מדוע לקח למדינה שבעה עשורים להעניק תעודת הוקרה לאריה טפר?

בשבת, 27 במארס 1948, בצהריים, נעצרה במחסום מדרום לבית לחם, בדיוק מול הכניסה למחנה הפליטים דהיישה היום, שיירה עברית שנסעה מגוש עציון לירושלים. (אז דווח בטעות בקשר כי היה זה בנבי דניאל). מפקד הגדוד השישי של הפלמ"ח, שפיקד על השיירה והתקדם בזנב, החליט לחזור לגוש עציון עם רוב פקודיו. בנבי דניאל נתקעו 180 לוחמים, מהם 30 בחורות, ורק ל–30 אנשי מחלקת החוד שבפיקוד אריה טפר (לימים עמית) היה נשק. במשך 24 שעות פיקד המ"מ טפר על קרב גבורה עילאי, מול אלפי ערבים, ורק למחרת אחרי הצהריים חולץ הכוח היהודי על ידי הבריטים. השמדת 180 לוחמים ולוחמות חודש וחצי לפני סיום השלטון הבריטי על ארץ ישראל הייתה משכנעת, כמעט ללא ספק, את דוד בן גוריון להיכנע ללחץ האמריקאי ולא להכריז על הקמתה של מדינת ישראל. אחרי יום נוסף אמר בישיבת המטכ"ל ראש המפקדה הארצית של ארגון ה"הגנה", ישראל גלילי, שמילא תפקיד של רמטכ"ל–על: "כבוד למפקד טפר". 

בכל מלחמת העצמאות לא זכה שום מפקד קרבי זוטר לכבוד כזה. לפי טפר, שהיה חבר נפש ועוזר מחקר שלי במשך 18 שנים - ושנפטר על כתפי בעת נסיעה משותפת בחולון, "כל חיי מאז שילמתי בגלל נבי דניאל". 

המג"ד שנסוג, צבי זמיר, ומפקד הפלמ"ח, יגאל אלון, ביקשו להעמיד אותו למשפט על שהפר את פקודתם ולא נטש עם פקודיו החמושים את יתר הנצורים - שלבטח היו נשחטים - וחזר בלילה לגוש עציון. מפקד ירושלים, דוד שאלתיאל, העמיד אותם במקומם בטענו שהם הם האמורים לעמוד למשפט. הוא הציע לטפר לקבל פיקוד על גדוד בחטיבת "עציוני" הירושלמית. טפר סרב. אז החליטו מפקדי הפלמ"ח להחרים את טפר ולא לתת לו שום תפקיד פיקודי, למרות שעוד לפני כן הוא ביצע עוד שני מעללי גבורה בעלי משמעות אסטרטגית דומה, ואחרי שהוחרם ביצע עוד: פיצוץ גשר אלנבי בליל הגשרים ב–1946; שיירת ההתקפה על גוש עציון ב–14 בינואר 1948; חשיפת דרך בורמה שהצילה את ירושלים; הצלת היחידה הדרוזית בקרב ינוח, במבצע חירם; וכיבוש תל מוטילה בקרב המפורסם ב–1951. לטענתו, אחרי מלחמת ששת הימים, מפקדי הפלמ"ח, שעמדו בראש צה"ל, הביאו להוצאתו מן השירות. אז הוא הגיע אלי, ומאז לא נפרדנו עד מותו.

כשלוש שנים אחרי שנפגשנו פרסמתי במוסף מעריב כתבה בשם "אריה ושמו טפר", שכללה רק מקצת מעלילותיו. אך היא הדהימה רבים. אחד מהם היה עורך הדין אודי פלג בעל מכון "אתגרים", שהעביר סדנאות למנהיגות במכינות קדם צבאיות ובמסגרות אחרות. הוא פנה אלי והתייעץ איתי אם מתאים להפגיש את טפר עם בני נוער. עניתי בחיוב ויצרתי קשר ביניהם. לפי פלג, היום מנהל המרכז לקידום ההגינות, הוא הפגיש אותו, עד מותו, עם אלפי בני נוער שהתפעלו ממנו וממעשי גבורתו, ופנו במכתבים שוב ושוב, גם לרמטכ"לים וגם לשר הביטחון, בבקשה להעניק לו את עיטור הגבורה. גם פלג פנה פעמים אחדות, ונענה בשלילה. 

לאחרונה, בסיועו של תא"ל בדימוס גל הירש, שקרא על טפר במחקרי והתפעל ממנו, השיג פלג את הסכמת הרמטכ"ל גדי אייזנקוט להעניק למשפחת טפר–עמית ציון גבורה ייחודי: "בשנת השבעים לעצמאותנו ולממש את דבריו של ישראל גלילי 'כבוד למפקד טפר'". כך זכה אריה, 22 שנים לאחר מותו, לתעודת הוקרה. אני כמובן לא הוזמנתי לטקס, כי עדיין לא הבשילה התודעה שיש לחשוף את הליקויים, שעקב חשיפתם אז, החרימו מפקד הפלמ"ח וצה"ל את טפר. 

באותו יום, ב–23:41, יידע אותי גל הירש על הטקס, שלח לי צילום של כתב הגבורה שפרסם הרמטכ"ל והוסיף: "אני שמח על החלק הקטן שהיה לי בעשיית צדק ובתיקון עוול היסטורי. בהצדעה ובכבוד למפקד טפר". לדידי, הגיע הזמן לתקן גם את העוול שנעשה לגל הירש.

בגלל קוצר היריעה אביא כאן כשלשונה את עדותו של טפר על עלילת הגבורה האסטרטגית הראשונה שלו - פיצוץ גשר אלנבי ב–1946:
זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העצמאות, אמר שלום עשת, יועצו הצבאי של דוד בן–גוריון, ששירת כקצין בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, שהפעולה הצבאית היחידה הראויה לשם זה, שביצע הפלמ"ח (עד המלחמה), היא פיצוץ גשר אלנבי תחת אש, ב"ליל הגשרים" ב–17 ביולי 1946. על סמך פעולה זו, טען עשת, תובעים מפקדי הפלמ"ח לפקד על הצבא היהודי העתיד לקום, ולבנות את מערכת הביטחון של מדינת ישראל. עם כל הצניעות והענווה, הייתי האיש המרכזי בפרשת פיצוץ גשר אלנבי, ולוּ גם הייתה זו הפעולה היחידה שביצעתי בחיי - דייני.

חיים בר–לב מונה לפקד על הפעולה. עוזי נרקיס אמור היה לפקד על המחלקה המסתערת. פרשת גשר אלנבי היא המעלל האסטרטגי–לאומי הראשון שלי, בסדרת מעללים, שבהם הכרעתי, כלוחם וכמפקד חבורת לוחמים קטנה, את גורל המערכה. לפי הדו"ח של בר–לב מאותם הימים, מטרת הפעולה הייתה חבלה בגשר לשם מניעת השימוש בו לתקופה ממושכת, עד כמה שאפשר. הגשר היה מורכב ממבנה פלדה, הנתמך על–ידי ארבעה עמודי אבן ובטון מזוין, ועליו כביש אספלט. אורכו 35 מטר, ורוחבו - 6 מטרים. עובי קירותיו הפנימיים 1.20 מטר. רוחב הנהר 25 מטר. בגדה המערבית של הירדן, ליד הגשר, שכנו בית–מכס, תחנת משטרה, צריפי מגורים ובית–קפה. בגדה המזרחית היה בניין משטרה בעל שתי קומות. לפי הידיעות המודיעיניות, היו על הגשר שני זקיפים דרך קבע, ומגג בניין המשטרה צפו עליו שני שוטרים. בבניין היו מוצבים כ–25 אנשי ביטחון חמושים היטב ושני כלבי–שמירה. כוחות צבא בריטיים יכלו לחוש במהירות למקום, מסביבות יריחו.

