"היה ברור לכולנו שאנחנו הולכים כדי למסור את הנפש"

יאיר קראוס אתר הגבורה, מקור ראשון, 23 באפריל 2020
ישראל פידלר, צילום: אנצ'ו גוש, ג'יני

ישראל פידלר, צילום: אנצ'ו גוש, ג'יני


מנפילת חברו הטוב בנג'י הילמן ("שבועיים לפני רקדתי בחתונתו") והקרב בבינת־ג'בל שבו נפצע והחליף את רועי קליין, דרך הפיקוד על גדוד 51 של גולני בצוק איתן, ועד יוזמת ההזדהות עם המשפחות השכולות ביום הזיכרון בצל הקורונה. שיחה עם מפקד חטיבת אלכסנדרוני, אל"מ ישראל פרידלר



דבר לא הכין את ישראל פרידלר, עולה מברזיל שהיה אז רק שמונה שנים בישראל, להיכרות הראשונה בחייו עם עולם השכול, כמה חודשים לאחר גיוסו לצה"ל. "לפני הצבא לא הכרתי את מושג השכול ואת האתוס הזה בישראליות שלנו", אומר לנו השבוע אלוף־משנה פרידלר, מפקד בא"פ אליקים, בסיס האימונים של פיקוד צפון. "הפעם הראשונה שפגשתי את זה הייתה בטקס יום הזיכרון לחללי צה"ל כחייל על מדים, ואז מהר מאוד בלוויות של החברים לנשק, שאתה אוסף במעלה הדרך והקרבות".

היום,  לאחר שני עשורים במעלה השירות הצבאי והשתתפות כלוחם ומפקד בשורה של זירות וקרבות, השכול כבר מזמן לא זר לו. בבתי העלמין ברחבי הארץ טמונים חברים שאיבד. על מדי האל"ף, שהוא ממעט ללבוש מכורח תפקידו הקרבי, מתנוססת סיכת צל"ש מפקד אוגדה שקיבל על תפקודו בקרב המפורסם בבינת־ג'בל, כאשר היה מפקד פלוגה בגדוד 51 של גולני. אגב, בצניעות ובהסתייגות הוא טוען גם היום כי חלקו בקרב ההוא היה קטן, וכי בסך הכול עשה את מה שמצופה ממנו לעשות.

הוא עוצר, בולע נשימה איטית וממשיך: "אני חושב שכל עוד אתה על מדים אתה לא יוצא מהמעגל הזה, ואולי בעצם כולנו כאן במדינה הפכנו למשפחת שכול שפוגשת בו בסבבים כאלה ואחרים של החיים".


פרידלר (41), אב לשישה המתגורר באלון־שבות, עלה לישראל עם הוריו בתחילת שנות התשעים כשהיה בן 11. הוא ותריסר אחיו התערו בחברה הישראלית מהר מאוד. ארבעת אחיו הגדולים שירתו בתפקידים לא קרביים, והוא עצמו לא תכנן קריירה ארוכה בצה"ל. אך לאחר שחברים בבית הספר סיפרו לו על גולני ותיארו אותה כחטיבה הקרבית ביותר, היה לו ברור שישרת בה.

אחרי שנת לימודים בישיבת מעלה־גלבוע התגייס לצבא, ומאז עבר בשורה של תחנות מורכבות: רצועת הביטחון בדרום לבנון, הטרור הפלסטיני באינתיפאדה השנייה, חומת מגן, מלחמת לבנון השנייה, עופרת יצוקה וצוק איתן. בכל סבב מצא עצמו בתפקיד בכיר יותר, מנהל לחימה בזירות לא פשוטות ונשען על הניסיון שצבר והלקחים שהפיק מקרבות קודמים.

