תא"ל עוזי עילם חוזר לפעולות התגמול של ה־101 והצנחנים

יעקב בר-און אתר הגבורה, מעריב, 28 במארס 2020
עוזיעילם, 1973

עוזיעילם, 1973


הפשיטות הליליות והעמימות שנשמרה סביבן, הסיכונים שנטלו על עצמם הלוחמים בלי לחשוב פעמיים והמבצע השנוי במחלוקת, שאחריו הוחלט שלא לפגוע יותר באזרחים



"ביום ה־28 בפברואר 1955, בקרב עזה, בעת הפריצה למחנה האויב, אשר לתוכו ברחו כוחותיו, לאחר שניתקו מגע, הסתער סג"ם עוזי טרכטנברג (עילם) בראש יחידתו ובמסגרת שאר הכוחות על מחנה האויב... למרות היותו פצוע, גילה יוזמה ומנהיגות מעולה גם בארגון אבטחת המחנה הנכבש לצורך פיצוצו. סג"ם טרכטנברג המשיך לפקד על כיתתו אף בעת הנסיגה וביצע את המשימות המוטלות עליו למופת".

דומה שהמסמך המנמק את הענקת עיטור העוז, העיטור השני בחשיבותו בצה"ל לאחר עיטור הגבורה, לסג"ם עוזי עילם, מ.א. 245829, "על גילוי גבורה במילוי תפקיד קרבי תוך חירוף נפש במבצע 'חץ שחור'", אומר הכל.

כשנכנסים לפרטי מעשה הגבורה של תא"ל (בדימוס) עוזי עילם, שיפורטו בהמשך, מעשה גבורה שמעלליו של רמבו הם כאין וכאפס לעומתו, מגלים שבאותו רגע הוא לא חשב שהוא גיבור כזה גדול ולא נתן את דעתו על כך שסיכן שם את חייו. "כשאתה מסתער, אתה חדור הרגשה שבשום פנים ואופן אסור לוותר על המשימה, וגם אם אתה פצוע, זה נדחק הצדה", אומר עילם. "עיטור העוז? זה בכלל לא היה במחשבה שלי".

באמת לא ציפית לו?
"לא. במסדר הסיום החגיגי של קורס המ"כים, כשאמי בקהל יחד עם כל ההורים, נקראתי אל המ"פ דני מט, שהכריז על זכייתי בצל"ש הרמטכ"ל, שהוסב יותר מאוחר לעיטור העוז. זאת הייתה הפתעה מוחלטת בשבילי. מבחינתי, נלחמתי וזהו".

עוזי עילם. צילום: אסף קליגר

"נלחמתי וזהו". לרוב הלוחמים המעוטרים הזכייה בעיטור היא רגע שיא בחייהם שאותו הם נוצרים בגאווה בלבם, אצל עילם זה היה אמור להתפרץ מתישהו החוצה. בימים אלה, בדיוק 65 שנה לאחר מבצע חץ שחור, הוציא בהוצאת ידיעות ספרים את ספרו "פשיטה לילית", המוקדש לפעולות התגמול, שהוא היה מגיבוריהן.

בספר המרתק הוא סוקר אותן ביסודיות לא רק כמעשה היסטוריון צבאי, אלא גם כמי שהיה בין הנועזים שבלוחמיהן. אם מישהו אחר היה מנצל את ההזדמנות כדי לפאר את עצמו, לא כן עילם, המטמיע בספר את סיפורו האישי בין סיפורי הלוחמים האחרים ובמתכוון כותב על עצמו בגוף שלישי.

הנחת היסוד של עילם היא שפעולות התגמול נעשו בהשראת "הנודדת" של יצחק שדה ובהשראת פלוגות הלילה שהקים אורד צ'ארלס וינגייט, שפעלו במאורעות שנות ה־30. "ביסוד הפשיטות הליליות של פעולות התגמול עמד העיקרון של העברת הלחימה אל מעבר לגדר ולא רק להתגונן", הוא מציין. "זה מה שהנחה את יחידה 101. כלומר, לעבור את הגבול, לסייר, להגיע למקומות, לא רק בהכרח תוך כדי הפעלת הנשק. היה זה מאיר הר־ציון שהנחיל את חשיבות היכולת להתמצא בשטח ולהוביל בשטח. הר־ציון הכניס לצה"ל את המושג שמי שצריך להוביל ולדעת לאן הולכים זה המפקד, לא רק הסיירים כפי שהיה בפלמ"ח. אריאל שרון קיבל את העיקרון הזה, ואצלו מפקד שלא ידע להגיע אל היעד שלו, עף. עם זה יצאנו לפעולות התגמול בעידודם של הרמטכ"ל דיין ושל בן־גוריון, שהבין שאיתן ניתן לבלום את המסתננים שהעמידו בסכנה את מפעל ההתיישבות בספר, בידיעה שאם פיגועי הטרור שלהם לא ייפסקו, הכל יתפרק. זאת, כשלפני ה־101 היו לצה"ל כישלונות חמורים, כמו תקרית אל־מוטילה מול הסורים בשפך הירדן מצפון לכנרת, שגרמה לנו ב־51' כ־40 הרוגים, וניסיונות התגמול בכפר פלמה, ליד קלקיליה, שם הייתה נסיגה מבוהלת של חיילי גבעתי מזירת הקרב, בראשית 53'".

