החובשת משער הגיא

ציפורה נריה, שבמלחמת העצמאות ליוותה שיירות לירושלים, מתה בחג הפסח בגיל 89. זמן קצר לפני כן, נודע כי ותיקי חטיבת "הראל" של הפלמ"ח, בה שירתה לפני כ-70 שנה, ניצחו במאבקם על הנצחת מלווי השיירות בשער הגיא.

אתר המורשת שייפתח במקום לא יישא את שמו של רחבעם זאבי (גנדי), כפי שתיכננה הממשלה, אלא יוקדש לזכרם של מלווי השיירות ובהם נריה,  אשר בתפקידה כחובשת קרבית סיכנה את חייה כדי להציל את חייהם של לוחמים אחרים.

נריה נולדה בירושלים ב-1927 לזוג לא שגרתי. אמה, מלכה, היתה בת למשפחה חרדית ממאה שערים. אביה, לאו גרליץ, היה גרמני נוצרי, בוגר האקדמיה למוסיקה בלייפציג. לארץ הוא בא כתייר בהזמנת דודו, שהיה אחד מהטמפלרים שחיו בארץ.

אחותה למחצה של נריה, אביבה אפרתי, כתבה בספר זכרונותיה, כי לאו הגרמני וחווה החרדית הכירו במועדון של קצינים בריטים בירושלים, בו ניגן לאו בפסנתר,  והתאהבו. הוריה של מלכה התנגדו לקשר בין השניים, והיא ברחה מביתה ונישאה לו. לאו נישא בהמשך בשנית והקים משפחה חדשה.

אלא שתלאותיו לא הסתיימו כאן. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הוא נעצר על ידי הבריטים בשל היותו אזרח גרמניה, וגורש מהארץ לאוגנדה, שם שהה שש שנים. לאחר שובו לארץ לא התאקלם כאן, ושב לגרמניה. לימים התברר, כי אחיו היה קצין נאצי וכי הקים משפחה חדשה, שלישית.

ציפורה, בתם היחידה של לאו וחוה, החלה את שירותה הביטחוני עוד כנערה, בגיל כשהצטרפה ב-1942, בהיותה בת 15, לקיבוץ חולדה. שם, בין היתר, סייעה לשמור על הסליקים מפני הבריטים. "לשכב על הנשק ולהציל את הנשק, ולא אכפת לנו מחיינו. היה לי ברור שאת האנגלים צריך לסלק מהארץ", אמרה לימים.

ב-1946 היתה ממקימי עמיעד, שם עסקה בהברחת עולים מסוריה. "היינו מקבלים את המעפילים בראש פינה ומביאים אותם אלינו, לעמיעד. מכאן היו טנדרים מובילים אותנו הלאה. לילה אחד [אמרו לי] את המובילה. והובלתי. היו בשיירה זקנים וילדים. יצאנו בערב וחזרנו בבוקר, וכך כמה וכמה פעמים. לפעמים, מעבר השיירה היה קל ולפעמים - מאוד מייגע".

במלחמת העצמאות הצטרפה לגדוד החמישי של חטיבת "הראל" של הפלמ"ח, עמו יצאה ללוות שיירות לירושלים כלוחמת וכחובשת קרבית. "הרגשנו המעמסה עלינו, את הקושי ואת האחריות להחזיק את הגישה לירושלים, ולשמור על איזה שהוא פתח. כל אחד מאיתנו הרגיש שהוא בשליחות בלתי רגילה", תיארה.

לעיתים היא ובן זוגה, יעקב נריה, אף הוא לוחם פלמ"ח, ליוו את אותה שיירה בכלי רכב נפרדים. אחרי הקרבות היו נפגשים. על אחד המפגשים סיפר: "ציפי מגיעה... כולה מגואלת בדם. והיא אומרת לי: 'דבר כזה עוד לא עברתי'". בין היתר, השתתפה במבצע הראל, בקרב על שועפט, בקרב אוגוסטה ויקטוריה, באחד הניסיונות לכיבוש גבעת הרדאר ובקרבות לטרון.

אחרי המלחמה הצטרפה למקימי חטיבת הנח"ל ובהמשך שירתה כקצינת ח"ן עד שחרורה בדרגת סא"ל. את פועלה של נריה תיעדה בלהה שובע, סטודנטית מאוניברסיטת תל אביב במסגרת הקורס "מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה" של ד"ר שרון גבע.

בעלה, אל"מ במיל' יעקב נריה, מת ב-2015. ציפורה נריה הותירה את בנה, פרופ' יובל נריה, פסיכולוג קליני בעל עיטור הגבורה ממלחמת יום הכיפורים, את בתה, הקרמיקאית נורית נריה רוטשילד, ונכדים.

מקור הכתבה