"היה ברור לכולנו שאנחנו הולכים כדי למסור את הנפש"
חיילי גדוד 51 של חטיבת גולני בפיקודו של פרידלר, בתדרוך במהלך צוק איתן. צילום: דובר צה"ל

נראה שדבר לא דומה לאתגרים שעמדו בפניו במלחמת לבנון השנייה. "ראשון החברים שלי שנפל במלחמה הזאת היה רס"ן בנג'י הילמן זכרונו לברכה", מספר פרידלר. "הוא היה מ"פ ביחידת אגוז, ונהרג ממש בתחילת המלחמה. יום לפני נפילתו פגשתי אותו בבסיס האימונים שרגא. רק שבועיים קודם לכן רקדתי איתו בחתונה שלו. עוד הספקתי להשתתף בהלווייתו, לפני שנכנסתי עם החיילים שלי ללבנון. רק אז אתה מבין לקראת מה אתה הולך".

במלחמה ההיא, כמפקד פלוגה א' בגדוד 51, הוביל פרידלר את פלוגתו בקרב בינת־ג'בל. אף שנפצע בידו הוא הוסיף לפקד על הפלוגה בקור רוח עד לסיום הקרב. על כך הוענק לו כאמור צל"ש מפקד אוגדה.

בשיחה בינינו, המתנהלת תוך סיור במתחמי האימונים של הבסיס, הוא מתקשה להיפתח. את הקולות, הריחות והתחושות מהקרבות שידע הוא מתעל לחיפוש מתמיד אחר שיפור ותחקירים, לקראת האתגרים שעוד נכונו לו ולחייליו. "האירועים האלו נגעו בי, אבל לא במקום הטראומתי. אני לא יודע לומר אם אפשרתי לזה לא לגעת בי", הוא אומר כשאני דוחק בו לזהות נקודות שבר בחייו.

לאחר מחשבה, הוא משתף בטראומות של אחרים. "בקרבות בלבנון התמודדתי עם חיילים הלומי קרב ממש בזמן האירועים. תוך כדי שאני מדבר איתך, חולפים לי בראש מקרים כאלו. חלק מהם יכולתי לעצור במהלך הקרב בעזרת שתי סטירות לאיפוס. עם כולם אני שומר על קשר גם שנים אחרי, ומבין שאני צריך ללוות את אלו שברגשות ובתחושות, ואולי גם בחיים שלהם, נותרו מאחור ומתמודדים עם פוסט־טראומה. זו מציאות קשה ומורכבת, אבל אני חושב שכמפקדים יש לנו הכוחות להתמודד באופן שונה בגלל האחריות שאנחנו נושאים על כתפינו".

שעה קלה קודם פגישתנו שוחח פרידלר עם הרב הגדודי במילואים, ששירת תחתיו כשפיקד על גדוד 51 של חטיבת גולני. "הוא פנה אליי וסיפר שפגש בחור שהשתחרר לפני שנתיים והתפרץ אצלו אירוע של פוסט־טראומה, ורצה לדעת אם יש לי דרך לסייע. הסכמתי כמובן לדבר עם הבחור וליצור איתו קשר". האחריות על הפקודים, הוא אומר, נמשכת גם אחרי השחרור, בהגשת סיוע ומתן כתף למי שיצאו מהחזית בגופם אבל לא בנפשם.

זה לא הוליווד

אני מבקש ממנו לחזור איתי לאירועי הקרב ההוא בעומק לבנון בכפר בינת־ג'בל, שבו כדור רובה פילח את ידו. זה קרה בשבוע השלישי של מלחמת לבנון השנייה, לקראת סוף יולי 2006. קרב רווי אש התפתח בין כוחות גולני וצנחנים לכוח מיוחד של חיזבאללה. כמה ימים קודם לכן עוד ניהל פרידלר לחימה ברצועת עזה, לאחר חטיפת גלעד שליט.

