עפר דרורי מתקשה להיזכר מתי תפס אותו חיידק הצל"שים הצה"לי. הוא רק יודע לספר על סלסילת עיתונים שנחה בסלונו כשהיה ילד, ובתוכה שני גיליונות ישנים של "במחנה", שבועון צה"ל. "באחד מהם הייתה כתבת שער על נתן אלבז, ובאחר על יהודה קן־דרור", הוא נזכר. "כל הילדות שלי הייתי פותח אותם וקורא בהם. כנראה לאבא שלי זה היה חשוב, כי הם פשוט נחו בסלון". בהגיעו לגיל הזהב כבר הפכה הסקרנות למפעל חיים שלם, כשהחליט לאסוף במלאכת מחשבת, בעבודת נמלים של ממש, את כל סיפורי הצל"שים לדורותיהם.
באתר הגבורה שפתח בשנת 2007 מצויים כ־3,000 סיפורי מורשת מכל ההיסטוריה הצבאית והמדינית של ישראל. "הרגשתי שהילדים שלי לא יודעים מספיק בנושא והבנתי שהתפקיד שלי הוא ללמד אותם, כי גם בבתי הספר לא מדברים על כך. ואז אמרתי לעצמי: אם אני כבר מספר להם, שעוד ילדים ייהנו. בתמימותי פניתי לצבא, חשבתי שסתם במקרה יש חוסר, ואם אציף את זה הם ייקחו אחריות. אבל קיבלתי תשובות מתחמקות. הגעתי אפילו עד קצין חינוך ראשי, עד שיום אחד אמרתי לעצמי – אתה מוציא כל כך הרבה אנרגיה בלשכנע אחרים לעשות משהו שנראה לך חשוב, והם לא רוצים. למה לא תעשה את זה בעצמך?"
למזלו של דרורי (64), איש מחשבים במקצועו, הקמת "אתר הגבורה" לא הייתה מסובכת מבחינתו. "בתחילת הדרך עניינו אותי דווקא צל"שים קבוצתיים של פלוגה שלמה או צוות טנק. היה למשל צל"ש פלוגתי שקיבלו החיילים שכבשו את סכר הרואיפה במבצע קדש, שנמצא באזור סיני. המ"פ עשה שם פעולות שבשנים ההן נחשבו לחדשניות לגמרי. הם נתקלו במוצב עם התנגדות קשה, היו נפגעים והחיילים לא ויתרו ובסוף כבשו את היעד. זה היה אירוע חריג לזמנו, ובצעד נדיר נתנו צל"ש לכל הפלוגה. לדעתי לא היה תקדים כזה לפני כן".
דרורי הבין שהסיפור הזה ידוע בעיקר לאלו שמתעניינים בהיסטוריה צה"לית. "התחלתי לחפש עוד אירועים כאלה. ומאחד או שניים שהיו ידועים מצאתי בערך עשרים. זו הייתה הפתעה. התחלתי עם העיטורים היותר גבוהים; תחילה עיטורי הגבורה, ואז גם עיטורי העוז, ואז מופת, ובסופו של דבר, לפני 7־8 שנים אמרתי לעצמי שאם אני עושה כזה פרויקט מקיף, אז הוא חייב להיות טוטאלי. באין מישהו אחר, אני לוקח על עצמי לחפש את כל הצל"שים והעיטורים שהצבא נתן אי פעם".
מלאכת החיפוש לא תמיד פשוטה. "לפעמים אני מגיע לסיפור בדרכים לא דרכים. כולם למשל יודעים שאיתן נאוה קיבל את עיטור הגבורה בקרב גבעת התחמושת. יש מורשת, יש שיר שנכתב, אבל אני במסגרת חיפושיי הולך לכל מיני ארכיונים ומפשפש בהם. יום אחד הלכתי לגבעת התחמושת והגעתי למנהלת הארכיון. זה לא מקום מסודר, מעין מרתף עם מדפי מתכת וכל מיני ארגזים. שאלתי אותה אם אכפת לה שאחטט שם קצת, והיא אפשרה לי. התחלתי לשבת ולצפות בקלטות הווידאו והדיסקים שהיו פזורים שם, ופתאום אני מגלה קלטת על איתן נאוה, שבה נאמר במשך כחצי דקה שבשנת שישים ומשהו הוא קיבל צל"ש על איזו שריפה באזור כורזים. פס הווידאו היה הרוס, הצלחתי לחלץ רק את המשפט הזה. אמרתי לעצמי: מי שעשה דיסק כזה לפני 30 שנה לא אמר את זה סתם. אולי יש פה איזה צל"ש שאני לא מכיר?"