עוזי עילם שנת 1973. צילום: דובר צה"ל

עוזי עילם שנת 1973. צילום: דובר צה"ל

בדרך כלל מייחסים את הקמת ה־101 לאריאל שרון, שפיקד על היחידה. האומנם כך?
"היה זה אל"ם מישאל שחם, מפקד מחוז ירושלים, שקרא לסטודנט רס"ן אריק שרון מלימודיו באוניברסיטה העברית לשם איזושהי פעולת תגמול נגד הטרוריסט מוסטפה סמואלי מנבי סמואל. אריק יצא לשם עם כמה מחבריו ובמקום למצוא את המרצח, הם די התברברו. אריק בא אל שחם ואמר שכך זה לא יכול להיות ולפני שיוצאים לפעולה כזאת, צריך להתכונן ולהתאמן. שחם מצא אוזניים קשובות אצל הרמטכ"ל מרדכי מקלף, וזה שכנע את בן־גוריון שיש צורך ביחידה מיוחדת למטרה הזאת".

מקלף, שמשפחתו נפגעה מפורעים ערבים במאורעות תרפ"ט בחברון, וסגנו דיין - כמי שהיו בין אנשי פלוגות הלילה של וינגייט, נענו מיד לרעיון, וב־5 באוגוסט 53', פחות מחודש לאחר ניסיון השווא בנבי סמואל, הוקמה יחידת הקומנדו 101 על ידי שרון, שקרא לחברו, שלמה באום, כדי להיות סגנו. היחידה הקטנה אוישה בעיקר על ידי בני ההתיישבות העובדת בעמק יזרעאל, שהגיעו בשיטה של "חבר מביא חבר".  

"כאן אני מרגיש פספוס", מודה עילם, חברם בן קיבוץ תל־יוסף. "כשרציתי להצטרף אליהם, הייתי תקוע בשירות בגדנ"ע, לאחר שוועדה רפואית קבעה לפני הגיוס שלי שאני כ"ל, כלומר בעל כושר לקוי, מה שמבחינתי היה עלבון לא פשוט. המפקד שלי בגדנ"ע לא העביר את בקשתי לעבור ל־101, ואני לא העזתי ללכת ככה סתם. הדבר ציער אותי לאחר שחבר'ה ביחידה היו לא רק משכבת הגיל שלי, אלא גם למדו איתי באותה כיתה. למעשה הצטרפתי אליהם כעבור חמישה חודשים וחצי, כשאריק איחד את ה־101 עם גדוד 890 של הצנחנים".

יחידה 101 שנת 1954: משה דיי ואריק שרון. צילום: במחנה

יחידה 101 שנת 1954: משה דיי ואריק שרון. צילום: במחנה

רשמית, באום היה כאמור סגנו של שרון, אבל למעשה כמו אחרים הוא חסה בצלו הגדול של הר־ציון. "אי אפשר היה להתחרות בחושים הבלתי רגילים של מאיר ובחיבור שלו לשטח", קובע עילם. "הוא הציב בפני כולם רף גבוה, שרק ניתן היה לשאוף להגיע אליו. באום נודע יותר בגסות שלו ובברוטליות שלו, כשאמר ש'ערבי טוב זה ערבי מת'".

עילם היה קרוב להר־ציון. "מאיר ואני היינו חברים ושנה ישבנו זה לצד זה בכיתה", הוא מעיד. "כשהתגייסנו, זכרתי כל הזמן את המספר האישי שלו, כי הוא היה אחד אחריי, אבל דרכינו נפרדו כשבגלל הכושר הלקוי שלי שובצתי בגדנ"ע בעוד מאיר הוצב בנח"ל שאז נחשב כחיל הכי קרבי".

