"אחי הציל חיים, הוא לא סתם מת"
|
חגי בר־אוריאן הציל לפני 52 שנה עשרות חיילים כשקפץ על רימון חי, במהלך משימה בהר הצופים • למרות מעשה הגבורה הבלתי רגיל, לא מצא הצבא לנכון להעניק לו צל"ש או להנציחו • לפני שנתיים פירסמנו ב"ישראל היום" את סיפורו, בתחילת השנה מינה הרמטכ"ל קצין בודק לפרשה
פרשת החייל חגי בר־אוריאן מסרבת להתקפל אל מדפי האתמול. לפני כשנתיים פירסמנו במוסף "שישבת" של "ישראל היום" כתבה על החייל שקפץ על רימון כשהוא מציל אחרים וזכרו נותר ללא הכרה או הנצחה ממלכתית ("הגיבור שנשכח" מאת אהרל'ה ויסברג, 28.3.2014). כעת יוצאים בני המשפחה למאבק. הם מדברים בזעם עצור, טוענים בדמעות שצה"ל מקפח את זכרו ללא נימוק מספק, ובעיקר חשים מופקרים.
בתחילת השנה מינה הרמטכ"ל קצין בודק לפרשה - תא"ל הושע פרידמן בן שלום, קצין מילואים ראשי. הוא הציע למשפחתו של בר־אוריאן תעודת הערכה שעליה יהיה חתום מפקד פיקוד צפון ושתינתן בטקס צבאי. המשפחה מסרבת ועומדת על בקשתה לכנס את ועדת הצל"שים והעיטורים בעניין בנה. "תעודת הערכה נותנים לילד בכיתה א', לא לחייל שהציל את מדינת ישראל מפדיחה בינלאומית וש־120 חיילים חבים לו את חייהם", אומר האחיין, אייל שרגאי. "אנחנו לא מוכנים לקבל פרס ניחומים. מי שהיו חיילים צעירים באותו יום, היום הם בני 71-70. אנחנו רק מבקשים שוועדה מקצועית תזמן את העדים, תבחן את הדברים, את המשמעות של הוצאת רימון חי מתוך בניין תחמושת. שיבחנו את התיק הזה בכלים שכל חייל זכאי להם".
הדיסקית של חגי. מפקד הצוות, יצחק דוכנר: "אני לא יכול לשבת היום בשקט. הוא היה גיבור" // צילום: אורן בן חקון
"זה לא יחזיר את חגי, אבל ייתן לנו ידיעה שהוא לא מת סתם", אומרת רותי האחות. "הצבא בעצם אומר לנו היום שהוא מת סתם, אבל אחי הציל חיים במותו. יש לזה משמעות עבורנו. למה לא מזכירים אותו ביום ירושלים? בספרי הלימוד? אני רוצה להיות מסוגלת להגיד לחגי: זוכרים אותך, המוות שלך לא היה לשווא".
• • •
בשבוע הזה, לפני 52 שנים, ישבה קבוצת חיילי גולני ב"בניין הכימיה" בהר הצופים. המשימה שקיבלו היתה לפרק עשרות רימוני יד בריטיים מסוג מיילס. השנה היא 1964. הר הצופים הוא מובלעת בשטח ירדן שאליה יכלה ישראל, על פי הסכמי שביתת הנשק, להכניס רק כוח שיטור. החיילים הוכנסו להר מחופשים לשוטרים. ב"בניין הכימיה" אוחסנה תחמושת רבה, שנשמרה בסוד מוחלט מפני ירדן והקהילייה הבינלאומית.
אפשר להניח שהחיילים שרקו או פיטפטו תוך כדי המשימה המתארכת של פירוק הרימונים. בשלב מסוים הבחינו ברימון חי שנצרתו שוחררה. אם הרימון יתפוצץ, בתוך ארבע שניות מחסן התחמושת כולו עלול לבעור, לחשוף את ישראל כמפירת ההסכם ולגרום לנזק בינלאומי. וגרוע מכך: לסכן את חייהם של 120 החיילים ששהו במתחם.
