הגיבורים הנשכחים בצה"ל: סיפורו של הגשש הבדואי שפיקד על סיירת שקד

יום שלישי, 1 בדצמבר 1959. הלילה היה קר מאוד בבסיס שבטה בנגב. חניכי קורס המ"כים היו עייפים מיום אימונים מפרך והתכוננו ללכת לישון. לפתע הזעיק אותם הרס"ר למסדר בלתי צפוי, כאילו פרצה מלחמה ועליהם לחוש לחזית. הופיע מפקד הקורס ושאל "מי זה גרשון וילן מקיבוץ נגבה?" (שירתנו באותה מחלקה בטירונות בצנחנים, שנה לפני כן - א"מ). כך סיפר לי חברי וילן לצורך תחקיר זה: "מפקד הבסיס אמר לי שאלוף פיקוד הדרום אברהם יפה פקד עליו לשלוח אותי מיידית עם נהג לבית החולים תל השומר, כי סגן מפקד סיירת שקד נפצע קשה במרדף, והוא מבקש שיביאו אליו את גרשון.

"נסעתי עם הרכב של הקורס לבסיס שקד במשמר הנגב, שם סיפרו לי על פרטי המרדף והפציעה. למחרת, בשבע בבוקר, הגעתי לתל השומר שהיה אז בית חולים צבאי ורוב הרופאים היו עם מדים ודרגות. הובילו אותי לחדרו של עמוס. הוא שכב עם צינורות ודיבר ערבית. אמרתי לו 'דבר עברית'. פתאום נשמע רחש בין הרופאים והאחיות. שאלתי מה קרה, השיבו שהרמטכ"ל, רא"ל חיים לסקוב, בא לבקר את עמוס. כשנודע הדבר לעמוס הוא כיסה את ראשו בשמיכה ואמר לי: 'אני לא רוצה לענות לשאלות הרמטכ"ל. אל תאמר לו דבר!'. לסקוב נכנס לחדר עם פמליה. מנהל בית החולים ורופאי המחלקה התקבצו בחדר. לסקוב שאל שאלות והם גמגמו בפחד. אז הוא הודיע למנהל בית החולים: 'אני רוצה שפעמיים ביום תדווח למזכירת הפיקוד העליון על מצבו של רס"ן עמוס ירקוני'. הוא הפנה אצבע אליי והוסיף, 'תראו את הז'לוב הזה. שלחו אותו לשמור על ירקוני, שחשוב לי ולצה"ל יותר מסיירת צנחנים וסיירת גולני גם יחד'".

"זה הסוף"

במסגרת מחקריי על מלחמות ישראל ועל צה"ל, ערכתי מחקר באמצע שנות ה–80 של המאה שעברה על סיירת שקד וקיימתי שני ראיונות עומק של שעות רבות עם האישיות המרכזית ביחידה: המפקד הבדואי עבד אל–מג'יד ח'דר אל–מזאריב, הידוע בפי היהודים כעמוס ירקוני. שוחחנו על ילדותו, על קשריו עם משה דיין לפני הקמת המדינה, על הקמת סיירת שקד, על פיתוח תורת הגישוש בצה"ל, על האופן המופלא שבזכותו ובזכות פּקודיו ידעה מדינת ישראל 11 שנים של שקט ביטחוני יחסי, בין מבצע קדש ב–1956 לבין מלחמת ששת הימים ב–1967, ועל "תורת ההמנעה". את מחקרי פרסמתי ב–1994 בספרי "סיירת שקד". 

במשך כל שנות ה–50 שיגר המודיעין המצרי אנשי קומנדו מאומנים היטב להבאת מידע על בסיסי צה"ל הקרובים לגבול הארוך שבין המדינות. בלילות הם סיירו בין הבסיסים וצפו עליהם, ובימים התחבאו במקומות מסתור. אחד היעדים העיקריים שלהם היה מרחב אשקלון. בשעות היום הם התחבאו בין קני הסוף בביצה שליד הכפר הערבי הנטוש חמאמה, מצפון לעיר. סיירת שקד הוקמה ב–1955 על ידי חוליית בני מיעוטים מיחידה 300, בפיקוד ירקוני, וחוליית צנחנים בפיקוד נדב נוימן, כדי לתפוס חוליה מצרית במקום מחבואה. הצלחת התפיסה אז הניעה את צה"ל למסד את שקד. 

בסוף נובמבר 1959 גילתה חוליה של שקד עקבות שהוליכו לביצות חמאמה. ב–1 בדצמבר יצא לשם צוות מצומצם של שקד, בפיקוד ירקוני, לאתר את המצרים. הוא סיפר: "הלכתי צעד אחר צעד לכיוון שלהם. השארתי תצפיות למקרה שהם ינסו לצאת ולברוח. הם התחבאו בתוך ביצת חמאמה ושם, במים, לא היו עקבות. התקדמתי בתוך הסוף. הלכתי, והחבר'ה הלכו אחריי. פתאום נפלתי. יד ימין שלי נשארה תלויה. לא הרגשתי כאב. יריתי לתוך הסוף את כל המחסנית. אמרתי לסאלח לרוץ, ואני שכבתי ואמרתי לעצמי: 'זה הסוף!'". יחד עם ירקוני נפצע בחזהו עוזרו הקרוב, נסים אלפנדרי.

כשהתברר לך שאלֶה אנשי קומנדו מצרים מאומנים היטב, מדוע לא התקשרת ליחידה והזמנת כוחות גדולים, כדי שיכתרו את האזור ואולי יכניעו את המצרים?
"לא יכולנו להימנע מההיתקלות ההיא. יש מקרים שבהם או שאתה פוחד ולא פועל, או שאינך פוחד, ואז אתה חוטף ומחטיף. יכולתי לא להיכנס לסוּף. יכולתי לומר: 'הם שם. תביאו כוחות לכתר אותם'. לא כך חונכתי. אם האויב נכנס לשטח שלי, אני תוקף אותו בלי חשבונות".

כשהגיעה הידיעה למשמר הנגב על כך שירקוני ואלפנדרי נפצעו ופונו, יצא כוח גדול מאנשי היחידה לחמאמה. לפי ניסן שירן, "כמעט כל צה"ל וכל משטרת ישראל עמדו הרחק מהסוף וירו לתוכו מכל הכלים. כולם פחדו להיכנס למים". טיסת מסוק יזומה מעל הסוף הניעה אותו ברוח. שלושת המצרים נחשפו. אחד ברח; אחד נפצע, טופל בתל השומר ושכב ליד מיטתו של ירקוני, והשלישי התחמק וחזר לרצועת עזה. ידו הימנית של ירקוני נקטעה והורכבה לו תותבת. המצרי מת מפצעיו. 

"יהלום אדום"

פקודו ובן טיפוחיו של ירקוני בשקד, סגן אלוף סאלח אל–הייב, שלימים נחשב לבכיר הגששים בצה"ל, סיפר: "אחרי שנפצע, הציעו קצינים בכירים בצה"ל לעמוס להשתחרר. חודש אחרי הפציעה, הוא לא רק חזר ליחידה, אלא פיקד על מרדף באזור קיבוץ חצרים. השתתפתי במרדף הזה כרב"ט. הייתי מוטרד מאוד, כי בלא יד אחת הוא רק חצי לוחם. הוא גילה עקבות והזעיק אותנו. היינו 18 לוחמים. הייתה רוח מזרחית חזקה שטשטשה את העקבות. הגענו לחצרים והתפזרנו לסריקות. אני הייתי בצוות של אורי דיין מגבעת חיים. שמענו התפוצצות רימונים וירי. אמרתי לאורי: 'עמוס שם, סע לשם מהר'. הגענו וראינו שלושה מחבלים מחוסלים ואחד גוסס. נישקתי את עמוס על שהוא חי. עמוס אמר: 'הישארו כאן, אלך לבדוק עוד עקבות'. הוא הבחין בחוט ניילון מוסווה בין השיחים. אמר לגשש הדרוזי מוחסיין: 'בדוק מה קורה בעמדה הזאת'. אחד הפידאינים ירה עלינו. עמוס אמר למוחסיין 'תן רימון'. הוא השליך בידו האחת שלושה רימונים לעבר הפידאינים. אחר כך הוא לקח את העוזי של מוחסיין, עלה אל עמדת המחבלים ורוקן עליהם שתי מחסניות. הוא הרג שלושה ופצע אחד קשות. כשהעמיסו את הפידאינים, שוב נישקתי אותו שהוא חי. הוא אמר לי, 'מה אתה דואג?!'. אמרתי: 'אני חייל צעיר, אין לי משפחה, אני יודע לרוץ ויש בי עוד מרץ'. הוא הרגיע אותי ואמר לא לדאוג, שגם בו יש מרץ, והוא יודע לרוץ".

בחג השבועות של שנת 1964 גילה סיור, בפיקודו של שאול שלו, עקבות של שני אנשים ליד קיבוץ ארז, סמוך לגבול רצועת עזה, שהייתה אז בשליטה מצרית. אחרי שני קילומטרים נראו עקבות של שלושה אנשים. על פי הניסיון שהצטבר ביחידה היה ברור שמדובר בחוליית מודיעין מצרית: סייר, בלדר ומאבטח. כשעברו את הגבול נשא הסייר את הבלדר על כתפיו, כדי לבלבל את עמוס ופקודיו. הסייר והמאבטח חזרו לרצועת עזה, והבלדר המשיך לעומק הנגב. היה עליו להיפגש עם ערבים ישראלים, לשלם להם, ולקבל מהם ידיעות שעניינו את המודיעין המצרי. לכל חוליות שקד נשלחה הסיסמה "יהלום אדום", שפירושה חיפוש בכל תחנות אגד וטרמפיסטים בסביבה, בהנחה שהבלדר ינסה לעלות על אוטובוס, או לעצור טרמפ ולנוע כערבי ישראלי.

הסמל משה מאיר והקשר אורי שרון חשפו את הבלדר בעומק תחנת אוטובוס, ליד קיבוץ ברור חיל. בבגדיו נמצאו 300 לירות (זה היה אז כסף רב) ובנעליו תצלומים של ערבים ישראלים שהיו אמורים להיפגש איתו בעפולה. בחקירתו בשב"כ נשבר הבלדר וסיפר שהוא ערבי ישראלי המשרת את המודיעין המצרי, ושביום רביעי, כעבור שבועיים, תאסוף אותו חוליה מהרצועה ליד שדרת עצים על הכביש שבין הקיבוצים ארז וניר עם. ביום המיועד הניח עמוס מארבים ליד מקום המפגש המתוכנן. בשעה תשע בערב נראו על הכביש שני אנשים.

"הם התקדמו ישר אלינו", סיפר משה מאיר, "הערכתי שהם די קרובים ויריתי במקלעון, אבל טעיתי. הם היו רחוקים מדי ולא פגעתי. במחסנית השנייה היה לי מעצור. גם שני החיילים שהיו איתי, אחד מהם יובל דביר, הפסיקו לירות. עמוס, שהיה במארב מימיננו, הניח את העוזי על ידו התותבת והסתער על המחבלים, ובכך סגר את קו הירי שלי".

"איך שנפתחה אש קפצתי ואמרתי לאנשים לרוץ קדימה", סיפר ירקוני. "פחדתי שהמצרי יברח ובאמת הם זזו לאחור. אחד מהם נפצע ונפל. צעקתי לאנשים להסתער ואז נפגעתי ברגל. הפצוע המצרי ירה. אמרתי לחבר'ה 'תעזבו אותו, רוצו אחר השני". 

סיפר יהודה וידן: "הפצוע המצרי שכב בתוך שיח וירה על עמוס ועליי ממרחק שני מטרים. למזלנו הוא פגע רק ברגלינו. אני נפלתי עליו והרגתי אותו. את שני חבריו הרג צוות אחר שלנו". 

"בג'יפ שלנו היה תקר ופינוי הפצועים התעכב", סיפר אל–הייב. "עברה מכונית יפה. הנהג ראה פצועים עם דם, אמר שהוא לא רוצה שהמכונית שלו תתלכלך והסתלק. בסוף, הנהג תיקן את התקר ונסענו לבית חולים".
שלושה חודשים שכב ירקוני בבית החולים. רגלו לא חזרה לאיתנה. הוא חזר ליחידה עם יד תותבת ורגל לא תקינה ואמר לאלוף פיקוד הדרום, צבי זמיר, "אין לי די כוח. אני אומנם לא זקן אבל החיילים הם זאבים. תן להם מפקד צעיר שירוצו אחריו". 

זמיר לא רצה לוותר על ירקוני, שהמשיך לפקד על היחידה בהצלחה מרבית עוד שלוש שנים. אחרי מלחמת ששת הימים החליף אותו בנימין (פואד) בן אליעזר, ועמוס מונה למושל חצי האי סיני, כדי לארגן שם את שבטי הבדואים תחת שלטון ישראלי.

להריח מים

עמוס ירקוני נולד ב–1922 בכפר נאעורה הנמצא מזרחית לעפולה, להוריו, בני השבט הבדואי מזאריב, שניסו להשתקע בכפר. לאחר זמן מה חזרו ההורים והבן למאהל ליד מושב נהלל בעמק יזרעאל. ירקוני התיידד עם שכניו בני המושב, ומשה דיין היה אחד מחבריו. בנעוריו רעה את עדר הצאן של שבטו. סאלח ח'דר אל–מזאריב, אחיו הצעיר של עמוס ששירת אף הוא בסיירת שקד, סיפר על אחיו הבכור: "הוא היה נער חכם. כשאבדה פרה או כבשה היו קוראים לו, גם כשהיה צעיר מאוד. תמיד היה לו ראש פתוח מלא חוכמה ותמיד עזר לחלשים. הוא עזר ליהודים מפני שחשב שהם חלשים וצריך לסייע להם".

בספר "צה"ל בחילו" כתב רן אדליסט ששירת ביחידה: "אם תעבור במדבר, תרים חלוק אבן קטן, תירק עליו ותחזירהו למקומו, ואם עבד מג'יד חאדר יעבור במקום, אחרי מאה שנה, הוא יבחין מיד שהאבן אינה בדיוק במקום שבו הניחו אותה, הוא ירים את האבן, יגלה את סימני היריקה, ילך בעקבותיך עד פתח אוהלך, ומכיוון שלא ימצאך, שהרי לא תחיה אחרי מאה שנים - יקיש על מצבתך וישאל: 'יא איבן כלב, מדוע ירקת על אותה אבן?!'".

ב–1953 עבר ירקוני קורס קצינים. לילה אחד, בתרגיל, כאשר שימש כמקלען, נפל באחת ההסתערויות חלק של המקלע על מעלה של גבעה. היה לילה והוא לא חיפש את החלק. בבוקר, כשיצאה המחלקה לאימון מול אותה גבעה, ביקש מהמפקד רשות לעלות עליה ולהביא את החלק. "איך תמצא חלק קטן על הגבעה הגדולה?", תמה המפקד. "אני הולך", ענה ירקוני, ולימים סיפר לי: "המפקד הפסיק את השיעור וכולם התבוננו במה שעשיתי. אחר כך קראו לזה שיעור מתודי. עליתי על הגבעה, מצאתי את החלק וחזרתי".

איך עשית את זה?
"אתה פשוט צריך להתמצא, גם ביום וגם בלילה, באיזה מקום אתה נמצא. נראה שנולדתי עם זה. יש לי כישרון להתמצא ביום ובלילה, אבל אני לא יכול להסביר בדיוק איך".

אמרו לי שלגששים יש ראייה מיוחדת. האם זה נכון?
"לא נכון. גשש צריך להיות סייר מעולה, וזה מחייב כושר פיזי וכושר סבל רב. אם עמד בתנאים המוקדמים האלה צריך שתהיה לו יכולת הבחנה של פרטים ופרטי פרטים ושֵֹכֶל אנליטי להבין את משמעות הפרטים, ולסנתז אותם למכלול מציאותי, ולא להיגרר אחרי רומנטיקה. אין מדובר בשכל של איי–קיו, אלא באינטליגנציה של שדה. צריך להבחין אם חבית או אבן, לדוגמה, הוזזו ממקומם. פעם נסעתי עם חיימק'ה לבקוב שהיה מפקדי ביחידה 300 בהר הנגב, בדרך שלא נסעתי בה מעולם. לא היה ירח. משהו הבריק על הדרך. שמתי לב. אחרי קילומטר עשינו חניה. שאקר הנהג שהיה אהוב על כולם אמר שאיבד את המצית שלו. אמרתי ללבקוב: 'תן לי את המכונית, אני יודע איפה המצית'. חזרתי והבאתי את המצית. כשגשש מגלה משהו הוא צריך לדעת איך הדרך מתפתלת בעוד 30 קילומטר, איפה יש בדרך מערות, ששם עלולים המחבלים למצוא מסתור, איפה יש מים". 

איך אתה יודע איפה יש מים במדבר?
"אני הולך במדבר ורואה שפנים הולכים למקום מסוים. מכאן אני יודע ששם יש מים. אני רואה תעלה קטנה כמו תלם, אני יודע שהתעלה נועדה לצבור מים. אני גם מריח מים שבהם משתמשים גמלים, עיזים, כבשים ופרות. הגללים שלהם בתוך מים משאירים ריח למרחק של קילומטרים. במיוחד בלילה. גללים בלי מים לא משאירים ריח. בזמן המרד הערבי ב–1939 האשימו אותי הכנופיות בעזרה ליהודים ובבגידה. הם כבלו אותי יחד עם שני חבריי בבור. הייתי אמור להופיע לפני שופט זקן, שבדרך כלל דן למוות את הנידונים. עליתי על הכתף של חבריי, יצאתי מהבור ועזרתי לחבריי לצאת. הלכנו אל המאהל של השבט שלנו, לרגלי גבעת המורה. בדרך היינו מתים מצמא. נענו בוואדי. אמרתי בוואדי הזה יש מים. הלכנו בוואדי ומצאנו מים, כי הרחתי ריח של מים עם האוויר הקר".

האם גם אני יכול להריח מים?
"אתה גם כן מריח אך לא מודע לכך. כדי להיות מודע עליך להתרגל. צריך לחיות עם עיזים ועם מים. אני יכול להבחין בעשן, אני יכול להבין אם סוס מסתכל על חיה או על בן אדם, אני יכול לדעת על מה נובח כלב בלילה. יש לו נביחה מסוימת על בן אדם ונביחה אחרת על חיה. כשכלב נובח קצר, סימן שהוא נובח על משהו קרוב. אם יש הפסקות סימן שהוא נובח על מרעה רחוק. קח קיבוצניק שחי עם עדרים בילדותו ותמצא קצת מהתכונות האלה. לאריה טפר–עמית, בכיר סיירי הפלמ"ח, שרעה צאן בילדותו בקיבוץ יגור, היו כישורים כאלה. להיות מקצוען בשדה מחייב אחריות רבה, כי חיי אנשים רבים תלויים בהחלטות שלך".

איך הצלחת לתפוס מחבלים ואנשי מודיעין מצרים במרדפים?
"יש הבדל בין מרדף יום למרדף לילה. במרדף יום עליך לבצע חיתוכים, כדי לקצר את המרדף, כך שהוא ילך עד הגבול 100 קילומטרים, ואנחנו נגיע אליו אחרי 25 קילומטרים. בלילה מציבים מארבים במסלולי ההליכה שלהם, כדי לחסום את דרכם. את המארב יש להציב בשקט גמור וליד הגבול יש לחולל רעש כדי שיחשבו שהגבול תפוס. אז הוא מחפש מקום להסתתר בלילה. בבוקר אתה בא ותופס אותו. במלחמת יום הכיפורים, אנשי גולני עלו לחרמון ברעש, וזה היווה התראה לסורים לחכות לאנשי גולני ולדפוק אותם. סייר צריך ללכת בשדה מבלי שיורגש שהוא הולך".

טבח בבתי הזיקוק

אחרי שירקוני וחבריו נמלטו מהבור, פחדו בני השבט מנקמת הכנופיה, ונמלטו עם עדריהם אל המושב הצעיר שִמרון, ליד נהלל. משה דיין, אז מפקד צעיר בהגנה, הקצה להם שטח למרעה והפקיד עליו שומרים יהודים, וגם סיפק להם מזון ומים. שבועיים שהו הבדואים ליד המושב, ואחר כך התפייסו עם הכנופיה וחזרו למאהל. "אחרי שברחנו מהבור, אמרו לנו היהודים לפעול עם הצבא הבריטי, כדי לגלות איפה הסתירה אותנו הכנופייה", סיפר עמוס. "נעניתי לבקשה והידידות בינינו לבין היהודים גברה".

כשהתחילה מלחמת העצמאות בדצמבר 1947 עבד עמוס כשליח בבתי הזיקוק בחיפה. לאחר שהשליכו אנשי אצ"ל מטען חומר נפץ בכניסה לבתי הזיקוק והרגו שישה פועלים ערביים, רץ עמוס אל מנהל העבודה ויעץ לו לפנות מיד את היהודים מהמפעל, כי הערבים מתכננים טבח. לדבריו, "באותו היום, אחרי שראיתי איך ערבים טובחים יהודים, נדלקה בראשי נורה אדומה. החלטתי לעזור ליהודים". איש שירות הידיעות של ארגון ההגנה, עודד ינאי, המליץ עליו, והוא מילא תפקידים מודיעיניים רגישים. ב–17 בדצמבר 1948 הוא התגייס ליחידת המיעוטים 300 של צה"ל. אחרי ששירת זמן מה כטוראי, עבר קורס מפקדי כיתות, הדריך בקורס מ"כים של יחידת המיעוטים והיה המ"כ הבדואי היחיד בצה"ל בזמנו. כשפרצו ביחידה סכסוכים בין בדואים לדרוזים, עד כדי שימוש באש חיה, השתחרר וחזר לשבטו. אחרי חמישה ימים נתבקש לחזור לשירות קבע ואת מדיו פשט אחרי 18 שנים כסא"ל.

ביחידה 300 היה עמוס סמל סיירים ופיקד על חיפוש מטיילים שאבדו במדבר ועל גירוש בדואים שחדרו לנגב מסיני. אחר כך פיקד על יחידת רוכבי גמלים שאבטחה את דרכי הנגב. ב–1953 עבר קורס קצינים. לדבריו, "הקורס היה קשה לי רק בגלל השפה העברית והנושאים התיאורטיים שאותם לא הכרתי. אבל כשהוציאו אותי לשדה, הייתי זאב". בסיום הקורס חזר ליחידה 300 וקיבל פיקוד על מחלקה. ב–1955, כשחנתה מחלקתו מול חאן יונס, קיבל פקודה להתייצב עם חוליה בפיקוד המרכז אצל קצין האג"ם שמואל גלינקא, שצירף אליהם קבוצת צנחנים, כדי לאתר חוליית אנשי מודיעין מצרים בביצת חמאמה.

כך קמה יחידה 424, היא סיירת שקד. המפקד הראשון היה צביקה עופר, שנהרג במרדף בבקעת הירדן אחרי מלחמת ששת הימים. עמוס מונה לסגנו. אחר כך פיקדו על היחידה דוד בן חור, שאול יעיש, ודב קלעי (סטרליץ), ועמוס היה סגן של כולם. באפריל 1961 מינה אותו מפקד פיקוד הדרום, אברהם יפה, למפקד הסיירת. גם כשהיה סגן, ובוודאי לאחר שמונה למפקד, פיקד עמוס אישית בראש פקודיו על כל מבצעי הסיירת, ופיתח עם פקודיו בדיאלוג, ללא כל דיסטנס, את תורת הגישוש ואת תורת המרדפים בצה"ל. במהלך שירותו אף קיבל את עיטור המופת וצל"ש אלוף פיקוד. 

ב–1985 הוענק לו פרס יגאל אלון "על מעשה מופת חלוצי, על תרומתו המיוחדת ורבת התושייה במלחמה נגד מחבלים, ועל פעולתו בשיקום הבדואים בנגב והשרשתם ביישוב הקבע".

רעיון ההמנעה

ב–1953 הקים אריק שרון את יחידה 101 ושתל בצה"ל את רעיון ההכרעה, בכל מלחמה בעתיד. רעיון זה שלט בצה"ל עד כישלון מהלך ההכרעה המתוכנן של צה"ל במלחמת יום הכיפורים ב–8 באוקטובר 1973. באותו לילה אמר שר הביטחון, משה דיין, למפקדי חזית הדרום המובסים, לרבות שרון: "מטרת צה"ל עכשיו אינה להכריע את האויב, אלא להשיג הפסקת אש". 

ב–1955 הקים צה"ל את סיירת שקד ששתלה את רעיון ההמנעה, ובפעילותה בפיקודו של עמוס ירקוני, אחרי מבצע קדש, מנעה התגלגלות מלחמה בין ישראל למצרים במשך 11 שנים. אביו מולידו של רעיון ההמנעה היה הקצין הבדואי עבד אל–מג'יד ח'דר אל־מזאריב, והוא שאב אותו ממסורות הלחימה הבדואיות שמקורן בחיג'אז (ערב הסעודית). באוהל האורחים ("מדאפה") שבכפר אל–מזאריב, ליד נהלל, היה הילד והנער, עבד אל–מג'יד, שותף פסיבי לשיחות גברים על כל נושא שבעולם. כך הוא למד את רעיון ההמנעה, מבלי שהיה מסוגל לנתחו בשפת מושגים, ואיתו הוא פיקד בסיירת שקד.

עיקר רעיון ההמנעה היה שאם ניתן לנטרל את תהליך ההידרדרות למלחמה בתחילתו, ולפרק אותו מהפוטנציאל האלים שבו, ניתן למנוע מלחמות, או לפחות לדחותן. בימינו, הימנעות ממלחמות היא השאיפה המרכזית של הקהילה הבינלאומית התרבותית ושל תורת ניהול המשברים. ירקוני שתל את המושג הזה בצה"ל לפני 64 שנים, בעת שהתחוללה בו מהפכת ה–101 שעיקרה - יוזמה התקפית. מימושה של מהפכת ה–101 היה פעולות גמול הולכות וגדלות על יעדים צבאיים ואזרחיים במדינות ערב. שר הביטחון, דוד בן–גוריון, והרמטכ"ל הדומיננטי, משה דיין, התאכזבו מהדיפלומטיה היוֹנית/שמאלנית של ראש הממשלה ושר החוץ, משה שרת, ושידרו לצה"ל מסר ברור: לגבור על האויב בשדה הקרב ולהשמיד את צבאו, בכל התמודדות צבאית. הגיבורים הלאומיים היו אז אריק שרון ומאיר הר ציון, שהעבירו את תרבות ה–101 לגדודי הצנחנים, ומהם לכל צה"ל. 

בן–גוריון ודיין לא שאפו למנוע סיבוב מלחמה שני עם מדינות ערב. אדרבה, הם ביקשו להגיע לסיבוב הבלתי נמנע. לדעתם היו חזקים די הצורך להכות את צבא מצרים מכה קשה ומכאיבה, שיהא בה כדי להרתיע את האויב הדרומי מליזום מלחמה נגד ישראל, כשהתנאים יהיו נוחים לו. ב–1955 הם יזמו למטרה זאת את מבצע עומר. לרעיון שניתן למנוע חבלות והידרדרות צבאית, בפעולות המנעה טקטיות בקרבת הגבול, על ידי תפיסת המחבלים לפני שביצעו את זממם - לא היה אז קונה. הבדואי עמוס ירקוני היה גדול על ראש ממשלת ישראל ושר הביטחון שלה, ועל ראש המטה הכללי של צבאה.

חזון ההמנעה הצבאית הוא מפעל חיים של ירקוני שפעל בצלו של בולדוזר היוזמה הצבאית, אריק שרון. בעוד שרון פרץ לראש התור, לא עצר באדום ורמס כל מי שנקלע בדרכו, פעל ירקוני בסבלנות ובהתמדה. את מבצע קדש לא יכול היה למנוע, אבל מ–1957 הייתה זאת סיירת שקד של ירקוני שהרחיקה את הסיבוב המלחמתי הבא בין ישראל למדינות ערב. זאת התקופה שבה שלטו ירקוני וסיירי שקד האלמוניים בביטחון ישראל, מבלי שראשי מערכת הביטחון ידעו והבינו זאת, ומבלי שהם אימצו במודע ורשמית את רעיון ההמנעה. עמוס ופקודיו אפשרו לחיל האוויר לפתח את עוצמתו האדירה, שמוטטה את כל צבאות ערב בשעות הראשונות של מלחמת ששת הימים; הם אפשרו למדינת ישראל לגבש מאסה חברתית וכלכלית קריטית, שהייתה חיונית להמשך התפתחותה, והם העניקו לישראל פסק זמן חיוני בין סיבובי המלחמות, לנשום אוויר של רגיעה.

אף שפעל והשפיע, לא הובן הרעיון של ירקוני אלא רק אחרי מלחמת לבנון הראשונה, והוא שולט בתפיסת הביטחון של ישראל עד היום. אבל מאז גם האויב התפתח מאוד. הצלחת סיירת שקד בימי עמוס ירקוני נבעה ממקצועיות גבוהה מאוד בתחום ההמנעה ומהפרימיטיביות הצבאית של האויב. מלחמת לבנון הראשונה, האופן שבו צה"ל ברח מלבנון בשנת 2000 ומלחמת לבנון השנייה, הראו שבצה"ל לא התפתחה מקצועיות מונעת, בעוד בארגוני חיזבאללה וחמאס התפתחה מקצועיות פוגעת. מכאן, שהרעיון של איש המעשה עמוס ירקוני, נשאר תקוע בתחום האידיאולוגי והתורתי, ולא התפתח בתחום המבצעי ההולם את ימינו אלה.

מקור הכתבה