כך כבר לא חשבתי יותר על כלום, הייתי מרוכז נטו במשימה".
05:30. אחרי שעה של טיסה, מגיע הכוח לבית החולים רמב"ם בחיפה, והפצועים מפונים במהירות. "בשלב הזה הבחנתי שלא מעט מהלוחמים סובלים מפגיעות ירי בידיים", אומר נתן. "למרות הפציעות הם המשיכו להילחם".
בהודעה רשמית מוסר דובר צה"ל כי המבצע של סיירת מטכ"ל נועד למנוע העברת אמצעי לחימה מאיראן ומסוריה אל חיזבאללה, וכי יעדי המבצע הושגו. צוותי היסעורים ממריאים אל בסיס רמת דוד הסמוך לרמב"ם, כדי לבדוק את כשירות המסוקים להמשך טיסה אל הטייסת בתל נוף.
"רק כשדני ואני ירדנו מהמסוק, הבנו כמה מזל היה לנו. היו כדורים שנתקעו בדופן של המסוק. היו לנו אמצעי לחימה מאוד נפיצים על המסוק, וזה היה ממש נס שלא התפוצצנו באוויר.
"בהמשך חזרנו לטייסת שלנו בתל נוף וצפינו בקלטות של הטיסה. בתחקיר הבנו שעמנואל נהרג כבר במטח האש הראשון, כשכדורים חדרו לו ללב והרגו אותו במקום".
"ידענו שאם לא ניכנס להציל את לוחמי הסיירת כולם מתים"
קברו של עמנואל מורנו. נהרג כבר במטח האש הראשון, בהיתקלות עם חיזבאללה צילום: קונטקט
 

מתי בעצם אתה מעכל את האירוע הקשה הזה?

