אימא לא אוהבת חאקי

הלכנו לקניון לקנות בגדים אצל הארגנטינאי ההוא. זה שיש לו עובדת אחת שתמיד אומרת עלי "הנה בא הילד שלא יודע לחייך".

הייתי צריך חולצות קצרות, אולי גם מכנסיים, אם נמצא, גם זה אז רק שלושה זוגות, כי כבר יש לי.

אימא לא אוהבת חאקי, במיוחד במלחמה, עוד יותר כשחייל נהרג היום.

אימא לא אוהבת חאקי, כבר יש לה מספיק. פעם בשבוע בא הבן הגדול, נותן גיגית או שתיים, הכל חאקי, חוץ מתחתונים וכמה גופיות, תמיד חסרות לו גופיות. "איך זה", היא שואלת "הרי רק לפני שבוע קניתי לך".

"מה יש לכם?"

"איזה מידה הוא?"

"איזה מידה אתה?"

" לא 'דע..."

"טוב, תראי לנו מה יש לך".

אז היא מראה לנו מה יש לה. דווקא לא רע, יש לה חולצות קצרות יפות, אבל מכנסיים לא הגיעו, היא אומרת ששבוע הבא בטוח יגיעו.

אז אני מסתכל, יש שם כחול. אימא פוגשת מישהי שהיא מכירה. יש לה ילדה, מהקטנות המתוקות האלה, שלא משנה כמה בלגאן הן עושות בחנות, תמיד סולחים להן, במיוחד הארגנטינאי.

העיניים שלה (של אימא) קצת אדומות, אפילו כשהיא מדברת עם ההיא, היא כמעט בכתה קודם. גם הקול שלה מיואש לגמרי. היא ביקשה שלא, היא אמרה שלא כדאי לי.

"תראה אותו, קשה לו, למה אתה צריך גם?"

"כי אני רוצה, כי אני מאמין, כי ככה".

אני מודד את הכחולה וגם אחת שחורה. אני רוצה עוד אחד מהדוגמא של הכחולה. יש חאקי.

"למה אתה רוצה חאקי? יהיה לך מספיק עוד שנתיים".

הזאת עם הילדה הקטנה מבסוטה. לא בעיה שלה, כשהיא תגדל כבר לא יהיה צבא.

"קח אחת אחרת, למה חאקי? אני לא אוהבת"

"אני כן"

"אבל למה חאקי?"

"כי ככה, חוץ מזה יש רק חאקי ואדום. לא רוצה אדום".

יצאנו עם חאקי.

אורי גרוסמן ז"ל

הסיפור הקטן הזה, סקיצה קצרה, בשרטוט עיפרון מהיר, בשפה מדויקת, כמעט חד־הברתית (כמו בספר הילדים שנכתב עליו: "השפה המיוחדת של אורי"), מקפל כל כך הרבה:

את היכולת הממש־לא־מובנת־מאליה של אורי, מתבגר בן 17 כמעט, לראות אותי, אימא שלו, ברגישות רבה כל כך.

את המתבגר שמתעקש על הטעם שלו, הנפרד, הנבדל.

את הדיאלוג המתמשך הסמוי־גלוי בינינו, בין אורי לביני: בין החרדה שלי בנוגע לגיוס שלו, ויותר מכך – בנוגע למשאלה שלו להיות קרבי, לבין הרצון והאמונה, ההחלטיות והנחישות שלו להיות לוחם.

וגם - את הידיעה והביטחון שלו, שהוא יכול ללכת עם הרצונות והמשאלות והאמונה שלו, ללכת בדרכו,"to walk his line" , בשפתו של ג'וני קאש, הזמר האהוב על אורי.

את הדיאלוג הזה, לפעמים הוויכוח, אני ממשיכה עדיין לקיים איתו גם היום.

ארבע וחצי שנים אחרי נפילתו של אורי עלה בי דחף חזק להיפרד מן החאקי. להחזיר ציוד. לאזרח את אורי, לשחרר אותו. במסגרת היחסים המורכבים שאני מנהלת עם החאקי, השארתי בארון הבגדים של אורי חליפת מדים אחת, מקופלת שרוולים, כפי שנותרה, עם כל הדרגות והסמלים והאותות שזכה בהם אורי בהרבה מאמץ ויזע, ובעזרתה של גליה, שהייתה אז קצינת הנפגעים שלנו, החזרנו את החאקי לצה"ל, לגדוד, למקום שאליו הוא שייך.

ב־26 באפריל 2011, בשעה 21:56, שלח לי דויד סמס: "המדים של אורי יצאו מהבית".

הרגשתי באותו רגע התכווצות עזה של כאב, כמו ציר. כאילו נגזר עוד חוט אחד מחבל הטבור שמחבר אותי לאורי, שארוג מכל כך הרבה חוטים דקים, בתוך תהליך ארוך־ארוך של פרידה.

אחר כך הייתה גם הקלה.

מיכל גרוסמן