משם הוא יצא לצוד ולאסוף עוד ועוד פרטים. "ידעתי שהוא ממושב מולדת, אז יצרתי קשר עם אחד התושבים, שהעביר אותי לאשתו, אבל היא לא ענתה לטלפון. זה לא נתן לי מנוחה, והמשכתי לצלצל לארכיונאית הקיבוץ, שהעבירה אותי לארכיונאית של כורזים, וזו סיפרה לי שהיה שם גרעין נח"ל בזמנים האלה, וקישרה אותי לאחת מבנות הגרעין. היא סיפרה שאכן הייתה שריפה והם עזרו לכבות אותה, ושהאירוע היה כנראה מאוד מיוחד והירואי ושהם קיבלו איזה נייר. אחרי כמה טלפונים היא מצאה את ספר המחזור שלהם משנת 60', והיה שם צילום של התעודה הזאת. התברר לי שהיו שם שישה־שבעה בעלי צל"שים, ואיתן נאוה היה רק אחד מהם. שישה אנשים קיבלו נייר, ושמו אותו בבוידעם. מובן ששמחתי, באתי לחפש פרטים על אחד והרווחתי שבעה גיבורים. חשוב לי שאם הצבא נתן צל"ש, שלא ילך לאיבוד".
מידע בשביל הנשמה
דרורי משתייך למשפחה ירושלמית שורשית, שנמצאת בארץ כבר שמונה דורות. הוא נשוי לאורית, פסיכולוגית במקצועה, אב לשני ילדים וסב לשבעה נכדים. את שירותו הצבאי עשה בגדוד שריון בפלוגת חרמ"ש ולאחר מכן בגדוד חי"ר, ובין השאר לחם במלחמת יום הכיפורים ובשלום הגליל כמ"פ, ובהמשך כמג"ד. כיום הוא קצין במיל' ביחידה לאיתור נעדרים. רק כשאני צוללת לעברו מתגלה קשר הדוק בינו ובין התחביב שאימץ עם השנים, גם אם הוא עצמו לא לגמרי משוכנע בכך. "במלחמת יום הכיפורים, הקצין שהיה איתי על הנגמ"ש נהרג", הוא מגלה. "קראו לו איתן שביט, והוא קיבל את צל"ש הרמטכ"ל בגלל מכתב שאני כתבתי".
נשמע כמו טריגר לפצוח במסע חיפוש הצל"שים.
"אני לא לגמרי יודע".
הוא לחם אז בחזית סיני. "הפלוגה שלנו התפרקה בתוך יום וחצי. היו 18 הרוגים ו־34 פצועים, וכל אחד חיפש לעצמו מה לעשות. היה משהו מאוד מיוחד בפלוגה שלנו. יש מצבים שבהם אנשים מחפשים את המדרון האחורי להתגונן מאחוריו, אבל אצלנו זה לא היה ככה. אנשים ביקשו לחזור להילחם. ואז פגשתי את איתן, קצין מגדוד אחר שלא הכרתי, והוא הציע לי להצטרף אליו. הייתי איתו בעשרת הימים הראשונים למלחמה ומאוד התרשמתי מהאישיות שלו. הוא היה אדם שקט וקר רוח, והחבר'ה בנגמ"ש לפעמים התווכחו ביניהם אם לא קיים אצלו רגש של פחד, או שהוא פשוט מתגבר עליו".
איך הוא נפל?
"ב־15 באוקטובר ניסו לפרוץ את אזור התפר בין שתי הארמיות המצריות, כדי לעבור לצד השני של התעלה. הצטרפנו לכוח הזה, ואני נהגתי בנגמ"ש. היה קרב קשה מטווחים קצרים, והיה די ברור שלא יוצאים ממנו בחיים. בבוקר קראו לנו להגיע לחלץ פצועים, הגענו למצבור טנקים פגועים שעפו עליהם טילים כל הלילה, ואז הוא אמר לי 'תעצור, אני יורד מהנגמ"ש לחפש פצועים'. היו שם 6־7 טנקים מופגזים. הוא עבר מטנק לטנק עם כל הפיצוצים מסביב, וסחב פצועים. זו הייתה סיטואציה הזויה, כי כל מי שהיה שם הוריד את הראש.
"הוא נפצע באותו לילה, אבל לא הושבת. בדרך חזרה אמר לי: 'בוא נקצר דרך הכביש כי יש שם פצוע קשה'. בנסיעה לשם חטפנו טיל בדופן הימני של הנגמ"ש. ראיתי מזווית העין ששני חבר'ה שהיו על הנגמ"ש נחלצו הצידה לחולות. התכוננתי לקפוץ, ופתאום אני רואה את איתן בתוך תא הלוחמים. הטיל פגע בחלק התחתון של הגוף שלו. שלושתנו ניסינו לחלץ אותו, אבל הוא היה בחור גבוה ולא הצלחנו בגלל משקל הגוף שלו. והנגמ"ש בוער, עולה בלהבות. בסוף הוא חולץ, אבל נפגע באורח קשה מאוד ומת מפצעיו בבית חולים שדה".