בר־אוריאן, טוראי שעלה עם משפחתו מאספהאן שבאיראן והוכשר בצה"ל כחבלן, מבין את התמונה בתוך שבריר שנייה. הוא חוטף את הרימון בידו, רץ מתוך הבניין ומחפש מקום ריק מחיילים להשליך אליו את הפצצה. משהוא לא מוצא, הוא מצמיד את הרימון אל ירך ימין שלו, ונהרג.
חגי בר־אוריאן ז"ל // צילום: אפרת אשל
לאיש לא היה ספק לגבי גבורתו של חגי. כך תיארו העדים, וכך כתבו למשפחתו המג"ד והמח"ט. אבל ישראל העדיפה להצניע את התאונה במובלעת שבה היו מעורבים חייל ורימון - ששניהם לא היו אמורים להיות על ההר. חגי לא זכה לאחר מותו ההרואי בצל"ש או בעיטור כלשהו.
"לא רצו שנדע יותר"
שכונת רסקו, ירושלים, 2016. אני יושבת עם רותי שרגאי (66), אחותו של חגי, ובנה אייל שרגאי (37). שניהם עושים ככל שידם מגעת כדי לקבל הוקרה מאוחרת לגיבור שנשכח - חגי במלעיל, כפי שהם מכנים אותו.
חגי היה השישי מבין 11 ילדים. רותי היא השביעית, מייד אחריו. משפחה ציונית שעלתה ב־1950 מאיראן למעברת הר טוב (בית שמש) ומשם לשכונת הבוכרים בירושלים. חגי היה בן 5 כשעלו. הוא הפסיק את לימודיו בתיכון כדי לסייע בפרנסת המשפחה, ובגיל 17 התגייס כלוחם בגדוד 51 של גולני.
היית בת 15 כשחגי נהרג. את זוכרת את היום ההוא?
"אם אני זוכרת? כאילו שזה היה אתמול בלילה. תמיד ישנו כל האחים בחדר אחד גדול. באותו לילה ישנתי במיטה של חגי. באמצע הלילה היו צעקות. משה אחי קרע את הפיג'מה וצעק 'חגי מת, חגי מת'. כל הלילה אבא שלי צעק את השם שלו.
"עד אותו לילה היינו משפחה שמחה. אבא עבד קשה בשלוש עבודות אבל היה שר ורוקד מעצם הידיעה שאנחנו גרים בארץ, בירושלים. הוא היה מאושר, קונה את הפירות הכי טובים. כשהילדים שלו לבשו מדים, הוא היה מלא גאווה. היה אדם חזק. מאותו יום הפך לזומבי, דעך ודעך כמו נר שהולך ונגמר. שלוש שנים התהלך ברחובות לבוש שק ואפר על הראש, עד שקיבל סרטן, ושלוש שנים אחר כך מת. אמא שלי היתה בוכה בלילות.
"כשאני רואה חייל ברחוב, אני בוכה. הכאב סגר אותנו. לא דיברנו אחד עם השני. אח אחד השתגע. אבא שלי היה מתפלש באדמה, הפסיק לתפקד. המשפחה כולה התפרקה".
מה סיפרו לכם?
"סיפרו לנו שרימון התפוצץ לו ביד. לא רצו שנדע יותר".
מכתבים מהתקופה הסמוכה לתקרית מספרים מה ידעו בשלטונות צה"ל על המקרה. ב־26 באוקטובר 1964 כתב המג"ד של חגי, סא"ל מיכאל פייקס, את הדברים הבאים למשפחה: "בנכם ז"ל לקח את הרימון ויצא עימו במהירות החוצה... כנראה חגי הצמיד את הרימון לגוף כדי למנוע פגיעת רסיסים בחבריו וכך נהרג, בשעה שכתוצאה מפעולתו שאותה תיארתי ניצלו חבריו... חושבני שהנכם יכולים למצוא מעט נחמה שבנכם הציל במותו מספר חיילים־חברים. נראה לי שיחד עם הכאב אתם צריכים להיות גאים במעשה גבורתו. מעשי גבורה לא קורים פתאום. הם קשורים באופי האדם ובחינוך שהנו מקבל".
מי שעוד שופך אור על הפעולה הוא איזי (יצחק) דוכנר (71) מנהריה, שהיה מפקד הצוות של פירוק הרימונים, וישב ליד חגי. "היתה לנו משימה לפרק רימונים בריטיים ישנים מסוג מיילס. קבוצה אחת פירקה את ההברגה וקבוצה שנייה שיחררה את הנצרה והוציאה את הפתיל. פתאום שמענו פסססס.
בר־אוריאן (משמאל) בעת שירותו הצבאי // צילום: אפרת אשל
"חגי תפס את הרימון והתחיל לרוץ במסדרון. צעקתי לו 'תזרוק את הרימון! תזרוק את הרימון!' אבל הוא המשיך לרוץ. ביציאה הוא נתקל בקבוצה הראשונה, שפירקה את הרימונים, והמשיך לרוץ עד שהגיע לגדר אבן. בכל מקום הוא ראה אנשים. לא היה לו לאן להשליך את הרימון מלבד לספוג את הפיצוץ בגופו".
זו לא הפעם הראשונה שהוא משחזר את האירוע, ועדיין ניכר בו שהוא מתרגש. "היו ימים אחרים בצה"ל. אסרו עלינו לדבר. אף אחד לא דיבר. אין שום סיבה למה זה מושתק עכשיו. אני זוכר שחגי לא טעה, לא התרשל. אבל אפילו אם טעה - הוא הציל חמישה אנשים רק במעגל הקרוב".
דוכנר מבקש לעצור את השיחה לכמה רגעים. דרך קו הטלפון אני שומעת אותו בוכה.
"הייתי בבית המשפחה אחרי האסון. הגעתי לבית ערבי דל מאוד, עם מנורה אחת בכל הבית. אמא של חגי קרעה את בגדיה בפניי, אבא שלו קפץ לתוך הקבר ולא הסכים לצאת. אני מסרב להאמין על צה"ל שהם מתעלמים מהסיפור רק משום שחגי היה מישראל השנייה. אני לא יכול לשבת היום בשקט".
דוכנר שוב עוצר את השיחה. הוא מתפרץ בקול בוכים: "שיתביישו! הוא היה גיבור שהציל אותנו. הוא לא היה חייב. שיתביישו".
שלושה חודשים לאחר מכן קיבלה המשפחה מכתב ממח"ט גולני דאז, אל"מ אורי בר־רצון, שבו נכתב: "כל הפעולות שעשה חגי לאחר שנוכח שהרימון הופעל, נועדו לחסוך פגיעה מחברים־חיילים. אין כל ספק שחגי ז"ל, שהיה חייל ותיק ובוגר קורס חבלנים, ידע מה שהוא עושה ואיזה סיכון גדול הוא לוקח על עצמו. חגי ידע שהוא עלול להיהרג, אבל כנראה דאגתו לחבריו עלתה על דאגתו לעצמו. במעשהו זה הצטרף חגי לאותה קבוצה קטנה של חיילים־גיבורים המשמשים דוגמה לכולנו".
"אבא נתן את בנו למדינה"
"הם ישבו ב'בניין הכימיה', חלקו קיים עד היום באוניברסיטה", מספר אייל. "כשאחד החיילים גילה שיש לו רימון חי ביד, הוא נכנס לשוק וקפא. חגי ישב משמאלו, חטף את הרימון והתחיל לרוץ אל מחוץ לבניין התחמושת. היה גז בישול במבנה. היו לו ארבע שניות. כשהוא יצא החוצה וראה שגם שם יש חיילים הוא התרחק מהם, הצמיד אליו את הרימון וספג את הפיצוץ".
בר־אוריאן (מימין). הציל עשרות // צילום: אפרת אשל
הסכמי שביתת הנשק בין ישראל לירדן בתיווך האו"ם התירו, כאמור, לישראל להחזיק במובלעת הר הצופים רק כוח משטרתי מוגבל. ובכל זאת, אולי מתוך הכנה למלחמה עתידית - הר הצופים היה החזית הצפונית של ירושלים - הוזרמו חיילים אל ההר, לבושים במדי שוטרים או בלבוש אזרחי, בתואנה שהם עובדי האוניברסיטה ובית החולים. היחידה הסודית ששהתה על ההר וכונתה "מצוף 247" היתה מורכבת מחיילי חי"ר ומחיילי מודיעין שדרכם הוברחו למקום נשק ואמצעי לחימה.
לאחר שחגי סיים קורס חבלה הוא התנדב לעלות להר, בפעם השנייה במהלך שירותו, למרות תנאי השירות הקשים ששררו שם. אחת המשימות של הכוח היתה לפרק רימונים שהוברחו לבסיס. הליך הפירוק בוצע בשתי קבוצות נפרדות: קבוצה אחת היתה אחראית לחומר הנפץ, והשנייה לשחרור הנצרה ולפירוק גוף הרימון.
חגי שובץ בקבוצה השנייה. אחד החיילים שישב לידו שיחרר נצרה מרימון שכלל לא פורק מחומר הנפץ. חגי זינק לעבר חברו, לקח את הרימון ורץ איתו מחוץ לבניין.
"חגי היה חבלן. הוא ידע כמה נשק יש במבנה. אם הרימון היה מתפוצץ, זה היה מוביל לפיצוץ רב־עוצמה ולקריסת הבניין באופן שהיה מוביל למותם של עשרות חיילים. ישראל היתה נחשפת במערומיה ואולי נאלצת לצאת מהמובלעת בשל הפרה בוטה של ההסכם. חגי הוציא רימון מתוך בניין תחמושת שלא אמור היה להיות בניין תחמושת", מספר אייל, מדפדף במסמכים הרבים שאסף.
אמו // צילום: אורן בן חקון
לאורך השנים המשפחה לא ויתרה על ניסיונות ההכרה בגבורת בנה. "לא שתקנו 50 שנה - השתיקו אותנו", מספרת רותי. היא רועדת. בנה מניח יד על כתפה. "אבא שלי הלך לקריה לבקש שיכירו בו, לבקש תשובות, והוציאו אותו משם באזיקים. אב שכול, שנתן את הבן שלו למדינה, עם אזיקים על הידיים. כל השנים שלחנו מכתבים שנותרו בלי מענה.
"אמרו לנו רק 'הילד מת'. לא נתנו פרטים. הבנו שהיה מעשה גבורה אבל לא ידענו מה. אמרו 'אל תדברו'. כשיצאנו להפגין בשער מנדלבאום עם דגלים לבנים, המשטרה עצרה אותנו. עד 1967 היה הגיוני שביקשו מאיתנו לא לשאול שאלות. למה ב־76', כשאמא שלי כתבה מכתב לצבא, הם התעלמו? אמא שלי כתבה לצבא שהבן שלה הציל 120 חיילים. ענו לה שהוא הונצח בספר בעמוד כך וכך".
"הבנתי שזה סיפור גדול"
אמם של חגי ורותי, גוהר, נפטרה בשנת 2010. רק לאחר פטירתה נפתחה המזוודה ובה חפציו האישיים של חגי, מזוודה שגוהר הקפידה שתישאר חתומה כל השנים.
אייל: "פתחתי את המזוודה העתיקה, התחלתי לקרוא את המכתבים של המפקדים, והבנתי שיש משהו גדול בסיפור של חגי. התחלתי לנסוע בכל הארץ, לחפש את האנשים שהיו שם. הדודות שלי שאלו אותי בשביל מה אני פותח פצעים ישנים, אבל הרגשתי שאני חייב לעשות את זה למען חגי.
"חלק מהאנשים שהגעתי אליהם והיו שם באותה תקרית אמרו לי: אם אנחנו מדברים - אנחנו נכנסים לכלא. עד כדי כך הזהירו אותם שהסיפור עלול לסבך את ישראל - שגם אחרי עשרות שנים הם פחדו לדבר".
אחד הפריטים המרגשים שהותיר אחריו חגי נמצא בתוך אותה המזוודה. שם, באחד מכיסי מכנסיו של חגי, מצא אייל שיר בכתב ידו, הנשמע בדיעבד כנבואה מצמררת של הגיבור עצמו. בעט כחול, תחת הכותרת "דברי תנחומים", כתב החייל בן ה־19: "ואולי להסתער באחת, להעפיל בלי מבט, אל החומה אל על, ולהתנפץ וחסל".
בשנים האחרונות הצטרף למאמץ לתיקון העוול ההיסטורי גם האלוף (מיל') אורי שגיא, שהיה מפקד המחלקה של חגי. שגיא ניהל את הקשר מול רשויות הצבא, תיחקר אנשים שהיו בתקרית ופנה עם הממצאים לראש אכ"א ולרמטכ"ל - בהמלצה להוקיר את חגי כגיבור. קצין המילואים הראשי שמונה לבחון את הנושא לא הצליח לשכנע את המשפחה להסתפק בתעודת הערכה ולוותר על הדרישה לכנס את ועדת הצל"שים.
לצד זאת הועלתה דרגתו של חגי בר־אוריאן מטוראי לרב־טוראי, הכיתוב על מצבתו בהר הרצל הוחלף מ"נפל בעת מילוי תפקידו" ל"נפל בעת פעילות מבצעית", והמשפחה הוסיפה בתחתית המצבה לוחית עם שורות מהשיר שנמצא בכיסו של חגי. צה"ל כתב למשפחה כי סיפורו של חגי ישולב במורשת הגבורה החטיבתית של חטיבת גולני.
"בדו"ח מצ"ח שיצא תשעה ימים אחרי התקרית נכתב כי 'רשלנותו של המנוח תרמה לא מעט למותו'", מקריא אייל מתוך המסמכים הישנים. "זה היה חלק מטשטוש העניין. פרידמן קבע שזה לא נכון. לא קיבלנו את הדו"ח של תא"ל פרידמן באופן רשמי, אבל אנחנו יודעים שהוא הגיע למסקנה שלכל הדעות חגי לקח את הרימון כדי למנוע פגיעה בחבריו, והציל חיים במחיר הקרבת חייו שלו.
"הצבא לא מערער על העובדה שמדובר במעשה גבורה יוצא דופן, שחגי גילה תושייה ומסר את נפשו, אבל מסרב לדון בזה במסגרת ועדת צל"שים מסיבות לא ענייניות", הוא ממשיך. "זהו אחד ממעשי הגבורה הגדולים של מדינת ישראל. יש עדים חיים, יש מסמכים, קשה לחלוק על העובדות. בזמן אמת היה אינטרס למדינת ישראל שלא לחשוף את הסיפור כדי שלא ייוודע על הפעילות הצבאית בהר הצופים, אבל האינטרס הזה לא רלוונטי היום".
ב־2013 ביקשה המשפחה את התיק של חגי, וקיבלה תיק מצונזר, שהושמטו ממנו פרטים צבאיים מסווגים. "מה מסווג אחרי 50 שנה?" שואל אייל בכעס. "התירוץ של צה"ל שלא לכנס ועדת צל"שים על המקרה הוא 'בחלוף הזמן'. אבל 50 שנה אנחנו רודפים אחריכם.
"איזה סוד יש 50 שנה אחרי? כל הפרוטוקולים של מלחמת יום כיפור נחשפו - רק חגי סודי? במשך יובל הם הטילו צנזורה, וכשאין צנזורה הם אומרים '50 שנה עברו, זה כבר לא רלוונטי'. פג התוקף של הגבורה שלו?"
"מנציחים את נופלי המתלה, את אבשלום פיינברג, את דוד המלך. להם לא פג התוקף. ילד בגן צריך לדעת מי זה חגי בר־אוריאן", מוסיפה רותי בעצב.
ייתכן שהם מפחדים מתקדים? משטף של בקשות לצל"שים על אירועים מלפני 50 שנה?
רותי: "מרדכי שפירא נהרג במלחמת יום הכיפורים, ב־1973. בשנת 2006, 33 שנים אחרי, הוא קיבל צל"ש אלוף על גבורה בקרב. למה חגי לא? כי האנשים שהיו אחראים לפעולה קודמו לתפקידים בכירים ולא רוצים ללכלך את השם שלהם? כי לא אכפת להם שאיזה חייל פרסי משכונת הבוכרים מת? שכל המשפחה התפרקה? מה היינו שווים אז? כקליפת השום. אם זה היה חגי ברקוביץ' מקיבוץ נהלל, היום היתה תמונה שלו בכניסה לכנסת.
"בא לי לצאת לרחוב עם שלט: 'חייל, תהיה שפן ולא גיבור בארון'. כי אם תהיה גיבור, הצבא לא יתייחס אליך אחר כך. חגי היה צריך להיות היום פנסיונר עם נכדים. לחייל הפצוע יהודה הישראלי לא נותנים אפילו חדר בבית. בשביל מה הקמנו מדינה?"
למה הצל"ש כל כך חשוב לכם?
אייל: "אם העניין היה רק הנצחה, יכולתי לקחת 100 אלף שקלים ולהקים גן שעשועים לזכרו או מצפה נוף. מה שדרוש פה זו הכרה של המערכת. כמו במקרה נתן אלבז, כמו במקרה רועי קליין. אם יש לצל"ש השלכה כלכלית, אנחנו דוחים את הכסף. יש כאן מורשת קרב, יש כאב של משפחה".
"לכל אחד מהאחים שלי יש בן ששמו חגי או בת ששמה חגית", ממשיכה רותי, עוצרת מדי פעם לנגב את הדמעות. "מרוב שכואב לנו, אנחנו לא יכולים להוציא את השם חגי או חגית מהפה, אז אומרים: הילד הגדול של משה, הילד הקטן של יפה. שואלים אותי איך זה עדיין מעסיק אותי אחרי 50 שנה, אבל בשבילי זה היה אתמול בלילה. אנחנו לא רוצים לתקוף את הצבא. אנחנו אוהבים את המדינה, גאים בצבא שלנו. אבל קשה לנו, כואב לנו".
"המאבק עם הצבא קשה גם לי", מוסיף אייל. "אנחנו משפחה ציונית, כולנו שירתנו בצה"ל. זה פותח את הפצעים לאמא שלי ולאחים שלה. הייתי שמח שזה יהיה מאחוריי".
האלוף (מיל') אורי שגיא אמר ל"ישראל היום", במהלך הכנת הכתבה הקודמת בנושא, שעל פי הנתונים הידועים לו, חגי אכן נהרג תוך מעשה גבורה, אבל בשלב זה הוא סומך על שיקול דעת הרמטכ"ל - שהכדור נמצא במגרש שלו. מעבר לכך שגיא סבור שהפעלת לחץ משפטי או תקשורתי על שלטונות צה"ל לא תביא תועלת, ואף תזיק.
צל"שים - לכל מי שמגיע
התקשורת בין צה"ל למשפחה מתבצעת בתקופה האחרונה באמצעות עורכי הדין שלמה רכבי ושלמה ציפורי. תגובת הצבא, כפי שהיא מופיעה במכתבים, אמפתית אך עקבית: הגורמים מדגישים את העובדה שחגי נפל על משמרתו תוך גילוי אומץ לב וחירוף נפש, מביעים השתתפות בכאב המשפחה, אך מסרבים להכליל את הפרשה בוועדה המטכ"לית לצל"שים ועיטורים בנימוק הזמן הרב שחלף.
ד"ר עופר דרורי, מייסד ועורך אתר הגבורה שבו מופיע תיעוד על אודות 2,500 עיטורים וצל"שים, ומגוללים יותר מ־1,400 סיפורי גבורה מפורטים, אומר כי מדובר במדיניות עקרונית של הצבא בנושא זה. "מאז מלחמת יום כיפור יש מדיניות שלא לדון במקרי עבר בשל הקושי להגיע לחקר האמת ולאתר עדויות מן העבר הרחוק", מתאר דרורי. "לדעתי, זה עוול. חגי בר־אוריאן צריך לעבור את אותה בחינה שעובר צל"ש־בזמנו".
יש לצבא אנרגיות לאיסוף עדויות על מקרה מלפני 50 שנה?
"אני אישית מתעסק במחקר ובתיעוד של מעשי גבורה יותר מעשור, בהתנדבות וכאדם פרטי. לי יש אנרגיה, אז לצה"ל הגדול אין? גדלתי באווירה שמורשת היא דבר חשוב. יש לאתר הגבורה יותר מ־50 אלף דפים נצפים בחודש, זאת אומרת שהצורך קיים. בארה"ב עדיין מעניקים עיטורים לחיילים שלחמו במלחמת וייטנאם ובמלחמת קוריאה. בשנים האחרונות נתנו כמה כאלה, בלי פחד".
ואם תהיה אינפלציה של בקשות לבחינת צל"שים?
"מצוין. אם יצוצו אלפי בקשות כאלה, אז יהיו לעם ישראל עוד 500 צל"שים. עוד 500 חיילים שנערים יתחנכו לאור גבורתם. מה הבעיה? אני מוכן להתנדב, לסייע, לתקן עוול של שנים.
"המנוח למרבה הצער כבר לא איתנו, אבל המורשת היא אחת מאבני היסוד של מדינה. האינטרס למורשת הגבורה צריך להיות של צה"ל, הוא זה שצריך לרדוף ולהציף את זה לציבור כולו. המוטיבציה היא קודם כל חינוכית. אם המשפחה תרוויח מזה מעט נחמה, מה טוב, אבל לא מחלקים צל"שים כדי שמשפחות ירגישו טוב.
"המנוח למרבה הצער כבר לא איתנו, אבל המורשת היא אחת מאבני היסוד של מדינה" // צילום: אורן בן חקון
"הצבא לא צריך לחקור רק מקרי עבר לא טובים, אלא להתאמץ ולחקור מקרים טובים. את מחדלי יום כיפור ממשיכים לחקור ולתחקר עשרות שנים. אין היום משמעות להפקת לקחים מיום כיפור - ובכל זאת הצבא ממשיך לחקור. גם ממקרה טוב חשוב ללמוד ולהשתפר, לעשות ממנו מודל".
לאחרונה פנה ח"כ אמיר אוחנה, חבר ועדת החוץ והביטחון ויו"ר ועדת המשנה לכוח אדם בצה"ל, לרמטכ"ל ולראש אכ"א וביקש לכנס את ועדת הצל"שים בעניין בר־אוריאן. "בני המשפחה שנותרו בחיים זכאים לראות הכרה במעשה גבורתו של חגי, ומוטב מאוחר מאשר לעולם לא", אומר אוחנה. "ההכרה חשובה לא רק למשפחה אלא לערכי הרעות וההקרבה של חיילי צה"ל, לעידוד מעשי גבורה שכאלה".
הוספת תגובה