על ההתנהלות שלו בשטח, מספר עילם: "אצלנו היה ברור שמאיר לא נגע בארגון ובדברים כאלה. מאיר אמר לי לא פעם: 'עוזי, תשמע, כשיוצאים לשטח, לא צריך לארגן שום דבר. אתה מתחיל ללכת וכולם הולכים אחריך'. לעומת זאת, אני, עם הרקע הקצת מרובע שלי, הקפדתי בענייני ארגון, מה שלא מנע ממני ללכת הרבה פעמים לסיורים מעבר לגבול עם מאיר, שהיו מאוד־מאוד תובעניים מבחינת הקושי ומבחינת המרחק. מאיר שמר דברים בתוכו. כך הוא לא סיפר לאף אחד מאיתנו, גם לא לי, שבגיל 17 תוך כדי טיול עם אחותו הם נפלו בשבי הסורים. יותר מאוחר, לאחר שהיא וחבר שלה נרצחו על ידי בדואים מירדן והוא יצא עם חברים לפעולת נקמה פרטית, כששב אלינו מהשעיה זמנית מהשירות הצבאי עקב כך, הוא לא הוציא מילה על הפרשה. כזה היה מאיר".

האם טושטשה הזהות הצבאית של ה־101 בגלל היותה יחידת קומנדו?
"זה היה כדי להימנע מביקורת על הצבא. כך, כשבן־גוריון נדרש לפעולת קיביה, הוא אמר שבדקו ולא מצאו שאיזושהי יחידה צבאית נעדרה מהמחנה שלה באותו לילה, מה שמזכיר את העמימות לגבי פעולות ישראליות מחוץ לתחומי המדינה. חיילי היחידה הסתובבו בבגדים אזרחיים והשתמשו בכלי נשק לא תקניים בצבא כמו טומיגנים. הרוח הזאת, האווירה הזאת, חלחלה לגדוד 890 שבו נטמעה ה־101".

אתה מזכיר בספר משטר אימונים רופף וחיי חברה סוערים.
"ב־101 עשו כל מיני דברים לא שגרתיים. בין השאר הם לא היססו לתפוס דורבנים ולתת אותם לטבח כדי להכין מהם מנות מאוד־מאוד נדיבות".

עילם מפרט בספר 32 פעולות תגמול בזירות ירדן, מצרים וסוריה, שבוצעו על ידי הצנחנים, עם ובלי ה־101, בין 53' ל־56' בתגובה על פיגועים רצחניים שגבו מחיר דמים. בין השאר הוא מתעכב על פשיטה של ה־101 על מוצב מצרי ליד מחנה הפליטים אל־בורייג' ברצועת עזה, שבה נטלו חלק שתי חוליות של היחידה - אחת בפיקודו של שרון עצמו והשנייה בפיקודו של סגנו, באום.

תוצאת פעולה זו הייתה קטלנית. דווח שנהרגו בה 43 פלסטינים, כולל שבע נשים וחמישה ילדים, ו־22 פצועים, בעוד כוחותינו שבו בשלום עם שני פצועים. עילם מצטט משקיפים זרים שתיארו את הפשיטה על מחנה הפליטים כ"פרשה מחרידה של טבח המוני", מה שעורר ויכוחים עזים בתוך היחידה עצמה.

כשעילם נשאל אם אכן היה "טבח המוני", הוא משיב: "אכן, לא הייתה הקפדה על כך, עד לאחר פעולת קיביה רחבת ההיקף, ב־14 באוקטובר 53', בפיקודו הישיר של שרון, שבה היו לערבים 42 הרוגים, 15 פצועים ו־41 בתים הרוסים. הפעולה עשתה רעש גדול בעולם, לא רק בישראל. בעקבותיה הוחלט לא לפגוע יותר במטרות אזרחיות; רק בחיילים, בשוטרים ובגורמי ממשל, עיקרון שנשמר עד היום. בפקודות המבצע עד אז צוין שמותר להרוג אזרחים".  

אגב, פעולת קיביה כונתה בצה"ל "מבצע שושנה", על שמה של פעוטה בת 3 שנרצחה עם אמה ועם אחיה על ידי פלסטינים שהשליכו רימון לביתם ביהוד.

שרון החשיב את פעולת קיביה ואת מבצע כפפות משי, מ־21 בדצמבר 53', כפעולות התגמול הבולטות ביותר של הצנחנים. "מבצע כפפות משי, להשמדת ביתו של מבוקש רצחני, בתגובה לרצח שני חיילים ליד בית גוברין, בוצע בחברון תוך כדי התנגדות עזה במקום ובתנאים בלתי שגרתיים של קור עז בלילה מושלג בלוח זמנים ממש מטורף", הוא מספר. "לוחמי ה־101 לקחו על עצמם שם סיכונים כמעט בלתי מתקבלים על הדעת ושבו בשלום".

ספרו של עילם חף מכל התייחסות לפוליטיקה, פרט לפעולת בית ליקיא, ליד לטרון, שיצאה לפועל לאחר שחוליה ירדנית פתחה באש על מושב רמת רזיאל בפרוזדור ירושלים, שם הרגה שומר ופצעה את חברו. ראש הממשלה בשלהי קיץ 54', משה שרת, ושר הביטחון שעמו, פנחס לבון, חששו מפעולת תגמול פרטיזנית של יוצאי האצ"ל, שהמושב נשא את שמו של מפקדם, דוד רזיאל, ונתנו אור ירוק לפעולת תגמול של הצנחנים.

מה שרבים אינם יודעים ומוזכר בספרו של עילם הוא שבדיוק 20 שנה לפני מבצע יהונתן, הנושא את שמו של יוני נתניהו וידוע יותר כמבצע אנטבה, כונתה כך הפשיטה על בניין המשטרה הירדנית בא־רהווה, בדרום הר חברון, כתגובה על רצח שישה חיילי מילואים מהעתודה האקדמית בחבל לכיש. בפעולה זו נפצע באורח קשה מאיר הר־ציון, אז מפקד סיירת הצנחנים. על הצלתו, ב־11 בספטמבר 56', באמצעות ניתוח נועז וייחודי בשטח, הוענק עיטור לרופא הגדודי משה אגמון.

בטרם נתרכז במבצע שהסב לעילם את עיטור העוז, ארשה לעצמי להעיר ששמות של פעולות כמו קיביה, כונתילה, הסבחה, ע'רנדל, חוסאן, קלקיליה ועוד, הנשמעים כיום כהד עמום מעולם רחוק־רחוק, היו חלק ממציאות שבה חיינו אנחנו, ילדי שנות ה־50. אז ריחף מעל עירי רמת גן חשש שהפדאיון יגיחו דרך כביש גהה שבדרום־מזרח העיר ויתקפו כמו ביישובי הספר, והכותרות השחורות בעיתונים שהתייחסו לקורבנות הטרור ולחללי פעולות התגמול הטילו צל עגום.

מבצע חץ שחור, היא פעולת עזה, היה ה־מבצע של עילם, שלאחר שנה של לימודי הנדסת מכונות בטכניון במסגרת העתודה האקדמית, התעקש להשלים את שירותו הצבאי בצנחנים, שם פגש את חבריו מה־101. במבצע זה, שהיה תגמול על רצח תושב רחובות בידי פדאיון ממצרים, פיקד עילם על אחד מכוחות המשנה של כוח בפיקודו של סרן סעדיה אלקיים, שנקרא בפי כל סופפו.

עילם משחזר בבהירות את פרטי המבצע, מ־25 בפברואר 55', כמו התרחשו אתמול: "סופפו בחר בי כמי שינוע עם כוח המשנה שלו בחוד. עברנו בין שדות הקיבוצים בעוטף של היום עד שמצאנו את עצמנו חוצים את הגבול, שבהיעדר גדר סומן על ידי תלם עמוק. הנה אנחנו ברצועה. מקץ קילומטר, משהו כזה, נשמעה מתוך החשיכה השאלה 'מִן הדא?' (מי זה?). לא ענינו. השאלה חזרה. שתקנו. ירייה פילחה את הדממה. לפתע מצאתי את עצמי ממש מול דמות כהה, מכוונת אליי רובה. הקדמתי לירות בו. מקרוב. הוא התמוטט ונפל לתעלה. זה היה המפגש הראשון שלי עם המוות, אך לא נתתי את דעתי על כך. כולי הייתי נעול על המשימה לפנות את הדרך לצועדים אחריי. בטעות הגענו למכון מים ולא למחנה הצבאי הסמוך, שהיה יעד התקיפה שלנו. אז נשמע קולו של הסמג"ד אהרן דוידי, סגנו של אריק, אומר בשקט אופייני - 'סופפו, זה לא כאן!'. שינינו כיוון לעבר המחנה. אז נפתחה עלינו אש תופת. היינו שם כמו ברווזים במטווח. לפתע שמעתי את סופפו צועק 'או!', ונופל. רצתי אליו וראיתי שהראש שלו מרוסק. סופפו מת. אחרים נפצעו. ואני, סג"ם בן 21, מצאתי את עצמי נכנס בלי לחשוב הרבה לתפקיד המ"פ ומשיב אש לעבר הבונקרים, משם ירו עלינו".