צילום רפרודוקציה: דובר צה"ל
רועי קליין ז"ל. צילום רפרודוקציה: דובר צה"ל

נקודת הכינוס ללוחמי הגדוד הייתה אז בסיס האימונים בא"פ אליקים, לא רחוק מלשכתו היום. סגן מפקד הגדוד, רועי קליין ז"ל, הוא שתרגל את פרידלר והכין אותו לקרבות שמצפים לו ולפקודיו. "כבר בהכנות לכניסה ללבנון קיבלנו את הדיווחים על חברים שנפלו שם", משחזר פרידלר. "אני זוכר שרועי חיפש את אחיו של בנג'י הילמן, שהיה מפקד במסייעת אצלנו. הוא רצה להודיע לו על נפילתו, כי המשפחות שלהם היו חברות טובות ברעננה שבה גרו".

קליין, פרידלר וכמה מחבריהם לגדוד עוד הספיקו להשתתף בלוויה, וממנה מיהרו לחייליהם כדי להתחיל בכניסה ללבנון. הפעם האחרונה שפגש את קליין הייתה כבר בעומק לבנון. "48 שעות לפני נפילתו, כשרק נכנסנו לבינת־ג'בל, הפלוגה שלי הרגה מחבל. בלילה, כשהלכנו לגופה לקחת חומר סודי ומכשירי קשר שהיו עליה, פגשתי את קליין בשטח הבנוי. הוא נזף בי שלא אמרתי לו שאני בחוץ, וכך הוא היה עלול לפגוע בי. תוך כדי הקרב בהמשך נודע לי שהוא נהרג, אבל כשאתה בתפקיד אתה יודע שיש הרבה חיילים תחתיך, ואתה לא מתעסק בקושי אלא דוחק אותו לאחר כך. אין זמן לחשוב על החברים שנהרגו".

בחשכת אשמורת הבוקר של יום רביעי, 26 ביולי 2006, החל גדוד 51 לנוע לכיוון מרכז העיירה. פלוגה א' בפיקודו של פרידלר נעה ראשונה יחד עם מפקד הגדוד, סא"ל יניב עשור. מאחוריהם נעו שאר הפלוגות. הסמג"ד רועי קליין היה עם לוחמי פלוגה ג'. בחמש לפנות בוקר, כשמחלקת החוד המתינה בחצר לפריצת בית, אחד הלוחמים זיהה מאחוריו, מעבר לחומה, לוחם חיזבאללה. הוא ירה לעברו צרור כדורים, וכך החל קרב שנמשך 11 שעות רצופות. במהלך הקרב התברר כי במבנים שעל פניהם חלפו בדרכם, היו ממוקמים עשרות לוחמי חיזבאללה שהכינו להם מארב.

"התמודדתי עם חיילים הלומי קרב בזמן אמת. עם כולם אני שומר על קשר גם שנים אחרי, מלווה את מי שבנפשם נותרו מאחור"

בקרב ההוא נהרגו שמונה לוחמים ומפקדים: רס"ן רועי קליין, סרן אלכס שוורצמן, סגן עמיחי מרחביה, סמ"ר שמעון דהן, סמ"ר עידן כהן, סמ"ר אוהד קלאוזנר, סמל שמעון אדגה וסמל אסף נמר. גדוד 51 ושבעה־עשר מלוחמיו, בהם פרידלר, זכו בעיטורים ובצל"שים, לצד חיילים וקצינים מחטיבת הצנחנים.

"הדבר הראשון שאני זוכר בקרב לפנות בוקר, כשפלוגה ג' נתקלה והתחלנו לשמוע צעקות של פצועים ורימונים עפים לכל עבר, זה את היחידות של חטיבת גולני עולות מולנו בקשר וצועקות כל הזמן במה אפשר לעזור לנו", מתאר פרידלר. "זה אירוע שנותן לך בוסט מטורף של אנרגיה, אתה מבין שאתה בעיצומו של קרב לחיים ולמוות וכולם מבקשים לעזור לך, ואתה מבין שאתה לא לבד ולא יכול להישבר עכשיו. הייתי עד להמון אירועי גבורה, החל בקמב"ץ שלנו יוני שטבון, לימים חבר כנסת, שהתעקש לחבור אליי ולקחת ממני כוח לפלוגה ג' ולסייע להם. בדיעבד, בתחקירים שאחרי המלחמה, אתה מגלה איך חברים שלך קיבלו בצדק צל"שים ועיטורים כי הפגינו כוחות ועוצמות שאתה לא יודע מהיכן הגיעו, אבל הם הצליחו להוציא אותנו מהאירוע הזה".

עם תחילת הקרבות ספג פרידלר ירי ונפגע בידו קשות. "כשחטפתי את הכדור נפלתי מרוב עוצמה והלם. זה לא כמו הוליווד, אתה לא יכול לפספס כדור שפוגע בך ולהמשיך כאילו כלום לא קרה", הוא מחייך במבוכה. "זה מאוד כואב וחובשים אותך, אבל כמעט מיד אמרתי לעצמי שעכשיו אני צריך לנהל את האירוע ולפקד על החיילים שנושאים אליי עיניים, כי הקרב עוד לא נגמר".

תוך כדי הקרבות הממושכים בסמטאות בינת־ג'בל עדכן אותו מפקד הגדוד יניב עשור שלצד הפיקוד על פלוגה א', עליו להחליף את הסמג"ד קליין שנהרג. רק 24 שעות לאחר מכן, כשהסתיימו חילופי האש שבמהלכם הכריעו פרידלר וחבריו למעלה מ־40 לוחמי חיזבאללה, הוא עזב את העיירה, מוביל את הכוח שפינה את ההרוגים לעבר מדינת ישראל.

בגבול, בסמוך לאביבים, נפרד פרידלר מגופות חבריו ופונה לטיפול רפואי ולאשפוז בבית החולים הדסה בירושלים. "זו לא תחושה טובה לדעת שאתה לא עם החיילים שלך בקרבות, אבל אתה מבין שנפצעת וזה המצב וחייבים לקבל אותו", הוא אומר. אשתו דבורה, שהייתה אז בחודש התשיעי להיריון של בתם הבכורה, ליוותה אותו בתקופת האשפוז במחלקה האורתופדית.

הקרב ההוא מלווה אותך גם היום?
"אל תחפש פוסט־טראומה אצלי", הוא משיב מיד, אולי כחושש לחשוף פצעים שהגלידו כבר. "אני חושב שכל אדם שעבר חוויות בונה משהו בחיים שלו, והקרב הזה עיצב אותי במידה רבה, בדומה לקרבות אחרים שעברנו. אף אחד לא מתכנן למות בקרב ולקפוץ על רימון כמו רועי קליין ז"ל, אבל היה ברור לכולנו שאנחנו הולכים כדי למסור את הנפש".

מהתחקירים שנעשו לאחר המלחמה עלה כי קליין זיהה רימון שנזרק לעבר הכוח, וכאמור זינק עליו כדי להציל את חייליו. הוא נפצע אנושות, זעק "שמע ישראל" ודיווח על עצמו בקשר "קליין מת, קליין מת" כדי להודיע ששדרת הפיקוד נפגעה.

"זה קרה אמנם 70 מטר ממני, אך רק בתחקירים הבנתי את תמונת הקרב המלאה ומה קרה שם", אומר פרידלר. "קליין היה מספיק גיבור כדי לקבל החלטה כזו. ראינו שם מעשי גבורה ואומץ בלתי נתפסים. קליין היה בחור מיוחד מאוד, לא שגרתי בכלל. חריף מחשבה וצנוע מאוד שלא לקח אף פעם קרדיט לעצמו, אף שהיו לו קבלות מפה ועד להודעה חדשה. אף פעם לא סיפר על המבצעים שהוביל. תמיד ידענו שאפשר לפנות אליו כשקשה, כולל קיטורים על המערכת".

"היה ברור לכולנו שאנחנו הולכים כדי למסור את הנפש"
רס"ן בנג'י הילמן. צילום: באדיבות המשפחה

מבצע צוק איתן בקיץ 2014 תפס את פרידלר שבוע וחצי בלבד אחרי שהחל לפקד על גדוד 51 בחטיבת גולני. "הלחימה מכניסה אותך מהר מאוד לעניינים", הוא אומר. במהלך הקרבות נפצעו רבים מחייליו, אך לא נפלו מהם חללים. "עם זאת, בשאר הגדודים שלנו היו לא מעט אבידות. גם אני ניצלתי בנס, כאשר מח"ט גולני רסאן עליאן ישב בחדר לידי ונפצע מטיל שחטפנו".

עם תום ימי הקרבות, הדבר הראשון שהוא וחייליו עשו היה נסיעה נרגשת לכותל המערבי. "היה לי חשוב מאוד להיות במקום הזה עם החיילים. הקרבות שעברנו היו אירוע מאוד מעצב ומחבר לגדוד שלנו, ואחרי שסיימנו את הקרבות בצורה טובה עם עמידה במשימות וברוך ה' בלי הרוגים, היה לי טבעי להגיע למקום שאנחנו כצבא יהודי מאוד מזדהים איתו". החיילים והמפקדים העייפים, דתיים ושאינם, התמלאו עוצמה ושאגו ברחבת הכותל את ברכת הגומל. "זה לא היה רק הרצון להודות על הניסים שעברנו, אלא הבעת מחויבות לירושלים עיר הנצח שלנו", אומר פרידלר.

כפר מזויף, בכי אמיתי

היום, כמפקד בסיס האימונים הצפוני ובתפקידו הנוסף כמפקד חטיבת המילואים הלוחמת אלכסנדרוני, הוא מכשיר את פקודיו ללחימה בלבנון. את מורשת הקרב שצבר בארץ הארזים וברצועת עזה הוא מזקק לשגרת אימונים שאינה עושה הנחות. לדבריו, "החיילים שלי יפגשו אתגרים דומים לאלה שפגשנו בקרבות בלבנון ובעזה, ואף קשים יותר".

בפיקוד הכללי של צה"ל הוחלט השנה לקחת את כל הגדודים המתמרנים ולהעביר אותם "בוחן רף", שבמסגרתו עוברות כלל היחידות הלוחמות תרגיל לחימה ארוך בשטחי בא"פ אליקים, שדומים מאוד לשטחי לבנון. וכך, בלב שטח מיוער נבנה כפר לבנוני שבו מתאמנים החיילים ונתקלים באתגרים כמו מנהרות סבוכות.

אנחנו יוצאים לסיור במקום, ואני נדהם נוכח המתחם הגדול שנגלה לעיניי. "בבוחן הרף שאנחנו עושים אנחנו מדמים אירוע רב־נפגעים ממש כאן", מצביע פרידלר על "מסגד" שבראשו צריח ואורות ניאון ירוקים. לדבריו, כשהוא מסתובב ברחובות הכפר המדומה, בין הבתים מכוסי ציורי הגרפיטי עם דמויותיהם של נסראללה וסמיר קונטאר, "זה פחות נוגע בי, אבל אין ספק שכשאני בונה תרגיל אני מסתמך על חוויות שהיו לי בלבנון ובקרבות אחרים".

באימונים שמעביר אל"מ פרידלר לחיילים משולבים אפקטים של קולות לחימה, זעקות פצועים וריחות של עשן ושווקים – במטרה לדמות את התחושות והמראות שילוו אותם בעת הלחימה. "יש חיילים שבוכים באימונים שקשה להם, וזה מעולה. בשביל זה אנחנו מביאים אותם לקצה, כדי שיתמודדו עם הקשיים עכשיו ויאספו כלים, וכדי שבמציאות יאמרו לעצמם שהתמודדו כבר עם קשיים כאלו ואחרים ויכלו להם. החוויות שעברתי במלחמות ובמבצעים בשירות שלי כמפקד לא הותירו בי שריטות, אלא גדלתי מהן".

לְמה אנחנו יכולים לצפות בעימות הבא מול חיזבאללה?
"חיזבאללה הבין שעם צה"ל מאוד קשה להתמודד, ולכן הוא ינסה לפגוע בעורף, באמצעות רקטות שיעופו מעל הראשים שלנו לכיוון ישראל. זה יהיה האתגר הגדול של מדינת ישראל במלחמה הבאה. גם לנו בוודאי יהיה אתגר, אבל אני רוצה להאמין, וכמפקד בצבא אני גם אחראי על זה במידה רבה, שנבוא חזקים לאירוע הזה ולא מהוססים. לא נפעל בכפפות של משי".

באוגוסט אשתקד חזרו פרידלר ובני משפחתו משנתיים של שירותו כקצין הקישור של צה"ל בבסיס הצבא האמריקני בווירג'יניה. לצד קציני קישור מ־18 מדינות זרות הוא למד שם רבות, וקיים שיתופי פעולה מרתקים. לששת ילדיו ולרעייתו הייתה זו תקופה מאתגרת שבה היו מנותקים מקהילה יהודית, אך לדבריו הם נהנו מאוד.

לאחר שהחמיץ את טקסי יום הזיכרון בשנים הללו, הוא קיווה שהשנה יספיק לבקר את המשפחות השכולות של חבריו בבתי העלמין הצבאיים, מהצפון ועד הר הרצל בירושלים. אך בצל מגפת הקורונה, את יום הזיכרון הנוכחי הוא יעביר עם חייליו בבסיס. "בכל שנה יש לי התלבטות לאן ללכת ורצון להיות לצד המשפחות של החברים שנפלו. אף בחירה היא לא נכונה, כי הייתי רוצה להיות עם כולם", הוא משתף.

בישיבת זום שערך בשבוע שעבר עם מפקדי הגדודים בחטיבת אלכסנדרוני שעליה הוא מפקד, ושידעה קורבנות רבים במהלך השנים, הם החליטו לצאת ביוזמה לחיבוק משפחות חללי החטיבה בצל הקורונה. הכוונה הראשונית הייתה לעמוד מול בתי המשפחות בעת הצפירה, אך הסגר שהוכרז בימי הזיכרון והעצמאות לא אפשר זאת. הם החליפו אותה ביוזמה צנועה יותר: "יש לחטיבה שלנו כמעט 5,000 אנשי מילואים בעבר ובהווה, שיעמדו בעת הצפירה עם מדים במרפסות בתיהם ובמרחבים ציבוריים הסמוכים לבתים, ויצדיעו לכבוד הנופלים עם מדי ב' ודגל ישראל. בהמשך הם ישלחו את תמונתם לעמוד היחידה. אני מקווה שאנשי מילואים נוספים יצטרפו ליוזמה הזו, שהגיעה מלמטה".

בתקופה החריגה הזו, שכמוה לא ידענו, אנשי בא"פ אליקים מסייעים גם לעורף האזרחי. חייליו של פרידלר יוצאים מהבסיס מדי יום ומחלקים מזון ותרופות לקשישים בארבעה מקבצי דיור בעיר חדרה. בנוסף, הוא וחייליו הקימו את בית החולים הצבאי המיוחד לחולי קורונה בחיפה, והכינו אותו לקליטת עשרות חיילים, לרבות כאלה במצב קשה שיזדקקו להנשמה. לעת עתה, מיטות בית החולים נותרו ריקות.

גם בעת הזאת, רעש הירי במטווחי הבסיס אינו פוסק. "אנחנו עוקבים אחר ההתמודדות עם המגפה אצל השכנים שלנו ויודעים שכולם מתעסקים בזה, אבל אנחנו לא נחים על זרי הדפנה", חותם פרידלר. "נכון, אנחנו מניחים שאף אחד מעבר לגבול לא ירצה להגיע לאירוע מלחמתי גדול, אבל למדנו שאירועים גדולים מתעוררים לעיתים לא מתוך אינטרס אלא מהתגלגלות של אירועים. אנחנו מוכנים לכך".

מקור הכתבה



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה