העז וניצח: הסיפור המופלא של סמי נחמיאס, ממייסדי סיירת מטכ"ל

ב-12 השנים שאחרי מלחמת העצמאות חלו בזרוע המודיעין של צה"ל כמה כישלונות חמורים שהגיעו לשיאם ב"כוננות רותם", ב–18 בפברואר 1960: אז העבירה מצרים לחצי האי סיני דיוויזיית שריון אחת ושלוש חטיבות חי"ר, בניגוד להסכמים שאחרי מבצע קדש, ארבע שנים קודם לכן. במהלך זה ביקשו המצרים להפעיל לחץ על גבולה הדרומי של ישראל, בעת שהתחוללו תקריות רבות בגבול הסורי.

רק כעבור ארבעה ימים למדה על כך ישראל משירותי מודיעין זרים, וזאת כאשר הכוח המצרי הקדמי כבר הגיע לג'בל לבני, 60 קילומטרים מגבול ישראל. אחרי שבועיים החזירו המצרים את גייסותיהם אל מערב תעלת סואץ. בישיבת המטה הכללי של צה"ל, אחרי חודש וחצי, תקפו כל המשתתפים את ראש אמ"ן, חיים הרצוג (לימים נשיא המדינה). הוא השיב שלא ניתן היה לדעת מה נעשה בסיני, כי לפי ההסכם הנ"ל עם מצרים אסור היה לישראל לבצע צילומי אוויר מעל חצי האי.

כך בשלו התנאים למתן לגיטימציה ליחידה מודיעינית שולית שהוקמה על ידי אברהם ארנן, שלוש שנים לפני כן, ושהכל בצה"ל, אפילו באמ"ן, זלזלו בה ולעגו לה. החל שלב הבנייה של סיירת מטכ"ל כחוד החנית של אמ"ן ושל צה"ל, במתכונת הידועה לנו היום. את אבני היסוד המודיעיניות המיוחדות שלהּ עיצב סֶגֶן סמי נחמיאס, שהשכלתו הצבאית הסתמכה על קורס חבלה אלמנטרי בעבר, אך כל מי שבא איתו במגע, מאז ילדותו בשנות ה–30 של המאה ה–20 בירושלים, מעיד שמדובר באדם שחושב "מחוץ לקופסה". נחמיאס, שנפטר ב–18 באוגוסט השנה, סיים את שירותו בצה"ל כסא"ל (ללא קורס קצינים) וכמפקד המ"מ (מבצעים מיוחדים) באמ"ן. לאחר השחרור הוא מונה לקצין המודיעין של המשטרה, ומאוחר יותר הקים וניהל עם אברהם ארנן משרד בינלאומי בשם "יועצים מיוחדים" לייעוץ מודיעיני, שהצליח מאוד.

בעשור הקודם התחלתי לחקור לעומק את צירי הלידה של סיירת מטכ"ל וכיצד התפתחה לאחת מהיחידות הטובות ביותר בעולם בתחומה, ואולי הטובה ביותר, שסיפקה לצה"ל מודיעין איכותי, וממנה צמחה האליטה הפוליטית והביטחונית של ישראל - ראשי הממשלה בנימין נתניהו ואהוד ברק; הרמטכ"לים ושרי הביטחון - שאול מופז ובוגי יעלון, ועוד רבים אחרים. לצורך זה ראיינתי פעמים אחדות, במשך שעות ארוכות, את נחמיאס ז"ל ועוד עשרות מוותיקי היחידה, שחלקם הלכו מאז לעולמם. כל הראיונות מוקלטים. הרי ממצאיי, אלה שמותרים בחשיפה, שרואים אור לרגל 30 למותו של מי שהיה אחד מיוצריה של היחידה המהוללת.

עוד לפני מלחמת העצמאות נהג שירות הידיעות של ארגון ההגנה להתחבר למרכזיות ולקווי הטלפון של השלטונות הבריטיים, של האויבים הערביים ואף לאלה של גורמים אופוזיציוניים פנימיים כאצ"ל, לח"י והקומוניסטים, כדי לאסוף מהם מידע בחשאי. צה"ל, השב"כ והמשטרה המשיכו בנוהג הזה כפי שנוהגים בכל מערכות הביטחון בעולם. את ההתחברות לקווי הטלפון במדינות ערב ביצעו אחרי מלחמת העצמאות יחידות מיוחדות, לרבות סיירת 30.

ב–8 בדצמבר 1954 לקחו הסורים בשבי חוליה בת שלושה צנחנים ושני אנשי חטיבת גולני, שנשלחו להחליף סוללות במתקן ציתות לטלפונים מעבר לגבול, בסביבות תל פאחר, לא הרחק מקיבוץ דן. איש גולני, אורי אילן, התאבד בכלא לאחר עינויים קשים. ארבעת הנותרים הוחזרו לישראל לאחר 15 חודשים, הועמדו למשפט ונענשו על שנשברו בחקירות ומסרו לסורים מידע סודי על מתקן ההאזנה. לאחר האירוע חדל צה"ל לשגר את לוחמיו אל מעבר לגבול למשימות מודיעיניות וניסה להשתמש, בהצלחה כמעט אפסית, במשתפי פעולה, שהופעלו על ידי היחידה של צה"ל להפעלת סוכנים, שמספרה אז היה 154.

ביולי 1954 נתפסו במצרים שתי חוליות חבלה ישראלית שהוקמו על ידי אברהם דר, עוד ב–1951, במסגרת יחידה 131 באמ"ן. מפקד שתי החוליות היה ישראלי, אברי אלעד. מפקדי החוליות וחבריהם היו יהודים תושבי מצרים. אלעד הצליח להימלט ממצרים. שני ראשי החוליות הוצאו להורג, וארבעה חברים נוספים נידונו לתקופות מאסר ארוכות. מאז תום המשפט פעל אברהם דר לחילוץ האנשים שגייס ואימן. ב–1955, באישורו של הרמטכ"ל משה דיין, הוא הקים במסגרת יחידת הצנחנים 202 שעליה פיקד אריק שרון, יחידה שאמורה הייתה לחלץ את האסורים. על היחידה פיקד איש ה–101 לשעבר ומפקד סיירת הצנחנים, מאיר הר ציון.

הצנחנים התאמנו למשימה, אך פציעתו הקשה של הר ציון, בספטמבר 1955, בפעולת התגמול על משטרת א–רהווה, קטעה את התהליך באבו. דר לא התייאש והקים יחידה נוספת, שבמסגרת מבצע קדש אמורה הייתה לחלץ את האסורים, אך המבצע הסתיים מוקדם מהצפוי ודר לא הספיק לבצע את תוכניתו. זמן מה הוא פיקד על היחידה מתוך רצון לחלץ בעזרתה את אסירי "העסק הביש". הוא גם ביקש להפוך אותה לסיירת מטכ"ל, במתכונת שתאמן ותפעיל יחידות מעולות של צה"ל למשימות מיוחדות. אך אחרי זמן מה הוטלה עליו משימה אחרת, והיחידה פוזרה.

מאז 1953 פיקד איש הפלמ"ח לשעבר, אברהם ארנן, יליד ירושלים, על הבסיס הצפוני של יחידת הפעלת הסוכנים 154. באחת הפעמים הוא שיגר שלושה לוחמים להחליף סוללות. אחד מהם, ששיחק בחומר הנפץ שנועד לפוצץ את המתקן למקרה שהסורים יגלו אותו, התפוצץ בעצמו ונהרג. השניים הנותרים הצליחו לחזור לישראל ולדווח. התאונה פגעה עוד יותר ביכולת ההאזנה לסורים.

אחרי מבצע קדש תפסו הסורים סוכנים ששיתפו פעולה עם ישראל ותלו אותם בחוצות דמשק, לקול מצהלות ההמונים. התוצאה: פחת ביותר מספר הסורים שהעזו לשתף פעולה עם ישראל. לכן ברוב אותה תקופה לא היה לצה"ל מידע פנימי על הנעשה מעבר לגבול. באותה עת הורה ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן–גוריון, ששום חייל ישראלי לא יעבור את הגבול, כדי לא לגרום לפרובוקציה במקרה שייתפס ולהידרדרות היחסים עם המדינה הערבית. בתמימותו קיווה בן–גוריון שמבצע קדש יניע תהליך של התפייסות עם העולם הערבי. הוא לא הבין שהקונספירציה בין ישראל, צרפת ובריטניה נגד מצרים ב–1956 רק תחריף את איבת המצרים לישראל.
 