זה היה כמו סרט מלחמה. עילם טיהר ב"עוזי" שלו וברימונים את המחנה מבונקר לבונקר עם שלושה מחייליו, כשאגב כך קרס אחד מהם אל מותו. עילם לא עצר לשנייה. לא רק שהחליף את סופפו - כשכוח המשנה השני נתקע בין משאבות מכון המים, הוא פעל גם במקומו בדקות שנמשכו כמו נצח. הפינוי, עם הנפגעים ועם הציוד, היה ברגל. בהגיעם לגבול, מישהו אמר לעילם שנותר פצוע בוואדי. הוא לא חשב פעמיים, רץ לעברו ונשא אותו על גבו. כשהגיע איתו, התברר שכבר היה בלי רוח חיים.

אז, אחרי ככלות הכל, לאחר שווידא כי אנשיו מסודרים, ניגש עילם, מלוכלך בדמו של הפצוע, אל אמבולנס שהמתין להם ואמר לרופא הגדודי, ד"ר שלמה שיבולת: "דוקטור, יש לי פה פצע". זה העיף מבט בידו המרוסקת, שנפגעה עוד בתחילת המבצע, ופסק: "ישר לבית חולים!".

למחרת, כששרון ודוידי הביאו את בן־גוריון לביקור אצל הפצועים בבית החולים, הם נדהמו לפגוש את עילם שוכב ביניהם. "מה אתה עושה פה?", שאל שרון בנימת הפתעה. "נפצעתי", השיב פקודו. "מתי?", הוסיף ושאל המג"ד. "כבר בהתחלה, בפריצה למכון המים", ענה עילם, שכאמור התכבד יותר מאוחר על גבורתו בעיטור העוז שכמותו הוענק גם לסופפו, המ"פ המת, ולדוידי.

בכך לא תמו עלילותיו דאז של עילם. "לאחר רצח שני פועלים באחד מפרדסי השרון, ב־9 באוקטובר 56', היה ברור שהולכת להיות פעולת תגמול חזקה", הוא מספר. "אכן, למחרת צה"ל הגיב בפעולת קלקיליה הגדולה. בדיוק החלמתי בבית הבראה 3, ליד חיפה, מפציעה נוספת. כששמעתי על הפעולה, לא יכולתי לעמוד מנגד. השארתי במקום את הציוד וברחתי אל אריק (שרון). הוא הבחין בידי המגובסת ואמר: 'אה, אתה עם הגבס? לאווירון!'. מכיוון שבמצבי לא יכולתי להשתתף בלחימה, הוא הורה לי לקשר מהפייפר בינו לבין סיירת הצנחנים".

והגבס?
"לאחר הפעולה ביקשתי מחובש לחתוך לי את הגבס והמשכתי לתפקד עם תפרים על הזרוע עד אחרי מבצע קדש, שפרץ תוך שלושה שבועות. רק לאחר שזה הסתיים, חזרתי לבית ההבראה שממנו ברחתי ושם השתחררתי מהתפרים".

הפשיטה המורכבת, בהשתתפות כוחות צנחנים, נח"ל מוצנח, גבעתי ושריון, שבה פוצץ בניין משטרת קלקיליה, חתמה עם פרוץ מבצע קדש את פרק פעולות התגמול. "הניצחון המהיר של צה"ל יצר אצל הערבים מהלומה תודעתית בדבר צה"ל חזק שעצרה את ההסתננויות", מסביר עילם.

הרמטכ"ל דיין העלה את השאלה אם המחיר של 18 חללים לכוחותינו - לעומת 48 לאויב - לא היה כבד מדי. "דיין אכן העלה את השאלה הזאת, אבל מבחינתנו כלוחמים הסיכון נלקח בחשבון, מה גם שבקלקיליה נתקלנו בהתנגדות עזה, לאחר שנראה כי לירדנים היה מודיעין טוב והם היו די מוכנים".

מה דעתך כיום על הסוגיה?
"המחיר אומנם היה כבד, אבל היו אלה פעולות התגמול שאפשרו לצה"ל להתייצב כצבא יוזם. בלי פעולות התגמול זה לא היה קורה. אני רואה המשכיות בחטיבת הקומנדו שהקים הרמטכ"ל הקודם, גדי איזנקוט".

כך כתב רא"ל במיל' איזנקוט בהקדמתו לספר: "לספר ערך היסטורי רב והוא בעל חשיבות לדור המפקדים הנוכחי והעתידי של צה"ל. ממנו הם יכולים ללמוד על הרוח, על היוזמה ועל המקצועיות של מפקדי ולוחמי העבר".

למרות הסייבר ושאר החידושים, האם העתיד הוא בקומנדו?
"זו כבר אופרה שונה. יש חשיבות רבה בטכנולוגיות החדשניות, אך ככל שנתקדם איתן, תמיד יהיה מקום לפעולות יזומות בתחום האויב, כפי שאנחנו עשינו. הרי כבר הוכח שעם חיל האוויר לבדו אי אפשר לנצח במלחמות, גם לא רק עם ארטילריה. דרושה נוכחות בזירה כדי לנצח".

לעומת הנחישות שגיליתם, האם אתה מבחין ברפיסות בתגובה על סיוט הבלונים בעוטף?
"אולי הייתי רוצה לראות גישה אחרת כלפי הנושא מצד הדרגים הפוליטיים כיום. יש להעז צבאית טקטית ולא רק מדינית אסטרטגית".

עם כתיבת הספר ופרסומו ככלות 65 שנה, אתה חש שמילאת מחויבות מסוימת?
"במפורש כן. לכן, כפי שציינתי בתחילת הספר הוא מוקדש לרעיי הצנחנים".

עילם זוכה לכך על סף יום הולדתו ה־86. בדרך אל הספר הוא, מהנדס מכונות בבסיסו, עבר מסלול מגוון ובלתי שגרתי. בין השאר הוא היה מג"ד הצנחנים שעם שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים תקע בשופר בכותל המערבי לפני הרב שלמה גורן. אחרי המלחמה היה בצוות שמסקנותיו הביאו לבניית קו בר־לב בסיני והוא פיקד על חטיבת הבקעה. בהמשך שימש כמנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית, כמדען הראשי של מערכת הביטחון וכראש משלחת משרד הביטחון במערב אירופה.

כיום, לאחר שנגע בעסקים ובייעוץ אסטרטגי, עילם משמש כחוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי באוניברסיטת תל אביב ומשם הוא מגיח להרצאות מורשת. לצד עיסוקים אלה, החל בעשור הקודם בכתיבת ספרים. לאחר שהוציא את ספרו התיעודי "עדות מן הבור" ובו יומן אישי מהיותו חבר המטכ"ל במלחמת יום הכיפורים, עבר לפרסם בזה אחר זה מותחנים בדיוניים עם ניחוח טכנולוגי, כדבריו. החמישי בדרך.

עילם, הנשוי לנעמי, רופאת ילדים, אב לשלושה (אסנת, הבכורה, עזרה לו רבות בהכנת הספר) וסב לשמונה, הוא לא רק סייפא וספרא. מסתבר שלא במקרה הוא חבר מועצת האופרה וחבר הוועד המנהל של הקונסרבטוריון בתל אביב. כאן מתגלה איך הגיע לתקיעה בשופר בכותל. עילם, מה שרבים אינם יודעים, הוא חצוצרן מילדות, שניגן לא פעם בדואט עם יעקב פרי ועד היום הוא מנגן בתזמורת כלי הנשיפה של קריית אונו.

"בגילי, מה שנשאר לי חוץ מהתעמלות בשביל הכושר זו נגינה בחצוצרה וקצת בפסנתר", סח עילם. "על הטניס ועל הסקי כבר ויתרתי".

אם נעזוב בצד את הקורונה, איך אתה מקבל את מה שקורה בישראל של היום עם כל נפתולי הפוליטיקה?
"אני סומך על הגניוס היהודי ומקווה שאיתו נדע להיחלץ ממצבים קשים. בשביל זה אנחנו צריכים מנהיגות מתאימה שאיתה ניתן יהיה להתגבר על הפלגנות בעם ועל חוסר היכולת לקבל החלטות אסטרטגיות ולא רק דיבורים. בסיכומו של דבר, נראה לי שחסרה לנו גישה אופטימית למצב ולחיים".

באומרו זאת, נוטל עילם לידיו את החצוצרה, התופסת מקום של כבוד בביתו בסביון. כמאליה משתפכת ממנה מנגינת "ירושלים של זהב", איך לא. היו זמנים. 

מקור הכתבה



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה