מת יצחק פונדק, שקיבל דרגת אלוף בגיל 100
|
יצחק פונדק מקבל דרגת אלוף
פונדק, שמת בגיל 104, הקים את גדוד 53 של גבעתי במלחמת העצמאות ואחריה את הנח"ל ואת גיסות השריון. הוא ייקבר לבקשתו בניצנים, שם נפלו חייליו. "אסון המשפחות רובץ על לבי עד היום", אמר. --- יצחק פונדק היה יו"ר ועדת הצל"שים הראשונה של צה"ל לאחר מלחמת העצמאות וקיימתי אתו שיחות רבות בהקשר זה. איש מיוחד אבדה כבדה.
יצחק פונדק, מפקד בחזית הדרום במלחמת העצמאות, המפקד הראשון של הנח"ל ומי שהניח את התשתית להקמת חיל השריון, מת היום (ראשון) בגיל 104. פונדק ייקבר כאלוף, לאחר שבגיל 100 היה לקצין הראשון בתולדות צה"ל שעלה לדרגה זו לאחר פרישתו מהצבא. על פי צוואתו, פונדק ייקבר מחר בשעה 17:00 בהלוויה צבאית בחלקת לוחמי תש"ח בקיבוץ ניצנים.
פונדק נולד ב-1913 בפולין. ב-1933 עלה לישראל וכשלוש שנים לאחר מכן הצטרף לארגון ההגנה. בשנים הבאות הוריד מעפילים בישראל, עסק בהדרכה וערב מלחמת העצמאות פיקד על נפה שהשתרעה מרחובות עד הגבול המצרי.
מתקופתו בארגון ההגנה זכר פונדק סיור משותף עם אורד צ'ארלס וינגייט, מפקד פלוגות הלילה של הארגון. "הוא אמר: 'למה אתם יושבים בבתים ומחכים שהערבים יתקפו אתכם? צאו לתקוף אותם. שהם יישבו בבתים ויפחדו מכם'", סיפר פונדק בהרצאה שנשא בגיל 102. "וינגייט שינה את ארגון ההגנה - מהגנה להתקפה".
עם פרוץ מלחמת העצמאות התבקש פונדק על ידי בן גוריון ומפקד חטיבת גבעתי, שמעון אבידן, להקים את גדוד 53 של החטיבה ולפקד עליו. הגדוד, שהורכב מתושבי שכונות הדרום בתל אביב, נקרא "גדוד הפרברים". "היו לי חיילים מתל אביב שלא היה להם זוג נעליים, שבמקום חגורה קשרו את המכנסיים בחבל. אבל האמונה שלהם היתה גדולה", סיפר.
פונדק העיד כי בשלב זה עוד לא היה לו מספיק ניסיון מבצעי. "עשו אותי מג"ד בלי שפיקדתי אפילו על כיתה בקרב", אמר שנים אחר כך – אך הוא עמד במשימה. "תוך שלושה חודשים הקמנו גדוד בפרברי תל אביב. 450 חיילים", סיפר. אחד הקרבות עליהם פיקד היה הגנה על שכונת התקווה בתל אביב מפני פורעים ערבים מהכפר סלאמה הסמוך שתקפו אותה. "הכיתה נפרשה, ועם המקלע החלו להרוג את הערבים, והם בורחים. ניצחון ראשון של גדוד 53", סיפר.
במרץ 1948 נקרא לרדת לדרום הארץ "עם 450 חיילים ונשק לפלוגה אחת", כדבריו. פונדק קיבל אחריות על מרחב בן 45 ק"מ, שכלל את קיבוץ גלאון, גת, נגבה, באר טוביה, ניצנים ועוד. כדי להשיג נשק כבש את הכפר הערבי קטרה ליד גדרה, ואסף את הנשק מתושביו הערבים תוך איום על חייהם. "אני פניתי לכפר הערבי, ואמרתי: 'אם תמסרו את הנשק, תוכלו לשבת בשקט ולא יקרה לכם שום דבר'", סיפר. "עם הנשק הזה ציידתי פלוגה נוספת בגדוד".
פונדק סיפר ששני פצעים נפערו בו מאז מלחמת העצמאות וטרם הגלידו. הפצע הראשון הוא תקרית ירי על כוחות ישראליים ב-13 במארס 1948, חודשיים לפני הקמת המדינה. גדוד 53 בפיקודו של פונדק הרג בשוגג שבעה חיילי צה"ל ופצע 12 נוספים. "יצאנו בשיירה לקיבוצים הנצורים גת וגלאון", סיפר. "הכוח הותקף בלילה על ידי ערביי העיירה פלוג'ה. מחלקה מהגדוד שלי, שהיתה בקיבוץ גת, יצאה לעזרתנו. המשוריין הקדמי הבחין בכוח שמתקדם אליו, ומכיוון שלא היו אמצעי קשר, החיילים היו בטוחים שאלה ערבים – ופתחו עליהם באש. מפקד מחלקת גת הבין את המתרחש ורץ אל המשוריין היורה כשהוא מנופף בגופייתו הלבנה וצועק בעברית 'אל תירו!'. המ"מ נפצע, אבל בזכותו הופסק הירי. למרות האסון, פוצצנו למחרת בתים בפלוג'ה והרגנו 50 ערבים בקרב. זה היה הקרב הראשון שלי כמג"ד", סיפר.
בהפוגה הראשונה, כחודש לאחר מכן, הזמין פונדק לקיבוץ גת את משפחותיהם של שבעת החללים. "במשך ארבע שעות סיפרתי להן איך הבנים שלהן נהרגו מירי שוגג. סיפרתי את האמת כולה, ואמרתי בפירוש: אם תגידו שאינני יכול להיות מג"ד יותר, אני מתפטר בו במקום. כלל המשפחות תמכו בי למרות הצער, והמשכתי בתפקידי", סיפר פונדק.
הפצע השני הוא נפילת קיבוץ ניצנים. אנשיו נכנעו לצבא המצרי ונפלו בשבי ביוני 1948, לאחר שלא זכו לתגבורת מספקת מחטיבת גבעתי. הקרב הזה נתפש בעיני רבים ככניעה ישראלית משפילה. אנשי הקיבוץ נאלצו לשאת אות קלון לאחר פרסום "הדף הקרבי" של קצין התרבות של גבעתי, אבא קובנר, שהוקיע את התנהגותם.
"היישוב הושמץ ללא הצדקה", אמר פונדק לימים. "לא היתה שום סיבה שקיבוץ ניצנים יפול בקרב, אבל גם אני אשם בכך. כמג"ד צעיר וחסר ניסיון לא פעלתי מספיק בתוקף מול מפקד החטיבה, כדי שיתגבר ויחזק את ניצנים", סיכם.
בראיון מאוחר יותר, ב-2004, הרחיב פונדק על התקרית: "כשבאתי למח"ט שמעון אבידן והודעתי לו שניצנים הולכת ליפול, עמדו במפקדת החטיבה ארבעה נפוליונצ'יקים (תותחי 62 מ"מ, ע"א) וסוללת מרגמות 120 שבקלות אפשר היה לקדם ולירות איתם על המצרים שתקפו את הקיבוץ. זה לא נעשה. התחלתי לצעוק, הסבירו לי למה לא מפעילים את הנשק, ובמקום לשבור להם שם את הראש, שתקתי".
את הסיבה לכך שלא תגברו את הקיבוץ הוא תלה בפוליטיקה מפלגתית. "ניצנים היה מתנועת הנוער הציוני ולא מהשומר הצעיר. המח"ט, סגנו, שני מג"דים בגבעתי, קצין האפסנאות... כולם היו מהשומר הצעיר", אמר.
ב-1991, 43 שנים אחרי האירועים האלה, כתב פונדק מכתב נרגש לקיבוץ ניצנים, שהוקם מחדש אחרי המלחמה, בו ביקש להיקבר לצד חללי הקיבוץ ממלחמת העצמאות. "הנני מתקרב לגיל גבורות וחשבתי לעצמי כי אם לא הצלחתי בתש"ח לגונן כראוי על ניצנים הלוחמת על חייה, מבודדת ונשכחת מלב כל, מן הראוי לפחות שבהגיע יומי אמצא לצדם של חיילי שנפלו בקרב האכזר".
באוגוסט 1948 מונה פונדק למפקד חטיבה תשע (חטיבת עודד), והוביל אותה במבצע "יואב" לפריצת הדרך לנגב ובמבצע "חירם" לשחרור הגליל. במלחמת העצמאות הרסו חייליו של פונדק כפרים ערביים בנגב. "מאתיים כפרים ערביים היו כאן והם אינם יותר. היה הכרח להרוס אותם, אחרת גם פה, כמו בגליל, היו בתוכנו עוד מיליון ערבים", אמר פונדק. "אחרי אלפיים שנות גלות אי אפשר להקים מדינה בכפפות של משי". הוא הוסיף: "לחמנו ב-45 קרבות, ניצחנו ב-44 והפסדנו באחד – ניצנים – הקרב הנוראי ביותר במלחמת העצמאות. לי נהרגו במלחמת העצמאות 145 חיילים ואסון המשפחות רובץ על לבי עד היום הזה".
אחרי המלחמה הקים פונדק את הנח"ל ואת גיסות השריון. בהמשך מילא שורת תפקידים ציבוריים וצבאיים שונים, בהם ראש המועצה הראשון של ערד, המשנה למנכ"ל משרד העבודה ושגריר ישראל בטנזניה, זנזיבר, גוואטלמה ואל סלוודור. פונדק היה גם מושל רצועת עזה וצפון סיני – תפקיד שבמהלכו התנגש תכופות עם אלוף פיקוד דרום, אריאל שרון, שליח הסוכנות היהודית בארגנטינה ועוד.
ב-2013, כשחגג מאה, ניצח פונדק במאבק שניהל במשך עשרות שנים, וקיבל את דרגת האלוף שהבטיח לו הרמטכ"ל משה דיין ב-1954. בכך היה לתת-אלוף היחיד שקודם לאלוף בשעה שכבר לא היה בשירות פעיל. הטקס החריג התקיים במעמד שר הביטחון משה יעלון והרמטכ"ל דאז בני גנץ. "יצחק, מורשתך האדירה מלווה אותנו במהלך השנים", אמר לו גנץ. "זו ההיסטוריה שהתחנכנו עליה. הבנו שיש פה הזדמנות לעשות צדק היסטורי", הוסיף יעלון. פונדק השיב להם: "היום ריפאתם את הפצע שהיה בי במהלך שישים השנים האחרונות".
פונדק היה פעיל עד יומו האחרון והרבה להרצות בהתנדבות בפני קהלים שונים ברחבי הארץ – בהם חיילים רבים ששמעו ממנו את סיפורי המורשת ממלחמת העצמאות.
"לפני כמה שנים קיבלתי טלפון ממפקד היחידה בחטיבת כפיר, שסיפר לי שיש לו 55 חניכים המיועדים לצאת לקורס קצינים והם לא כל כך בטוחים שהם רוצים לעשות זאת. הם שואלים שאלות כמו כמה זמן נצטרך לחתום קבע, מה נרוויח מזה, כמה ישלמו לנו, אומרים שחבל להם להפסיד עוד שנה בחיים, לימודים, טיול", סיפר פונדק. "אמרתי לו: 'תן לי אותם ליום אחד בנושא מורשת ותראה מה יקרה'. יום שלם ישבתי וסיפרתי להם על קרבות מלחמת העצמאות, על הגבורה, על אומץ הלב הנדיר ובעיקר – הסברתי להם על מה בעצם נלחמנו אז ולמה המלחמה הזו לא רק שלא נגמרה, היא רק התעצמה. החיילים לא זזו מהכיסא. אחרי שבוע התקשר אלי המח"ט ואמר לי: 'כל ה-55 יוצאים לקורס קצינים'".
"כששואלים אותי מה המדינה עושה בשבילי, אני לא מבין את השאלה", אמר לפני כמה שנים. "המדינה לא חייבת לי כלום. הגעתי למדינה בגיל 19 בלי השכלה עממית והגעתי לדרגת תת אלוף. באיזו עוד מדינה יכול ילד להגיע לכזה מעמד? המדינה נתנה לי את כל מה שיש לי. עד היום אני חב לה תודה על כך".
בהתייחסו לעתיד אמר: "אין מנוס ממדינה יהודית ומדינה פלסטינית. למה גוררים את זה כל כך הרבה שנים? כל שנה שעוברת מחמירה את המצב. אנחנו צריכים להכריז על מדינה פלסטינית, להשאיר את גושי ההתיישבות במקומם ולומר לאבו-מאזן: תנהלו את החיים שלכם בכל שטחי החיים פרט לביטחון. הביטחון יועבר לרשותכם כשנגיע להסכם הקבע. הרי כולם יודעים שתוקם מדינה פלסטינית, אז למה מחכים? עד שבאו"ם יחליטו נגדנו?".
עם זאת, הדגיש פונדק כי צה"ל צריך לשמור על השליטה הביטחונית גם אחרי פינוי ההתנחלויות מהגדה. "מלבנון ומהרצועה יצא צה"ל כשהערבים מזנבים בכוחותינו. ככה ישראל מאבדת את כושר ההרתעה שלה. מערכת כיפת ברזל היא הישג עצום וכל העולם יקנה מאתנו ונרוויח הרבה כסף, אבל כשיתחילו הקרבות אנחנו נשב במקלטים. מלחמה לא מנצחים בהגנה. כדי לנצח צריך לתקוף. מי שיושב במקלט לא מנצח", סיכם.
פונדק, שהתגורר בכפר יונה, ייקבר לצד אשתו מאשה, בניצנים. הוא הותיר שלושה ילדים, ארבעה נכדים ונינים. את זכרונותיו פרסם בשני ספרים: "חמש משימות" ו"אדם לכל עת".