פיצוץ גשר אלנבי הוטל על פלוגה ח'. בפעולה היו מעורבים חמישה קצינים. הם לא שיתפו במידע הנוגע לתכנון איש מן המפקדים שאינם קצינים. לאחר שכל הקצינים כשלו במבחן האמת, הם גנבו את התהילה, ועשו לעצמם קריירות מזהירות. לימים, אחד מהם היה רמטכ"ל, האחר היה אלוף, ושניהם מילאו תפקידים בכירים בתחום האזרחי אחרי שפרשו מהשירות הצבאי. פרשת גשר אלנבי היא מיקרו–קוסמוס של תולדות מדינת ישראל וכתובת על הקיר. שנים לאחר מעשה, חובה לקרוא אותה כדי לקבל תשובה נכונה על השאלה ששואלים רבים: "היכן שגינו?".

בליל הפעולה נסענו במשאית סגורה של חברת האשלג, עד שלושה קילומטרים מהגשר. הנהג ובחורה ממחלקת בית–הערבה נקשרו בתוך תא הנהג, על–מנת שיוכלו לספר לבריטים, שהם הוכרחו בכוח להסיע את המכונית, למקרה שיגיעו כוחות ביטחון. חוליה של שני לוחמים שמרה עליהם בהסתר. שבע החוליות הנותרות, שיצאו ברגל לגשר, היו מורכבות משלושה כוחות: האחד, חוליה בפיקודו של עוזי נרקיס, שעליה היה להגיע עד למרגלות הגשר, להשתלט על המקום בשקט או תחת אש, ולהבטיח את עבודת החבלנים. השני, החבלנים והסבלים, בפיקודו של דוד קליין, שאמורים היו להביא את חומר הנפץ עד למרגלות הגשר, ולפוצצו. השלישי, חוליות אחדות שהוטל עליהן לחסום את הדרך לגשר, בזמן הפעולה, לרתק באש את אנשי הביטחון, ולהבטיח את החבלנים המפוצצים את הגשר. 

בר–לב קבע את מקומו עם כוחות החסימה והרֶתֶק. זאת הייתה החלטה מדהימה, שכן הצלחת הפעולה הייתה תלויה במהירות ההשתלטות על הזקיפים שעל הגשר, ובמהירות ההכנות לפיצוץ. ממקום הימצאו של בר–לב לא ניתן היה לשלוט ולפקד על ביצוע המשימה. מקומו של מפקד בקרב הוא מבחן עליון להבנתו את המשימה ולעוז רוחו, והוא תנאי הכרחי ליכולתו להשפיע על ההתרחשויות. החלטת בר–לב להימצא מחוץ לאזור השליטה של עיקר המשימה, מעידה על פחדנות ו/או על שיקול–דעת מוטעה. בשתי החלופות, ראוי היה למפקדי הפלמ"ח, לו היו מפקדים צבאיים של ממש, להסיק לגביו מסקנות אישיות, ולא לאפשר לו להמשיך ולתפוס עמדות פיקוד, וזאת מבלי להתייחס עדיין לשאלה איך תִפקד בפועל באותו הלילה. אלא שמפקדי הפלמ"ח לא הבינו את הוויית הצבא והמלחמה, והידע שלהם הסתכם במה שמסר להם בר–לב.

ממקום חניית המכונית התקדמנו במהירות ליעד. כשהגיעו אנשי הרתק והחסימה אל בית–הקפה הסמוך, חש הזקיף שעל הגשר בתנועה חשודה, וצעק באנגלית "מי שם?". בר–לב ירה בו מרחוק באקדחו, ולא פגע כמובן, אך העיר את כל הסביבה. מרגע זה, ברור היה שהמבצע כבר לא יהיה שקט. מיד נפתחה עלינו אש מכונות–ירייה ורובים מכל הכיוונים. בהחלטתו של בר–לב לירות בזקיף, הייתה משום טעות חמורה בשיקול–הדעת, שנבעה, כנראה, מפחד ומלחץ נפשי כבד. אני סבור, שלו פיקד מאיר הר–ציון (שעליו פיקדתי בקורס מפקדי פלוגות בשנות החמישים) על הפעולה, הוא לא היה יורה בזקיף, אלא נצמד לקרקע על–מנת להכניס את הזקיף לדילמה, שאולי התנועה שבה חש נגרמה על–ידי חבריו השוטרים מן הצריפים, שיצאו לשירותים שבחוץ, או על–ידי בעלי–חיים. אפילו אם היסוסי הזקיף היו נמשכים לא יותר מדקה, היינו מפיקים מכך תועלת עצומה, שכן כל הפעולה מתחת לגשר נמשכה בהצלחה, תחת אש, חמש דקות בלבד.

אנשי חוליות הרתק פתחו באש. שרולנה (ישראל כהן) ירה במקלע, יעקב לוינגר, הצלף, ירה ברובה, ומישהו הטיל רימון על עמדת השקים, והיא שותקה. לפי הדו"ח המפוברק של בר–לב, הוטלו אז על החבלנים שלושה רימונים. והלוא די היה ברסיס מרימון אחד, כדי לפגוע באחד התרמילים עם חומרי–הנפץ ולפוצץ אותו, ואז היה גורלנו כגורל הפלמ"חאים שפעלו באותו הלילה בגשר א–זיב, מדרום לראש הנקרה.

כשנפתחה האש, זינקו הסבלים לתוך מי הירדן והתחבאו בתוך המים, במרחק של כחמישים מטר מן הגשר. היום (1994), כשהם פרופסורים מכובדים ומטיפים לעם הזה מוסר על התנהגותו, אני נזכר בהתנהגותם הפחדנית, בעת שהיה עליהם לגלות קצת אומץ–לב, בתנאי לחץ תחת אש. קצין החבלה דוד קליין צעק "נפצעתי", ויצא מן המשחק כשעפרון–ההשהיה בתרמילו. יותר לא שמעתי ממנו דבר במשך כל הפעולה, וגם לא ציפיתי לשמוע, שהרי את אישיותו הכרתי היטב. ל"פציעה" זו לא היה ביטוי בנסיגה הקשה. חיכיתי שבר–לב יורה לי מה לעשות. מבר–לב לא שמעתי דבר, אף שבדו"ח שלו הוא כתב (על עצמו): "מפקד הפעולה שלט יפה במצב, ונתן הוראות ופקודות ברורות לכל מפקדי החוליות בכל מהלך הפעולה". בר–לב נעלם בין חוליות החסימה והרתק, לא ידע מה מתרחש בגזרה הטקטית העיקרית, ולפיכך לא שלט בכוחות, ולא נתן פקודות גם לנרקיס, מפקד הכוח המסתער. הוא לא הצליח לגרום לו, כמסתבר, להתרומם מן המחסה שתפס לאחר פרוץ האש, כדי שיבצע את משימתו. התבוננתי לעבר מקום חולייתו של נרקיס. הוא לא קם, לא הסתער, ולא השתלט על הגשר.

מכל כוח החבלה, תִפקדו, לאחר היריות הראשונות, רק שניים: הטוראי גרשון דובנבוים (דבּמבּם, שנהרג במלחמת העצמאות), ואנוכי (מ"כ). התבוננתי בגשר. סביבנו שרקו כדורים, וחשבנו, כל אחד לעצמו, על הנמושות שמתחזים לגיבורי חבורת גורילות, שואפים להיות זכרי–אלפא, להשיג נקבות, אבל מתמוטטים תחת אש בלתי–מכוונת. חשתי אז (לא היה בכוחי להבין באותם הימים), כי הכוחנות של דור הבנים אינה סותרת פחדנות, ואולי אפילו נובעת ממנה. דבמבם היה ג'ינג'י אמיץ מרחובות עם רוח ספורטיבית, ואני הייתי הרפתקן פתולוגי. 

דבמבם שאל: "טפר, מה עושים?". השבתי: "מפוצצים את הגשר!". דבמבם: "רק שנינו?!". אני: "למה לא?!". דבמבם: "קדימה!". אני: "קדימה!". שנינו לא היינו בסוד הפעולה, ולא ידענו אילו הוראות ניתנו למצב כזה. היום, אחרי 48 שנים, אני כמעט בטוח שבר–לב תִכנן לא לפוצץ את הגשר אם הכוח יתגלה ותיפתח עלינו אש, אפילו שלכאורה התכונַנּו לפעול תחת אש. לכך ייקרא: "התקפה סיבובית" - לבצע את הפקודה, אך לא את המשימה. במלחמת העצמאות היו הרבה התקפות סיבוביות, ומניתוחן, אחרי שנים, הבנתי את התופעה. מדינת ישראל הייתה קמה גם בלי פיצוץ הגשר, אך ספק אם הפלמ"ח היה מגיע לאותה עמדה שאליה הגיע במערכת הביטחון של "היישוב", בפרוץ מלחמת העצמאות, אם היינו מוותרים על ביצוע המשימה, והיינו חוזרים כלעומת שבאנו. לא חשבתי אז על העם היהודי, לא על הציונות ולא על הפלמ"ח. פעלתי מתוך יצר הרפתקנות - משימה יש לבצע, ואין מכשול שאינני יכול להתגבר עליו. זאת נורמת האבירים, נורמת האחריות. לו היססתי חצי דקה, לא היינו מפוצצים את הגשר.

היה עלינו להניח במהירות, תחת אש, 350 ק"ג ג'לניט נלוּש, מחולק בתרמילים של 25 ק"ג כל אחד [בר–לב דיווח על 300 ק"ג]. דבמבם ואני רצנו תחת אש, הלוך וחזור עם התרמילים, וערמנו אותם סמוך לשני עמודים פנימיים שתמכו את הגשר. כמה סבלים יצאו לסייע לנו, והיו שהמשיכו לרעוד בתוך המים. 
אחרי שהערמנו את המטענים, התברר שחישוב עובי העמודים בעת תכנון הפעולה היה מוטעה. לנו היה פתיל–רועם (המחבר את כל המטענים ויוצר פיצוץ אחד), באורך של עשרה מטרים, אבל היינו זקוקים לארבעה–עשר מטר, כדי לבצע את הפיצוץ כמתוכנן. אחרי מחשבה של הרף–עין, החלטתי לפרק את המבנה שהקמנו, ולקרב את המטענים זה לזה. דבמבם ואני, לבדנו, ביצענו את המשימה, שארכה דקה וחצי. אחר–כך הצמדתי למטענים פתיל שחור באורך שישים סנטימטר, כדי שייוותרו לנו שישים שניות להתרחק ולתפוס מחסה. פקדתי על הסבלים לצאת מן המים ולרוץ לאחור. הדלקתי את הפתיל השחור בעזרת גפרור, צעקתי, "פוּצץ!" ורצנו אחרונים, דבמבם ואני, דרך שיחי הפטל, מערבה. במהלך הריצה - אירע הפיצוץ.

בנסיגה התעשת בר–לב ופעל כהלכה. הגענו למשאית, עלינו עליה במהירות ונסענו. במהלך הנסיעה עצרנו ליד חוליה, שנמצאה על עגלה רתומה לסוס, ומסרנו לה את הנשק, והיא הובילה אותו לבית–הערבה. הגענו למסוף של רכבת–פנים של מפעל האשלג, וברכבת נסענו עד מעגן סירות. שם עלינו על סירה גדולה של המפעל, והפלגנו לעין–פֶשְחָה, ללא כל בעיות, למרות שבמקום פִּטרלה סירה של המשטרה. במהלך ההפלגה החליט בר–לב לא לנחות בחוף עין–פשחה, כמתוכנן, אלא בחוף רואייר, ומשם הלכנו לעין–טרייבה (מתחת למצפה שלם דהיום). החלטת בר–לב הייתה מוצלחת ביותר. אחר–כך התברר, כי הבריטים חיכו לנו בעין–פשחה. יום שלם חנינו מתחת לאשלים של עין–טרייבה. בלילה הלכנו ברגל לרמת–רחל. הובלתי את הכוח. בשלב האחרון של ההליכה תעיתי בדרך. נכנסנו לאור יום, ואת הקילומטרים האחרונים עשינו יחד עם פועלים ערביים שהלכו לירושלים. למרות הטעות, לא אירעה שום תקלה. הגענו לרמת–רחל, והתפזרנו לבסיסים.

בדו"ח שלו על הפעולה כתב בר–לב: "בסיכום יש לציין שהכל 'דפק' לפי התוכנית. רוח האנשים טובה". לפחות רוחו הייתה טובה, שכן אף שבפעולת הפיצוץ שום דבר לא 'דפק' לפי התוכנית, הוא יצא מליל הגשרים כמנצח הגדול, שדרכו נסללה לכס הרמטכ"ל ולצמרת המדינה. מחיר המסלול הזה היה בניינו של צבא פגום, שאינו יכול לבצע כהלכה את המשימות שהדרג המדיני מטיל עליו, והסתאבות בהכרח, בעיקר בשל העדר ביקורתיות, בשל דיווחים שקריים, בשל אי–איתור פגמים ובשל אי–הפקת לקחים.

ימים אחדים לאחר הפעולה, כתב יגאל אלון, בפקודת יום שהופצה בין יחידות הפלמ"ח: "יחידתנו הגיעה עד סמוך לגשר. משהחלו החבלנים לעסוק במלאכתם, נפתחה אש עזה מצד המשמרות המרובים, מקלע ומכונת–ירייה כבדה. החבלנים סיימו את מלאכתם בחיפוי–אש של היחידה שמילאה את תפקידה תוך תיאום ובקרה מצוינת, ופוצצו והרסו את הגשר". 

אחרי כשש שנים, התפאר אלון ש"המבצע הקשה ביותר ... נערך על גשר אלנבי ... הגשר היה שמור היטב על–ידי הלגיון הערבי ויחידה צבאית אנגלית. גם כאן חסמו כוחותינו את הכביש המוביל מיריחו לגשר, וניתקו את קווי הטלפון. וכמו בשאר המקומות, הצליח גם כאן אגד–קְרַב, שנמנה עם הגדוד השני, להתגנב חרש, בעוברו בשטחים ערביים, ולהגיע לקרבת הגשר, כשיחידות החיפוי שלנו ערוכות לסיוע–אש, במקרה שחבלנינו יתגלו (התגלו דווקא המחפים - הוסיף אריה טפר). בעוד אלה מטפלים במטעניהם, הרגיש בהם האויב ופתח עליהם באש מקלעים ואף במכונת–ירייה כבדה, יחידות החיפוי מילאו משימתן יפה והחבלנים סיימו את מלאכתם בשלום. ובעוד הקרב מתנהל מטווח קרוב, הופעל חומר–הנפץ והגשר נהרס".

בר–לב נפטר ב–1994. ספד לו ראש הממשלה יצחק רבין שאמר בין היתר: "הולך וכלה מן הארץ דור אשר בהיסטוריה המפוארת של המדינה ייחקק על לוחותיו התואר 'בוני מדינת ישראל וכוח המגן שלה'. זו הייתה, ועדיין, זכות גדולה להיות בחבורה הלא–גדולה הזו, שחיים בר–לב היה מבכירי בניה, שעליו ועל שכמותו כתב נתן אלתרמן: 'הם נשאו את עמם עלי שכם'... במדים חיים היה תמיד במקום שצריך חייל ומפקד להיות: בקו האש, במבחן הדם, במקום שצריך להוליך חיילים אל הקרב, במקום שבו תיפול ההכרעה ויבוא הניצחון"

מקור הכתבה