הצל"ש שקיבל שביט הגיע כאמור בעקבות דברי שבח של דרורי. "שלחתי לאבא שלי מכתב מהצבא – גם הוא היה מגויס, סמג"ד ברמת הגולן – ובמכתב סיפרתי לו את מה שקרה. הוא לקח את המכתב ושלח אותו לקצין חימוש ראשי. שנה אחרי המלחמה קיבלתי זימון לוועדת הצל"שים, ושם תחקרו אותי על הסיפור של איתן. בסופו של דבר החליטו לתת לו את צל"ש הרמטכ"ל, הייתי בתחושה לא נוחה, כי הם שאלו אם יש עוד עדות, ואילו הייתה כזאת אולי הוא היה מקבל עיטור יותר משמעותי".
דרורי הוא אדם צנוע ושקט. בנושא תיעוד הצל"שים הוא פועל כבר שנים ללא תמורה. מאז שהחל לעסוק בכך הוא הפך למקור מידע מהימן לאזרחים פרטיים, אך גם לגורמים צה"ליים ומדיניים שנעזרים בארכיון שלו ובספרים שכתב. כשאני שואלת בנימה של הומור אם הוא לא סבור שגם הוא ראוי לצל"ש על פעילותו ההיסטורית, הוא נבוך ומצטנע: "צל"ש מקבלים, לא מבקשים. התמורה שלי היא שאתר הגבורה הוא הכי פעיל וגדול בנושא הזה בישראל. צופים בו בממוצע כ־60 אלף גולשים בחודש. ביום העצמאות אני רואה מאות כניסות בדקה. אין כמעט רשת טלוויזיה או גורם מדיני, מהכנסת ועד למשרדי הממשלה, שלא פונים אליי באורח שוטף לצורך התפקוד שלהם – החל בהפקת ערבי מורשת ועד לסיוע במציאת מרצים. רק עכשיו קיבלתי פנייה מאיזו קבוצת נוער, 'קל בקרב', ותיווכתי לה את אחד ממקבלי העיטורים. כשאני מקבל אחר כך תגובות שאומרות כמה הסיוע היה משמעותי, זה משמח אותי יותר מהכול. אני זוכר שכנער, כשהייתי יוצא לטיולים, תמיד רציתי לשמוע מידע ממי שהיה באירוע ולא מהיסטוריון. זו רמה אחרת. אין תחליף לעדות האישית".
למה לדעתך הצבא לא מתעד כראוי את מקבלי העיטורים?
"זו שאלה טובה. במשך המון שנים התיעוד הרשמי התמקד בעיטורים הגבוהים – גבורה, עוז, מופת וצל"ש הרמטכ"ל. למה? אני מניח שזה קשור לכך שהמטכ"ל היה מעורב במתן הצל"שים האלה. הצל"שים הנמוכים יותר, כמו צל"ש אלוף או צל"ש מפקד אוגדה ומח"ט, נסגרים בתוך הפיקודים. מן הסתם היה מי שסבר שהם לא מספיק חשובים לתיעוד. גם כשהצבא הוציא את הספר 'בעוז רוחם', הוא לא הכניס את כל הצל"שים מתחת לצל"ש הרמטכ"ל. אז קודם כול נכנסתי לוואקום הזה, כי זה נראה לי ראוי. גם אם אלה צל"שים בדרגה נמוכה יותר, אלו עדיין ציונים לשבח. גם ההבחנה לגבי דרגת העיטור לא תמיד ברורה; מעשה גבורה הוא מעשה גבורה.
"זהו ההסבר הטכני. אבל אני חושב שהמורשת עצמה פחות עניינה את הצבא, ואני אומר את זה גלויות. במחקר שלי הגעתי למאות צל"שים שהצבא נתן ולא הכיר את הסיפורים שלהם. אני עושה מחקר מול ארכיונים וכל מיני אנשים, וצל"ש נכנס לאתר רק כשאני מחזיק תעודה ביד. את התעודה הזו הצבא נתן, אבל הוא לא שמר לעצמו עותק".
ואחרי שראו את חשיבות הפעילות שלך, הצבא הפך אותך למקור המידע שלו?
"לא הצבא הפורמלי. מדי פעם שואלים שאלות מטעם מחלקת ההיסטוריה, אבל תפסתי את עצמי הרבה פעמים בתחושה שאני 'הגורם המפריע', כי אני שואל המון שאלות בעצמי. בשטח, לעומת זאת, אני מקבל פניות בלי סוף. מ"פים כותבים לי שהם מחפשים מידע לשיחה שבועית עם החיילים. שולחים אליי כותבים שמוציאים ספר חטיבה, שאתן להם פרק על צל"שים, ואני נעתר בכיף. המטרה מבחינתי היא להעשיר את הידע של הציבור, אבל הייתה לי לא פעם תחושה שאני נתפס ביניהם קצת כאחד שלא יודעים איך לאכול אותו. בא בן אדם, לא מבקש כסף, לא דורש כלום, ועושה את העבודה".
אז מה גורם לאיש מחשבים עסוק להתמסר לכזה פרויקט סיזיפי ומחייב, אני תוהה בפני דרורי. "אני באמת לא רוצה להרוויח מזה", הוא מתעקש, "יש לי עבודה ואני מרוויח ומתפרנס. אני מניח שיש פן אחד בחייו של אדם שהוא העבודה והפרנסה שלו, ויש מה שאתה עושה בשביל הנשמה. כשצעירים, לא תמיד יש זמן להשקיע בכך. אבל כשקצת מתבגרים אנשים מחפשים איפה להתנדב. בשבילי זו עשייה בשביל הנשמה".
חתירה לחקר האמת
כמו ביתו המסודר להפליא, גם האתר שהקים מקוטלג ומאורגן למופת לפי סדר העיטורים ולפי יחידות וחטיבות, באופן שמקל על המחפשים להגיע לכל סיפור שירצו להגיע אליו. חלק גדול מהסיפורים הם כאלו שללא עבודת התיעוד שלו היו נעלמים מדפי ההיסטוריה. כזה הוא למשל סיפורו של יוסי לפר, מפקד טנק שנקלע לקרב בצפון סיני במלחמת ששת הימים. "הוא היה טען קשר, וכשהצוות שלו נכנס לחאן־יונס שמו להם מלכוד על הכביש והטנק נתקע. יצאה פקודת היחלצות וכל הצוות יצא החוצה, אבל הוא כנראה איבד את ההכרה לכמה דקות, וכשהתעורר מצא את עצמו לבד בטנק, פצוע, כשהמצרים יורים עליו מבתים קרובים. הוא ניסה לקרוא בקשר, ואין עונה".
את המצב הזה מתאר דרורי כקטליזטור של לא מעט מעשי גבורה. "רוב הזמן אתה לוחם בתוך צבא גדול, יש לך מימין ומשמאל חברים, וזה נותן הרבה כוח. אבל יש לא מעט מצבים בקרב שבהם אתה מוצא את עצמך לבד. וזה מה שקרה ליוסי. בטנק יש טען שמכניס את הפגזים לתותח ויש תותחן שמכוון את הירי. יוסי נאלץ לתזז בין שני התפקידים: בצד שמאל של הצריח הוא טען את הפגז ואז זז לצד ימין וירה. הוא נלחם שם שמונה שעות לבד מול חיילים שמקיפים אותו. יורה פגז, הורס איזה בית שירו ממנו, הולך למקלע המקביל לתותח ויורה משם. במשך שעות ארוכות הוא ירה כדי שלא יטפסו לו על הטנק, ממש מלחמת יחיד. כשהתחילו להתקרב אליו הוא יצא החוצה לירות עם העוזי שלו, חטף כדור בריאה ונפל פנימה לתוך הצריח. אבל גם בעודו פצוע המשיך להילחם בכוחותיו האחרונים. בסוף, אחרי שעות ארוכות של לחימה חילצו אותו, והוא יצא משם בחיים. הוא קיבל בסוף את עיטור הגבורה, אבל אם תשאלי ברחוב אנשים – רוב הסיכויים שהם לא מכירים אותו".
סיפורי הצל"שניקים המוכרים ביותר לציבור הם אלו שכיכבו על שערי המגזינים בביתו של דרורי: נתן אלבז, שקפץ על רימון כדי להציל את חבריו, ויהודה קן־דרור, שנהג בג'יפ לאורך המיצר בקרב המתלה כדי למשוך את האש מיתר החיילים. מה גורם לסיפורי גבורה מסוימים להתפרסם ולאחרים להידחק לירכתי הארכיון? "זו באמת שאלה", אומר דרורי. "במקרה של אלבז היו כמה מרכיבים שתרמו להנצחת הסיפור. גם העובדה שנתן אלתרמן כתב עליו שיר, אבל גם המוצא שלו. פעם שמעתי מישהו שטען שהסיפור הזה הועצם בתקשורת כי אלבז היה יליד מרוקו. מעשה הגבורה היה אותו מעשה, אבל בלי לזלזל בגבורתו, המוצא היה חלק מהמוטיבציה להציף את המקרה שלו שוב ושוב".
אנחנו נפגשים לקראת יום שחרור ירושלים, תקופה שבה עולים סיפורים נשכחים שדרורי נחוש להחיות. באחד מהם נתקל ממש במקרה, כשטייל ביום העצמאות באזור מבשרת. "הגענו למוצב עבד אל־עזיז, בקצה הצפוני של מבשרת, שממש נוגע בקו הירוק. בששת הימים המטרה הייתה לכבוש ציר מצפון לירושלים כדי לבודד את הירדנים, ועל המשימה הופקדה חטיבת הראל של השריון. שם נכנס לסיפור אסא יגורי, דמות שאף אחד לדעתי לא שמע עליה. הוא היה המ"פ של הכוח שהגיע לשם בזחל"מים. כשהחלה ההסתערות הם עלו על שדה מוקשים. הוא לא התבלבל, ופשוט לימד את החיילים שלו, תחת אש, לקפוץ מסלע לסלע. בקרב החיילים היו עדויות שזה היה מחזה מדהים. בזכותו הם לא נפגעו, אבל הוא, שעמד בראש הכוח, נפצע ונהרג.
"מה שמעניין בסיפור הוא שלאחר מותו נקראו על שמו ארבעה ילדים: שניים של חיילים שלחמו לצידו ושניים של חברים מתנועת הנוער. מיד אחרי המלחמה חבריו לקרב הקימו אנדרטה היכן ששכן המוצב. אבל היא מוקמה מעבר לקו הירוק, והערבים בסביבה הרסו אותה. הם חזרו והקימו אותה שוב ושוב, אולי שלוש־ארבע פעמים. תביני – מדובר במילואימניקים: כל אחד הלך לדרכו מאז, ובכל זאת זה היה חשוב להם. בסופו של דבר הם החליטו להזיז את האנדרטה כמה עשרות מטרים לתוך הקו הירוק, והמועצה המקומית מבשרת הפכה אותו למתחם הנצחה שמספר את סיפור הקרב".
מעשה גבורה נשכח אחר מעת שחרור ירושלים הוא של החייל החרדי ישראל שינדלר, שנפצע קשה מפגיעת רסיס, השתקם ונאבק להעלות את הפרופיל שלו. "במלחמת ששת הימים הוא גויס לצנחנים והשתתף בקרבות לשחרור ירושלים. במהלך אחד הקרבות הוא פינה פצועים תחת אש תופת ליד חומת ירושלים, ואחרי שפינה פצוע אחד יצא להביא עוד פצוע, שבגדיו בערו. כל זה היה תוך כדי שהוא מכבה את האש בידיו החשופות ונכווה. בעת החילוץ הפצוע נפגע מכדור ונהרג. ישראל קפץ מגובה של שבעה מטרים למקום מחסה, נקע את רגלו, ובכל זאת הגיע לנקודת האיסוף בכוחות עצמו, ברגל נקועה ובידיים חרוכות. הוא קיבל על המעשה הזה את צל"ש הרמטכ"ל דאז, יצחק רבין". לאחר מכן הומר הצל"ש לעיטור העוז.
גם אחרי הפציעה הוא לא אמר נואש. "במלחמת יום הכיפורים שינדלר נקרא שוב לסיני, והותיר בבית אישה וילדים. בעת צליחת תעלת סואץ הוטל על כוח גדוד הסיור לפרוץ את צומת 'טרטור־לכסיקון', ובמעבר הצומת נתקל הכוח באש כבדה. הזחל"ם של ישראל נפגע והוא נהרג".
במרבית המקרים, אומר דרורי, המידע שמתקבל אצלו לא נתקל בבעיות אמינות. "הפניות שאני מקבל דווקא מאזרחים פרטיים מניבות ים של מידע שאנשים לא מבינים כמה חשיבות יש לו. את יכולה לעבור על כל הארכיונים, לדפדף בכל המסמכים המצהיבים, אבל יש דברים שרק אדם שהיה שם יכול להגיד לך". לעיתים התוכן הייחודי שזורם אליו מציב אותו בדילמות לא נעימות. "מה אני עושה כשיש סיפור גבורה ידוע ומתגלה במסגרת המחקר שלי שהוא לא מדויק? למשל, קראתי על יוסי לפר שהוא קיבל את עיטור הגבורה וגם צל"ש אלוף, ויום אחד אני מקבל מייל מאזרח שטוען שלא היה צל"ש בסיפור הזה. אני מתחיל לתחקר ואכן מגלה שלא היה צל"ש אלא תעודת הערכה. אלה נשמעות כמו דקויות, אבל בעולם הצבאי הדברים שונים לחלוטין".
אז איך באמת אתה נוהג במקרה כזה?
"העמדתי לעצמי כלל, והוא שאני מחויב לרדת לחקר האמת ככל האפשר – וגם שאני לא מגיע ממקום שיפוטי. כלומר, אם היה גורם צבאי רשמי שקבע שאדם מסוים זכאי לצל"ש אלוף, אז גם אם שלושה אנשים יגידו לי 'נדמה לנו שמגיע לו יותר או פחות' – זה לא רלוונטי בעיניי. אני מתעד את ההיסטוריה, לא תחושות של אנשים. ברוב המקרים לא מצאתי זיופים חלילה. בסופו של דבר יצרתי קשר עם הבת של לפר ותיקנתי את ספרי ההיסטוריה, וגם את ויקיפדיה כמובן".
הצבא מתקמצן
יש גם סיפורים מפתיעים של אנשים פשוטים, כמו למשל מרדכי עטיא, נהג תובלה בחטיבת יפתח שחילץ שני חיילים ממשאית בוערת שעלתה על מוקש, תוך סיכון ממשי של חייו. "יצרתי קשר עם עורך 'במחנה' ואמרתי לו, תראה, יש לי המון ידע אבל אין לי זמן להסתובב ולראיין אנשים. אבל לכם יש מדור שנקרא צומת גיבור, אז מה דעתך שאתן לכם כתובות של אנשים ותלכו לראיין אותם, ואני אפרסם את המידע אצלי באתר?
"זה היה שיתוף פעולה מצוין שנמשך המון שנים. שלחתי את הכתבים בין השאר להגיע אל אותו נהג. ולפני שנתיים הצבא עשה סרט אנימציה על הסיפור הזה. את רואה שם את החייל הפשוט עם הבערה הפנימית הזו. הוא לא לוחם, ובכל זאת פעל בצורה יוצאת מן הכלל. לפי התיאור ובאמות מידה אובייקטיביות הוא היה אמור לקבל יותר מצל"ש מח"ט, אבל כבר אמרתי שאני לא רוצה להיות שיפוטי".
לא פעם מגיעים אליו בני נוער שבוחרים לעשות עבודת שורשים על קרוב משפחה שנהרג בקרב. "יום אחד אני מקבל טלפון מנער שגילה שאבא שלו קיבל צל"ש, הוא לא דיבר על זה בבית מילה. אותו נער מנסה לוודא איתי אם אכן באביו מדובר. היו לי כמה מקרים כאלה, שבהם בני משפחה נחשפו למעשי גבורה של האנשים הכי קרובים להם והם לא סיפרו. אולי מצניעות ואולי מתוך רצון לא לחזור לחוויה הטראומטית".
במקרים מסוימים הצל"שים ניתנים באופן יוצא דופן, עד כדי כך שממש קשה לגלות אותם. "במלחמת ששת הימים סגן שלום עין־גל השתתף בקרב מול טנקי סטלין. אלו היו הטנקים הכבדים שהרוסים נתנו למצרים, והם היו אימת הצבא הישראלי. יש תיעוד מהקרבות שהפגזים שירינו 'מחליקים' מעליהם, כי הייתה להם פלדה מאוד עבה. עין־גל היה המ"פ, והוא קיבל החלטה מקורית: לאגף מהצד, ולהגיע לסטלינים מכיוון שבו הם פגיעים יותר. אלוף ישראל טל, אבי טנק המרכבה ואיש טכנולוגיה, נהג לרוץ לכל מקום כזה כדי לתחקר את אסטרטגיות הקרב. הוא לקח חלק מהתרמיל שנורה משם, וחרת לעין־גל הקדשה. כל השנים דיברו על כך שהוא קיבל צל"ש אבל לא הייתה הוכחה. ומה מתברר בסוף? שהצל"ש שכולם מדברים עליו הוא תעודת הערכה שלא ניתנה בכלל על נייר, אלא בחריתה על פגז. זה סיפור שעבדתי עליו שנה כדי לגלות אותו".
לממד הזמן יש משמעות גדולה במלאכה הזו: דרורי טוען שבשנים האחרונות, בגלל הפרופיל התקשורתי הגבוה של סיקור המלחמה, יש פחות צל"שים שנעלמים מעין הציבור. "להגיד שגיליתי דברים יוצאי דופן – זה כמעט לא קרה בשנים האחרונות. אף על פי שבמלחמת לבנון השנייה משהו לא הסתדר לי עם המספרים. אמרו שיש 60 ומשהו צל"שים, והתחקיר שלי העלה שהצבא תיעד פחות ושהיה אירוע בשטחים שבו חבר'ה מדובדבן קיבלו צל"ש ולא סיפרו עליו.
"אני עובד בצמוד לצנזורה, וכשאני מגלה דברים שלא פורסמו רשמית אני מבקש את האישור שלהם. רק הבוקר קרה לי מקרה כזה: יצא פרסום של דובר צה"ל שמפקד חיל הים נתן תעודות הערכה, אבל לא הרחיבו כלום מעבר לזה. ברור לי שחלק מהסיבות הן שמדובר ביחידות מסווגות, אבל בשבילי לא מספיק לקבל מידע שרק ניתנו תעודות. אמרתי להם, אתם לא יכולים לתת לי שם? בסדר, לא אפגע בביטחון המדינה. אבל תגידו לי א', ב', ג', כי אני יודע שאם לא אטפל בזה, בעוד עשר שנים זה יימחק. אז אני מבחינתי עומד על המשמר בשביל הדורות הבאים. לפעמים אני מגיע לצל"שים מסווגים מלפני שנים ואומר לצנזורה, תבדקו, יש עדיין הצדקה לחיסיון? לא פעם אני משכנע אותם לשחרר את החשיפה".
גם במישור האישי דרורי הצליח לרשום הצלחה מרגשת. "בשנת 2011 היה לנו כנס פלוגתי ראשון מאז מלחמת יום הכיפורים ב'יד לשריון'. בבוקר שאחרי אני מקבל טלפון מחבר מהמחלקה שאמר לי תודה על ארגון הערב וציין שמשהו היה חסר לו: 'אף אחד לא אמר לנו תודה'. רק מאוחר יותר הבנתי למה הוא התכוון. הפלוגה שלנו התפזרה תוך כדי הלחימה, ולא היה לנו אקט סופי של מסדר פלוגתי שבו קיבלנו הערכה על הפעולות שלנו. מה עוד שכמה שנים קודם לכן ניסיתי לדאוג לצל"שים לכמה חיילים בפלוגה שחשבתי שעשו מעשי גבורה, ולא הצלחתי. אמרתי לעצמי: אולי זאת הזדמנות לעשות משהו.
"שלחתי את סיפור הפלוגה לטל רוסו, שהיה אז אלוף פיקוד הדרום. שאלתי אותו אם אני יכול לבקש המלצה, אבל מפקד האוגדה היה אריק שרון, שכבר היה אז בנבצרות. אז פניתי לג'קי אבן, שהיה הסגן שלו במלחמת יום הכיפורים, והוא ענה לי: 'שמע, אם אסכים לך, גם אחרים יתחילו לבקש'. יום אחר כך הוא חוזר אליי ואומר: 'חשבתי על מה שאמרת, והחלטתי למלא המלצה במקום אריק שרון'. אחרי חודש אני מקבל טלפון מלשכת האלוף, ואומרים לי שהוחלט לתת תעודות הערכה לכל הפלוגה. בערב ראש השנה קראו לנו לבמה חייל־חייל וקיבלנו תעודות הערכה, באיחור של כמעט 30 שנה. חברים שיצאו נכים מהמלחמה הגיעו בכיסאות גלגלים, והאלוף ירד אליהם מהבמה והעניק להם את התעודות. לא היה רגע מרגש מזה".
זה לא המקרה היחיד שלוחמים התקשו לקבל אות הערכה על שירותם. דרורי לא חוסך ביקורת ממדיניות הענקת הצל"שים הצה"לית, שלדעתו לא תמיד מספיק מפרגנת. "הצבא נעמד על הרגליים האחוריות שלו כשהוא בודק צל"שים מהעבר. בצבאות העולם אין דבר כזה. כשהצבא האמריקני מגלה סיפור ממלחמת קוריאה הוא בודק אותו, ואם מגיע עיטור – ניתן עיטור. מה קרה? איזה נזק נגרם, אם יודעים בוודאות שהיה מעשה גבורה שלא הגיע לוועדות? יש היום אולי מאה עיטורים שהצבא האמריקני נתן על דברים שקרו בעבר הרחוק, אפילו במלחמת האזרחים, או בווייטנאם, עשרות שנים אחורה.
"אנחנו קמצנים וקשוחים עוד מתקופת דוד בן־גוריון. במלחמת השחרור הייתה ועדה שעברה על כל ההמלצות וקבעה של־1,100 חיילים מגיע סוג מסוים של צל"ש. ראיינתי בשעתו את יו"ר הוועדה יצחק פונדק, לפני שהלך לעולמו, והוא סיפר שהביא לבן־גוריון את הרשימה. בן־גוריון אמר לו: 'מה אתה מביא לי מספרים כאלה? לא אצלנו. לא בצה"ל. אני לא צריך את כל החיילים עם הסמלים האלה, תביא לי 12'. פונדק ענה לו: 'מה זה 12? איך אביא רק 12? אלו סיפורים מסמרי שיער!'. אבל בן־גוריון היה אדם שקשה לסרב לו. מ־1,100 הם ירדו ל־10־14 עיטורים, כדי שלא תהיה זילות".
ומה בעצם כל כך בעייתי בזה?
"רק כדי לסבר את האוזן – מלחמת יום הכיפורים נמשכה 18 יום, היו לנו כ־3,000 הרוגים וניתנו 580 צל"שים. מלחמת השחרור נמשכה 18 חודש, היו לנו 6,000 הרוגים, אחוז מהאוכלוסייה, והוועדות המליצו על 1,100 צל"שים. כששומעים את המספר הזה מחוץ לסיפור, אפשר לחשוב שבן־גוריון אולי צדק, הרי זו זילות, אבל תראי את הפרופורציה: ביום הכיפורים נתנו חצי מהכמות של הצל"שים שהומלצו במלחמת השחרור, שנמשכה שנה וחצי. מה שאני מנסה לומר הוא שהצבא שלנו קמצן מאוד בנתינת עיטורים. הפעם האחרונה שניתן עיטור הגבורה הייתה במלחמת יום הכיפורים. 46 שנה עברו מאז, ובכל המלחמות שהיו לא מצאתם אף מעשה גבורה?"
חינוך ובושה
יש קווי דמיון בין מקבלי הצל"שים? יש מאפיינים דומים?
"השאלה הזאת מאוד מעסיקה אותי. מה גורם לאדם לעשות מעשה חריג? כשאדם נמצא תחת אש הדבר הכי טבעי הוא לחפש מחסה. מה גורם לאנשים לקום ולצאת החוצה? אפשר להגיד שזה אומץ לב, אבל יש משהו מעבר לכך. לפני כשנתיים החלטתי לנסות לברר את העניין האישיותי. פניתי לכמה ממקבלי צל"שים, העברתי ביניהם רשימה של היגדים וביקשתי מהם לדרג מה נראה להם חשוב יותר. מהתשובות שלהם עלה שהחינוך שקיבלו בבית הוא המרכיב המשמעותי. לא אהבת המדינה ולא הדברים הגדולים. היה עוד מרכיב מעניין – הבושה מהחברים שיראו אותי משתפן. כמובן, השאלון לא עומד בסטנדרטים מחקריים, אבל הוא כן יכול להעיד על כיוון מסוים".
מכל הסיפורים שחשפת, יש מקרה מסוים שנגע ללבך במיוחד?
"אני נזכר בדוגמה של חנוך דאובה מקיבוץ עין־צורים. במלחמת לבנון השנייה הוא היה מ"פ טנקים ללא פלוגה, ומצא את עצמו עובר לטנק מסוג אחר, שלא הכיר את המערכות שלו. זו כבר נקודת התחלה קשה. אבל הוא התגבר על זה, ולפתע קיבל קריאה לחלץ כוח של צנחנים באיזה כפר למטה. כדי להגיע לכפר היה צריך לנסוע במדרון קדמי. אם יש משהו שמלמדים בשריון זה שכדי להגן על עצמך אתה עולה עם הרכס, כשרק התותח בולט, ואז יורה לכיוון המטרות ונסוג לאחור. אם אתה יורה מאותו מקום כמה פעמים, יזהו אותך ויפגעו בך. אבל דבר אחד אסור לעשות: לעלות לרכס ולגלוש למטה. זה חושף אותך לחלוטין. הסבירות שתיפגע היא כמעט מוחלטת. בסיטואציה הזו הוא בחר לעלות ולרדת למדרון קדמי, בידיעה שאי אפשר לא להיפגע. המטרה הייתה להשיג את החילוץ של שני חיילי הצנחנים שהיו מקדימה. הוא קיבל לבסוף את עיטור העוז, שזה עיטור מאוד גבוה. סמוך למלחמה דיברו עליו קצת, אבל היום – כמו רבים אחרים – אני בטוח שרוב הציבור לא יזכור את השם".
מטרידה אותך העובדה שיש סיפורים שלא נחשפת אליהם ואולי לא תגיע אליהם בחיים?
"בהחלט. ולכן אני תמיד אומר – נכנסתם לאתר ולא מצאתם את עצמכם או את קרוביכם? תרימו דגל וספרו לי על כך. כי אני אף פעם לא אדע שבאמת הגעתי להכול. אין איזו רשימה שמוסתרת באיזה מקום, שאם אצליח להגיע אליה אדע מה חסר לי. זה גם מה שאני אוהב בפרויקט הזה – מבחינתי הוא משימה לכל החיים".