הוראתו של בן–גוריון לא נשמרה במלואה, שכן הזקן לא הבין את מהות הצבא ולא שלט בו למעשה, והרמטכ"ל דיין לא היה אדם ממושמע: אנשי 154 נהגו לחצות את הגבול, לפגוש משתפי פעולה במרחק כמה מאות מטרים ולמסור להם יוני דואר שאמורות היו להחזיר את המידע המודיעיני לישראל. אך גם חריגה קטנה זאת לא לימדה הרבה על המתרחש בצד השני של המתרס. לפי עדות הצנחן סא"ל יקי עפרוני, בסוף שנות ה–50 ובתחילת ה–60 נהגו צוותים מצומצמים של מפקדת חטיבת הצנחנים 35 לבצע סיורים מודיעיניים לעומק סוריה, עד למרחק של 15 קילומטרים מעבר לגבול.

"חתמנו אז על התחייבות שלעולם לא נספר על מבצעים אלה", העיד עפרוני. דומה שהסודיות נועדה למנוע מבן–גוריון לגלות שאין מקיימים את הוראתו. גם אנשי סיירת מטכ"ל וגם יחידות צנחנים ביצעו באותה תקופה תרגילי "נְדנים" - חדירות קצרות, לא יותר מחמישה קילומטרים מעבר לגבול, כדי לטפח את אומץ הלב של הלוחמים.

הרמטכ"ל דיין לא הסתפק בהפרות אלה של הוראת בן–גוריון, שסיפקו לו תצפיות חיצוניות על המערכים הסוריים ברמת הגולן, וביקש לחדש את ההאזנות לרשת הטלפונים הסורית. הוא האמין כי ישכנע את בן–גוריון לבטל את הוראתו, שממילא הוא ויורשיו לא הקפידו למלא. דיין האיץ באברהם דר לחדש את ההאזנות הקבועות לטלפונים הסוריים. דר הציע לארנן המיואש, בעקבות כישלון יחידתו, להקים במסגרת סניף צפת של 54 יחידת מסתערבים יהודית שתתמחה בכך.

השלושה שירתו בפלמ"ח ולמסתערבי הפלמ"ח נקשרו מיתוסים דמיוניים. ארנן שקל אז להשתחרר מצה"ל, כי נכשל בהפעלת סוכנים לא יהודים ביעילות, והרעיון של דר קסם לו מאוד. בתקשורת בין שני הפלמ"חניקים - מירושלים ומנהלל - הותנע המהלך שהתגלגל לסיירת מטכ"ל. אך בהנעת התהליך לא היה די. כדי להצמיח יחידת עילית עולמית הם היו זקוקים לראש שחושב מחוץ לקופסה של סמי נחמיאס, ולצו הקטגורי של ביצוע משימה, בכל מחיר, של מאיר הר ציון.

ארנן, שהיה בעל דמיון פורה אך בעל כושר מבצעי מוגבל, נדלק, והפנטזיות שלו התחילו לעבוד שעות נוספות. בשלהי 1957 הוא הקים את הגרעין הראשון של סיירת מטכ"ל, בהסתייגות פסיבית של מפקדו הישיר ב–154, רחביה ורדי, אך בתמיכה פעילה של חברו הקרוב מהפלמ"ח ומהלימודים באוניברסיטה, שהיה אז סגן מפקד גייסות השריון, דוד אלעזר (דדו). זה היה בדמדומי רמטכ"לותו של דיין, איש הישר בעיניו יעשה בצה"ל.

אלא שזמן קצר אחרי ההקמה, החליף חיים לסקוב, שהיה קצין בבריגדה היהודית, את דיין כרמטכ"ל והסתייג מאוד מביטוי זה של מורשת הפלמ"ח. לכאורה לא היה ליוזמת ארנן סיכוי להתפתח בשלוש שנות לסקוב כרמטכ"ל. אלה היו לגביו שנות ייאוש, אך לא עד כדי הרמת ידיים. למזלו, בשלוש שנות אינקובציה לא ידידותית זאת, השתלב ביחידה אהוד ברק, ושינה בדיאלוג עם נחמיאס סדרי עולם.
 
הגרעין הראשון של היחידה היה חלק מאנשי היחידה להפעלת סוכנים 154. עד אותה עת היו ל–154 ארבע פלוגות. את המסגרת החדשה כינו "פלוגה ה'". המגויסים היו אנשים בעלי חזות מזרחית, מקצתם ותיקי יחידת המסתערבים של הפלמ"ח ומקצתם מגויסים חדשים. לצוות ההקמה משך ארנן שני צנחנים, שחושלו בתקופת פעולות התגמול שלפני מבצע קדש אצל אריק שרון ומאיר הר ציון: סמי נחמיאס ורמי כפכפי (סער). הם הלעיטו את ארנן ברעיונותיו של הר ציון, עד שמאוחר יותר גייס ארנן לעזרת היחידה את הר ציון בכבודו ובעצמו, את סגנו מיכה קפוסטה, שניהם במסגרת מילואים ארוכה, ואת אהרון אשל (ארול), מפקד פלוגה בצנחנים, שאותו מינה לסגנו.
 
נחמיאס היה אחד הפקודים של ארנן ב–154 ויחד איתו עבר לפלוגה ה'. כך הוא זכר: "סיירת מטכ"ל נולדה אצלנו בצפון. כירושלמי הכרתי היטב את דליה, אשתו של ארנן, ואותו רק באופן רופף. ידעתי שהוא היה בפלמ"ח אך לא בלט שם, ושהוא היה מיודד מאוד עם דדו. ארנן דיבר איתי על הצורך להקים יחידה שתבצע בשקט משימות מעבר לגבול, כמו חטיפות. לצורך זה הובא ליחידה איש החימוש המוכשר, יוסי צין, שמונה באופן רשמי לקצין רכב, כי לכך היה תקן, אך למעשה היה קצין לוגיסטיקה של היחידה, ובלעדיו ספק אם הייתה מתפתחת לפאר יחידות צה"ל. ארנן התחיל לעבוד על הרעיון, ובכל צה"ל לעגו לו. אלמלא תמיכתו של דדו, מטעמי חברות ולאו דווקא מטעמים מבצעיים, ספק אם יכול היה בכלל להמשיך.

"חיפשנו ישראלים שנראים כמו ערבים. הבאתי ליחידה את דאוד (אלי גיל), חבר שלי מירושלים. באחד התרגילים אסרו אותו שוטרים כי חשבו שהוא ערבי. דאוד לא היה איש מבצעים ולא חייל אמיתי, וכמוהו המגויסים הראשונים האחרים. היחידה הייתה עדיין בגדר בדיחה. המגויסים הראשונים נראו צ'חצ'חים. הם גם לא ידעו ממש ערבית, כי בביתם דיברו עברית. לקחנו מורה לערבית שלימד אותם את השפה. החלק העצוב בסיפור הוא שרעיון המסתערבים לא התממש בסיירת מטכ"ל, בעוד הוא הצליח לפני זה בפלמ"ח ומצליח עד היום במשטרה. אני מאוד מופתע לשמוע את עצמי אומר את זה, מאחר שאני לא מבקר את עצמי".

נחמיאס נולד ב–1935 למשפחת ס"ט (ספרדים טהורים), שהיוו את האצולה הירושלמית, גם במעמד חברתי וגם בעושר כלכלי. סבו מצד אמו, נסים יהודה דנון, היה רב ראשי וראש בית הדין באימפריה העות'מאנית וחכם באשי (רב ראשי באימפריה העות'מאנית), וראשון לציון בירושלים. למרות הייחוס הזה העיד סמי על עצמו שהוא "חילוני מובהק. אפילו בר מצווה לא הייתה לי. זה אמור היה להיות במאי 1948 בזמן המצור, כשהתחוללו קרבות בירושלים. חמקתי מזה ולא הפריע לי מעולם". 

בשיחותינו לפני כעשור שאלתי אותו מה הניע אותו לפתח חשיבה מודיעינית מחוץ לקופסה. "הדבר נבע ממבנה אישיותי ומהנסיבות: אני אנטי–פורמליסט ואנטי–דוגמטי קיצוני", השיב. "סיפור חיי מעיד על כך: גדלתי בירושלים כפרחח קטן, שובב להרגיז, ולכן למדתי בשלושה בתי ספר. חבר ילדות שלי, ג'קי לינד, שאחר כך נפל בשבי הסורי עם אורי אילן, נשלח לשרת בחיל התותחנים. הוא רצה מאוד להגיע ליחידה 101. אריק שרון התגורר לא רחוק מביתנו במחנה אלנבי. למדתי אז בשמינית. הלכתי לביתו, דפקתי על הדלת ושכנעתי אותו לגייס את ג'קי ליחידה. הוא אמר 'בסדר, אני אקבל אותו'. התברר לי שאני מכיר גברים לאחר מבט ראשון. מזהה את מבנה אישיותם ויודע איך לשכנע אותם.

"כך מצאתי את עצמי מזהה ומגייס אנשים מעולים לארגונים שבהם הייתי מעורב. אני 'יוחנן המטביל' המודרני. בעזרת תכונה זאת גייסתי לסיירת את האנשים הטובים ביותר. גדול הישגיי היה גיוסו של האיש הכי חכם בישראל, אהוד ברק, ליחידה. בעזרת תכונה זאת שיניתי את חייהם של אחדים מהטובים בקציני צה"ל, ביניהם אהוד ברק ודוביק תמרי. האירוע העיקרי שהפנה את תשומת לבי למודיעין היה נפילתו של חברי ג'קי לינד בשבי הסורי במשימה מודיעינית, והזעזוע שזה חולל בכל מערך המודיעין של צה"ל. מאז לא חדלתי לחשוב על שיפור הפעלת סוכנים מעבר לגבול ועל פיתוח מודיעין מבצעי בסיירת מטכ"ל".

"גם נשים אתה מפענח ממבט ראשון", שאלתי אותו, "או רק גברים?". "הרבה פחות", ענה לי נחמיאס, "הן מורכבות, חכמות ונבונות, יותר מגברים, שבהם אני כמעט לא טועה".

איך הגעת לצנחנים?
"התנדבתי לצנחנים ולא קיבלו אותי בגלל פלטפוס נוראי. שלחו אותי לטירונות לחיל הנדסה ואחריו לקורס אפסנאות. צעקתי, נלחמתי, והצלחתי להשתחרר. חזרתי להנדסה ונשלחתי לקורס חבלנים בחצור. כדי להגיע לצנחנים החלטתי לשפר את הכושר הגופני שלי ורצתי כל לילה לתל נוף וחזרה. ניסיתי לשכנע רופאים שיעלו את ציון הכושר הגופני שלי ונכשלתי. אז הלכתי לביתו של הרמטכ"ל דיין בצהלה. לא היה נהוג אז להציב שומרים בפתח בתי אח"מים. אמרתי לו שאני רוצה לשרת בצנחנים. הוא אמר 'תחזור אליי מחר'. למחרת הוא טלפן לאריק בנוכחותי, והתקבלתי. השתלבתי כחבלן בפלוגה א' בפיקוד מאיר הר ציון".

זאת הייתה פלוגת העילית של צה"ל, איך הצלחת להתקבל אליה?
"דרך חבר שלי מחיל הנדסה, שאחיו עוזי טרכטנברג (עילם, תא"ל בדימוס - א"מ) היה מ"מ בפלוגה והוא סידר את זה. השתתפתי בכמה פעולות תגמול עד שנפצעתי קשה בפשיטה על משטרת קלקיליה, ודוביק תמרי חילץ אותי והציל את חיי. השתייכתי לכוח הסיירת בפיקוד יהודה רשף, שביצע חסימה בסביבות הכפר עזון, פוצצתי את המכוניות הראשונות של הגדוד השישי של הלגיון הירדני שחשו לקלקיליה משכם. הרגשתי סיפוק עצום שהמטענים התפוצצו, ובכך בודדתי את אזור הפעולה העיקרי בקלקיליה. לירדנים היו המון הרוגים ופצועים מהפיצוץ. אחר כך הם כיתרו אותנו. יהודה רשף נפצע, ודוביק תמרי לקח את הפיקוד.

"חיל התותחנים של צה"ל יצר טבעת אש סביבנו ונחלצנו בעור שינינו על ידי זחל"מים בפיקוד חקה (סגנו של אריק שרון, יצחק חופי - א"מ). בכניסה לקלקיליה הזחל"ם נתקע. ירמי ברדנוב ניסה לחלץ אותנו, נפצע קשה ונפל בקרב. ערבים צעקו 'אטבח אל–יהוד'. הבנתי שזה סופי. מישהו נפצע. הרמתי אותו ונפצעתי. קיבלתי שלושה כדורים בגב. בא לוחם להרים אותי ונפל פצוע עליי. כך נפצענו שישה לוחמים. דוביק העביר אותי לאמבולנס. ביקשתי מורפיום ואמרתי 'אני לא רוצה למות עם כאבים כאלה'. דוביק הרגיע אותי".

מספר דוביק תמרי: "בדיוק שנה לאחר הפשיטה, ב–10 בספטמבר 1957, טלפן אלי סמי והודה לי על שהצלתי את חייו. ומאז, מדי שנה בדיוק, באותו תאריך היה מטלפן ומודה לי. הוא התמיד בכך עד לפני שלוש שנים, כשמחלתו החמירה מאוד". 

בהמלצת נחמיאס מונה תמרי ב–1963 לסגן מפקד סיירת מטכ"ל ואחרי שנה למפקד הסיירת. נחמיאס היה הקמ"ן שלו. את שירותו בצה"ל סיים תמרי כתא"ל וקצין מודיעין ראשי, לאחר שלא מונה קודם לכן לתפקיד ראש מחלקת הדרכה בדרגת אלוף, בעקבות וטו שהטיל על המינוי שר הביטחון שרון, שלא סלח לו על חילוקי הדעות הקשים בחזית הדרום במלחמת יום הכיפורים. רבים בצה"ל ומחוצה לו סברו שתמרי היה ראוי להתקדם עד לתפקיד הרמטכ"ל.

בחזרה להקלטות של נחמיאס. על פציעתו בפעולת קלקיליה סיפר: "נפצעתי קשה מאוד. שכבתי שלושה חודשים בתל השומר ואחר כך הייתי תקופה ארוכה על כיסא גלגלים. היה לי שיתוק בעצבי הרגליים אך סירבתי לקבל אחוזי נכות. הפציעה בגיל 22 עשתה לי רק טוב: היא לימדה אותי להבחין בין עיקר לטפל ולהבין מה באמת חשוב. נשארתי בצה"ל ואימנתי חבלה בגדוד נח"ל, שצורף אחרי מבצע קדש לצנחנים. פרשתי מצה"ל ונשלחתי בחופשת השחרור לנופש בטבריה, שם פגשתי את אברהם ארנן ששכנע אותי לשוב ולהתגייס ליחידה 154. אמרתי לו שאינני יודע ערבית והוא השיב: 'תלמד כשתבוא לשם'".

איך התחלתם לבנות את סיירת מטכ"ל?
"תפקידי הראשון היה לזהות את הפוטנציאל של אנשים מתאימים ולפתות אותם להצטרף. בשנות ה–50 התחוללה בצה"ל מהפכה, שראשיתה ביחידה 101, המשכה בפלוגה א' של גדוד 890 וסיירת הצנחנים של מאיר הר ציון, ושיאה בסיירת מטכ"ל. מאיר הר ציון, בנחישותו הבלתי מתפשרת, הוביל את המהפכה הזאת. הוא הטמיע בדוגמה האישית שנתן את ערך הדבקות במשימה, עד הדרגות הנמוכות ביותר בצה"ל".

זה באשר לרוח היחידה. אך איך אתה, כקמ"ן, שלא עבר שום קורס מודיעיני ואפילו לא קורס קצינים, הנחת את היסודות לרמה הגבוהה של המודיעין המבצעי?
"דמיון ופתיחות בלתי מוגבלים. דוגמה: קיימנו במטה דיונים על מבצעים. בשלב מסוים הצעתי לעצור ולישון בלילה על התוכנית. בבוקר הלכתי לרב"ט אהוד ברק ואמרתי: 'אנחנו מתלבטים איך לבצע את המשימה, מה דעתך?'. הוא תפס מהר והשיב איך הוא היה מבצע. חזרתי למטה ואמרתי: 'הקטנצ'יק הציע כך וכך'. אמרו 'יופי', ועלינו ארבע אוקטבות בתוכנית".

לאחר מותו של נחמיאס סיפר לי ברק: "כשהגעתי ליחידה הסתובבו בחצר שני חמורים. כששאלתי מה הם עושים פה, השיבו שיש שני אנשים ביחידה, מאיר הר ציון ומיכה קפוסטה, הם זקוקים לחמורים לפעילות. סמי קרא לי לקמ"נייה, הראה לי מפות של לבנון וסיפר שהם מתכננים להגיע לעיר בעל בק בצפון בקעת הלבנון, בגבול סוריה, במרחק של כ–150 קילומטר מגבול ישראל. בימי פלוגה א' הם הלכו לבד ברגל לג'רש בהרי הגלעד, בין עמאן לאירביד, כפעולה פרטית. שניהם היו מילואימניקים וביקשו שיכינו חמורים ויאמנו אותם ללכת בתוך מים. עד אז נפגשתי עם חמורים רק בפינת החי בקיבוץ. סמי תיאר לי איך הם מתכוונים ללכת ושאל אותי לדעתי, האם כדאי ללכת ביום או בלילה, ובאילו צירים צריך יהיה לחצות פלגי מים. לא נראה לי שזה היה מעשי".

לתמרי יש גרסה קצת שונה על אותה פרשה. רחבה יותר - אך לא סותרת: "הר ציון רצה להגיע עם קפוסטה לבעל בק ומשם להמשיך לטורקיה. את החמור הוא ניסה לאמן בעין חרוד. כשהאימון נכשל הם עלו על אופנוע ויצאו לדרך. קפוסטה ידע מהבית גרמנית, והם התחפשו לתיירים גרמנים. על אחד מגשרי הליטאני עצרו אותם ז'נדרמים לבנונים. קפוסטה דיבר איתם גרמנית וכמעט הלבנונים אפשרו להם לעבור. אבל הקצין חשד בהר ציון ופנה אליו. הר ציון, שבגלל הפציעה בקושי דיבר, לא הוציא מילה. הז'נדרמים ביקשו לעצרם. הם שלפו אקדחים, הרגו את הקצין וברחו ברגל. הז'נדרמים ירו אחריהם ופגעו בכתף של קפוסטה. השניים חזרו ברגל למשגב עם. ביקרתי את קפוסטה בבית חולים והבחנתי בחדר בקופסה ובתוכה כדור רובה שאינו בשימוש צה"ל, שנשלף מהכתף של קפוסטה. שאלתי מה הסיפור. קפוסטה סיפר לי והיה מבסוט".

ברק: "יותר מאוחר סמי נהג להתייעץ איתי בקביעות. הוא הראה לי מודלים של שדות תעופה בסוריה ובמצרים ושוחח איתי על תוכניות לתקוף אותם, ועל הצורך לאתר המראות, כדי לתת התרעות לחיל האוויר שלנו. שאבנו השראה מהיחידה המקבילה בצבא הבריטי, SAS, ומהספר 'מפקד הרפאים', על מפקד ה–SAS דיוויד סטרלינג. סמי שוחח איתי על מה שאפשר לאמץ אצלנו מהבריטים. השיחות האלה בקמ"נייה החמיאו לי מאוד, אבל אז עוד לא הערכתי את ההשפעה שתהיה להן על האופן שבו סמי עיצב את תורת הפעולה שלנו".

ד"ר קותי שרעבי היה אחד המגויסים הראשונים של הסיירת. לדבריו "לפני כל מבצע סמי נהג לבדוק את הפרטים הקטנים אצל כל לוחם - את מכשיר הקשר, את הרימונים, את העוזי, האם יש מספיק תחמושת, הוא גם תחקר כל לוחם על תפקידו. אחר כך הוא נתן תדריך מפורט. הוא השלים את ארנן ככסיה לכף יד. ארנן תמיד חשב על המאקרו, וסמי חשב על הפרטים הקטנים, שהכנתם המושלמת היא מאפיין מרכזי בהכנות של סיירת מטכ"ל למבצעים, עד היום. היו לו קשרים בכל אגף בצה"ל והוא הביא ידע מודיעיני מושלם בכל נושא. כשארנן הלך לשנה לפו"ם וקסטל החליף אותו, סמי פיקד בפועל על היחידה. היו לי איתו שיחות רבות. למרות פער הדרגות בינינו הוא האזין בקשב רב, ומתוך הדיאלוג הוא פיתח תובנות".

ברק: "בתקופה שאברהם ארנן הקים את היחידה וסמי היה הקמ"ן שלה חשנו שקורה משהו גדול. זאת הייתה תקופה של דגירה מעצבת, עוד לפני שהדברים התממשו במבצעים נועזים. חשנו שמתפתחת אצלנו הבטחה גדולה לצה"ל".
 
נחמיאס עצמו סיפר: "היו ביני לבין ארנן גם חילוקי דעות קשים, עד כדי השלכת ניירות זה על פרצופו של זה. אני דרשתי להתמחות ולהתרכז רק במבצעים מודיעיניים חשאיים. ארנן צידד בהשתתפות במבצעי איכות גלויים של צה"ל. הוא נימק זאת בצורך של הלוחמים הצעירים לספר לחברותיהם בבית על ביצועיהם. ארנן הוא שקבע, לצערי".

שש פעמים השתחרר נחמיאס מצה"ל ויצא לטיולים סביב העולם וכשחזר התבקש להתגייס שוב. ב–1969 הקים יוסי לנגוצקי את המ"מ באמ"ן. ב–1971 התחולל מרד ביחידה הטכנולוגית של אמ"ן, ולנגוצקי התבקש לקבל את הפיקוד על היחידה ולעשות בה סדר. נחמיאס חזר לצה"ל וקיבל את הפיקוד על המ"מ. לפי עוזרו, סא"ל בדימוס עליז נוי, "סמי היה בולדוזר בעבודה. הוא העלה רעיונות יוצאים מהכלל, היה מקורי בצורה מדהימה. אחת העבודות הסודיות שעשינו הייתה חקירה - מדוע לא הופעלו לקראת מלחמת יום הכיפורים 'האמצעים המיוחדים'. הגשנו על כך מסמך לוועדת אגרנט".

לפי נחמיאס, "ראש אמ"ן דאז אלי זעירא לא נתן הוראה להפעיל אותם כדי שלא ייחשפו לאויב, בלא סיבה מוצדקת. הטעות של זעירא הייתה ביטחונו שלא תהיה מלחמה ולא אי–הפעלת האמצעים המיוחדים שיכלו להתריע עליה. הלקח הוא שראש אמ"ן צריך להיות הססן, כמו אהרון יריב, שצחקנו עליו שהוא יידישאי, ולא אדם בעל ביטחון עצמי מופרז, כמו אלי זעירא".

המסקנה שלי מהשיחות הארוכות עם נחמיאס ועם חבריו, היא שסוד הקסם של סיירת מטכ"ל היה השפעה הדדית, חד–פעמית, של שני ראשים מחוץ לקופסה, אברהם דר וסמי נחמיאס; של אדם בעל כריזמה עצומה, אברהם ארנן; של מנהיג הלוחמים, הר ציון; ושל הרמטכ"ל הפרוע, דיין. ולמרות זאת יש לומר שסיירת מטכ"ל החלה לפעול במתכונת הקיימת היום רק שבע שנים לאחר שהוקמה, כשתמרי קיבל עליה את הפיקוד. המבצע שמסמל את השלב הזה הוא "שרקרק", שיש מי שזוקפים לזכותו את הניצחון במלחמת ששת הימים. אז תמרי היה בחפיפה עם ארנן ונחמיאס היה עדיין קמ"ן.
 
ברק שפיקד על המבצע, מסכם: "סמי ליווה את תקופת המבצעים הראשונים בצפון, ואת ההבקעה למתווה חדש של מבצעים עם מסוקים, שאִפשר עומק של פעולה. זה היה הראשון בסדרת מבצעים שתרמו מהותית להישגי ישראל בששת הימים".

מקור הכתבה