הצנחנים חולקו לשתי קבוצות. מספר שניות לאחר שהדבוקה הראשונה צנחה הגיע תורה של השנייה, אולם אז הרגיש אברבאנל כי משהו מכביד על ההגה אותו אחז. במקביל זיהה המשליח, סמי רפאל, שמשהו אינו כשורה וצעק לעבר הטייס שפרלוס נשאר תלוי עם מצחו על ציר הגלגל האחורי של המטוס.
אברבאנל הטיס את המטוס לעבר הים, בזמן שהצנחן התקוע מנסה להיחלץ מן הצרה, בלי לאבד את העשתונות וחרף מהירות הטיסה וההדף הרב שספג משני מנועי המטוס. גם רפאל לא קפא במקומו ומיהר לשלוח לעבר פרלוס עוגן הצלה במטרה למשוך אותו לבטן המטוס, אך כוחם של 15 הצנחנים שעדיין לא צנחו לא הספיק כדי לגבור על הרוח וההדף העוצמתי.
"היינו כבר מעל לים", צוטט אברבאנל בספר 'צל"ש - עשרים שנות גבורה בארץ ישראל' שכתב יהודה הראל (באדיבות אתר הגבורה), "לא ניסיתי להגביה יותר, כי חששתי שברוח הנוראה בה מצוי עכשיו הצנחן הוא עלול לקפוא מקור אם נגביה טוס. לכן שמרתי על גובה ממוצע, והמתנתי לתוצאות המשיכה של הצנחנים. כאשר הניסיון נכשל, והמושכים בכבל לא הצליחו לנתק את הצנחן התלוי מן הזנב, החלטתי לעשות ניסיון הצלה מסוג אחר".
הטייס כיבה את המנוע השמאלי, בצד הדלת, מה שהפחית את עוצמת ההדף ואף הוביל לכך שההדף מהמנוע השני דחף את הצנחן התקוע וקירב אותו לעבר הדלת. בהובלת רפאל ניסו חבריו של פרלוס, למשכו פעם נוספת, אך לרוע המזל נקרעו שבעה ממיתרי המצנח מה שהותירו אותו תלוי על מיתר בודד. מודע לכישלונות עד כה, וכדי להפחית עוד יותר את עוצמת הרוח במטרה לעזור למאמצי המשיכה , הקטין טייס ה'דקוטה' את מהירות הטיסה, אך לפעולה זו היה מחיר בדמות איבוד גובה עד כדי סכנת התרסקות
"דבר אחד היה ברור לי", אמר, "הניסיון צריך להיות קצר וקולע. מטוס גדול כמו ה'דקוטה' אינו יכול לאבד גובה בלי סוף, וכאשר מהירותו פוחתת מתחת למינימום מסוים הוא מזדקר, נכנם לסחרור ומתרסק. ידעתי שבמקרה זה מונחים על כף המאזניים חייו של צנחן אמיץ אחד מול חייהם של 15 צנחנים אחרים שנשארו עדיין בבטן המטוס ושל אנשי הצוות וביניהם חיי שלי. ואף על פי כן החלטתי להמר, אם כי הגבלתי את משך הסיכון". אברבאנל החליט כי ברגע שהמטוס יגיע לגובה של 500 רגל הוא יפעיל את המנוע שכיבה ויגביה את טיסתו גם אם הפעולה תוביל למותו של הצנחן.
בכל אותו הזמן ידע פרלוס שהסיכויים אינם לטובתו, אך הוא המשיך לעודד את חבריו שלא להתייאש וסימן להם עם ידיו כיצד עליהם לפעול. בשלב מסוים, רפאל הוציא כמעט את כל גופו מחוץ למטוס כדי לחבר את העוגן למיתר הבודד שעוד נשאר, וממש ברגע האחרון הצליח עם יתר החיילים למשוך אותו לתוך המטוס. "נדמה לי שהצנחן הזה, ג'ורג' פרלוס נמשך אל הדלת בדיוק ברגע שמד הגובה הראה 500 רגל", ציין אברבאנל והוסיף כי "הבחור היה תלוי על מיתר אחד מן המצנח, ורק עוגן ההצלה עוד תמך בו. כאשר הוא נמשך אל הפתח, תפסוהו חבריו בכוח רב הכניסוהו אל תוך המטוס. באותו רגע הפעלתי את המנוע השני וה'דקוטה' נסק אל על".
על נועזותם וגבורתם של אברבאנל, רפאל ופרלוס, קיבלו השלושה את עיטור המופת, שבמשך שנים ארוכות נחשב לאות הגבורה הראשון שניתן בצה"ל לאחר מלחמת העצמאות.
הצלתו ההירואית של פרלוס הסתיימה בהצלחה כשהצנחן הוותיק בריא ושלם. לאחר שהמטוס נחת בבסיס האימונים וכולם יכלו לנשום לרווחה, ניגש מפקד הטייסת לאברבאנל ושאל האם יהיה מוכן להמריא שוב כדי להמשיך בתצוגת התכלית שנעצרה. למשמע השאלה הוא ענה מיד: "כמובן. סוף סוף, לי לא קרה שום דבר". כמה דקות לאחר מכן, כשקבוצת הצנחנים שלא הספיקה לצנוח התארגנה להמשך התצוגה, הגיע לפתע הצנחן שנתקע, פרלוס, ואמר בביטחון: "כמובן שאני צונח שוב. מה חשבתם? שאותי הם ישאירו פה?".