"בשבת בלילה, כשנסעתי הביתה. הייתי אחרי 36 שעות בלי שינה, עייפות קשה, ועוד לא ידעתי מה אני מרגיש. המון דברים רצו לי בראש.
"הגעתי לרחוב שלי בסביבות 10 בערב והחלטתי לעצור קודם אצל השכן, שהיה חבר של מורנו, לבשר לו את הבשורה הקשה. עצרתי את הרכב קצת רחוק מהמדרכה, הוא בלט קלות למרכז הכביש. נכנסתי לשכן וסיפרתי לו. הוא היה המום לגמרי.
"כשאני יוצא, אני רואה פתאום שוטר תנועה שנותן לי דו"ח. שואל אותו מה קרה, והוא אומר לי: 'אתה מפריע לתנועה בכביש'. ניסיתי להסביר לו שעבר עלי יום מהגיהינום, אבל זה לא עזר. הוא נתן לי דו"ח של 500 שקלים.
"ידענו שאם לא ניכנס להציל את לוחמי הסיירת כולם מתים"
שני צוותי היסעור שהשתתפו במבצע בלבנון. משאירים מקום ריק לסא"ל דני ז"ל // צילום: מתוך ביטאון חיל האוויר
"נכנסתי הביתה, התיישבתי על הכורסה בסלון, אפילו בלי להוריד את הסרבל, וחיבקתי את ציפי. הילדים כבר ישנו. אני זוכר שניסיתי להסביר לה מה עבר עלי, אבל לא ממש הצלחתי. ישבתי שם בשקט עם עצמי עוד הרבה זמן, מנסה לעכל מה אני מרגיש אחרי החוויה הזאת.
"רק כמה חודשים אחר כך, כשהאבק כבר שקע, קלטתי עד כמה היינו קרובים למוות. זה היה המבצע המסוכן ביותר שבו השתתפתי עד היום, ולחיילים שלנו, שהיו שם, מוקפים בעשרות אנשי חיזבאללה, היה רק אותנו, את שני מסוקי היסעור, ואת הידיעה שנגד כל הסיכויים, אנחנו מתכוונים להחזיר אותם הביתה.
"ידענו שאם לא ניכנס להציל את לוחמי הסיירת כולם מתים"
ילדיו של דניאל שיפנבאור מקבלים בשמו צל"ש ממפקד חיל האוויר לשעבר האלוף עידו נחושתן
"זכיתי גם לראות מקרוב את הדוגמה הכי טובה של מנהיגות ויכולת פיקוד - אצל דני. דני היה מפקד הטייסת, הוא קיבל את הסמכות, אבל כולנו הלכנו אחריו בגלל המנהיגות שלו. העובדה הזו, מתוך התבוננות בדני, חידדה עבורי את החשיבות של החוסן המנטלי והמנהיגות כשיוצאים למבצעים כל כך מסוכנים".
•  •  •
יולי 2010. דניאל שיפנבאור מסיים את תפקידו כראש ענף במטה חיל האוויר ומתמנה לראש מחלקה במטה. את תפקיד ראש הענף תופס נתן.
"באותו זמן, חיל האוויר החליט לקיים אימון מסוקים משותף עם צבא רומניה, בשני מחזורים, כל אחד של שלושה טייסים ושני מכונאים. לדני ולי היה ברור שניסע יחד, במחזור השני, וגם התכוננו ולמדנו לקראת הנסיעה. אבל בגלל אילוצים של התפקיד החדש, לא יכולתי בסוף לצאת. דני התבאס מאוד".
ב־26 ביולי מתנגש היסעור של שיפנבאור בצלע הר בקרפטים, בשל ערפל כבד. איתו נהרגים סא"ל אבנר גולדמן, רס"ן יהל קשת, רס"ן ליאור שי, סרן ניר לקריף, רס"ר אורן כהן והטייס הרומני, סטפן קלודיוס דרגנאה.
"בשעת צהריים, כשהייתי באוטו עם שני הבנים שלי, קיבלתי טלפון מחבר, טייס הרקולס. הוא שאל אם שמעתי שהיה משהו ברומניה. עניתי שלא, אבל זה הרגיש לי רע מאוד. הורדתי את הילדים בבית ודהרתי לטייסת בתל נוף.
"ידענו שאם לא ניכנס להציל את לוחמי הסיירת כולם מתים"
דניאל שיפנבאור ז"ל // צילום: דובר צה"ל
"בהתחלה היה ערפול גדול סביב כל האירוע. רק אחרי כמה שעות הבנו שהיתה תאונה, ושהמסוק התרסק. כשהבנתי שדני לא בחיים, חטפתי שוב אגרוף רציני בבטן. לא האמנתי שזה קרה. זה היה כל כך לא הגיוני, הרי דני נחשב, ובצדק, לטייס הכי טוב ומקצועי בטייסת".
אתה חושב על זה שהיית אמור להיות שם איתו?
"לא מעט. יש בי תחושת אשמה שלא הייתי שם וקושי להכיל את האובדן שלו. תחושה קשה של בדידות. דני היה חבר נפש שלי, והגעגוע אליו התחיל בשנייה שקיבלתי את הידיעה על מותו".
שנתיים אחרי האסון קודם נתן לתפקיד ראש המחלקה, שדני לא הספיק למלא.
"אני יושב על הכיסא שלו ומרגיש כאילו תפסתי את מקומו. לפעמים אני מרגיש שהסיבה שנשארתי בחיים היא כדי שאוכל היום לספר ולהעביר הלאה את המורשת של מורנו ושיפנבאור, שני אנשים ערכיים ומקצועיים מאין כמותם. אני בקשר הדוק עם המשפחות של שניהם.
"ב־2012 קיימנו מפגש מאוד מרגש בין המשפחה של מורנו למשפחה של דני. קצת אחרי המפגש נודע לי שהיתה כוונה להמליץ על צוותי היסעור שחילצו את לוחמי הסיירת לקבלת צל"ש מפקד חיל האוויר, אבל דני סירב. הוא לא היה מסוגל לקבל צל"ש, כשכמה ימים קודם לכן חמישה חבר'ה שלו נהרגו".
באותה שנה בחנה ועדה מטכ"לית שוב את נושא הצל"שים והחליטה להעניק לשיפנבאור ז"ל ולנתן את צל"ש מפקד חיל האוויר דאז, האלוף עידו נחושתן. לשני טייסי המסוק השני, כמו גם לארבעת המכונאים המוטסים, הוענק צל"ש מפקד הבסיס.
"כשהבנים של דני עלו לקבל את הצל"ש בשמו, זה היה אחד הרגעים המרגשים בחיי", אומר נתן.
המבצע בלבנון שינה אותך?

"זה היה ללא ספק אירוע מכונן בקריירה הצבאית והמקצועית שלי. הוא שינה אותי בשלושה פרמטרים: הראשון - שמאז אני מקפיד לעשות לעצמי בירור תמידי מה מביא אנשים צעירים למסור את חייהם, ולמה אני פה. אני יודע להגיד לך שאני פה בגלל הציונות, כמה שזה נשמע קלישאתי.

"אני מאמין שעכשיו זה תורי לשמור על המדינה, ולכן, כשאגיע למצבים עם דילמות מוסריות, הן יהיו עבורי מאוד פשוטות. אני לא חושב שאנחנו גיבורים שנכנסנו להציל את הכוח. אני מאמין שכל טייס אחר שהיה שם היה פועל באותו אופן.
"הפרמטר השני הוא המקצועיות. אנחנו תמיד צריכים לשאוף להיות אלופי עולם במה שאנחנו עושים, ולא משנה אם אתה טייס, לוחם חי"ר או טנקיסט. כי ברגע האמת, זה עשוי להיות מציל חיים.
"והפרמטר השלישי, שהתחדד בזכות האדם והמפקד שדני היה, הוא הצורך להכיר את החברים שלך והידיעה שאתה יכול לסמוך עליהם. המקצועיות והרעוּת הן ערכים שמבחינתי אין שני להם". 

מקור הכתבה


הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה