דוקר מבחוץ

עמרי אסנהיים מעריב, 17 בספטמבר 2005
משה צברי

משה צברי


מוסא צברי היה בכל צומת חשאית אפשרית. מעל 30 שנה הוא היה יותר ערבי מערבי. כעת מתכוון הילד מהמעברה ללמד את האמריקנים איך למגר טרור



מוסא צברי בחר את מילותיו בקפידה. קהל היעד ברובו אמנם החזיק בסיווג הבטחוני המתאים, אחרי הכל הנוכחים הגיעו לערב פרידה סגור מראש השב"כ היוצא אבי דיכטר, אבל בכל זאת מדובר היה באחד הסודות השמורים ביותר של סיירת מטכ"ל. במעט התיאורים שקיבלו את אישור הצנזורה, שתחת מגבלתה עומדת גם כתבה זו, תיאר צברי בסרט שהוכן במיוחד לקראת האירוע את הסתבכותם הגדולה ביותר של לוחמי הסיירת.

זה קרה בלילה חשוך באחד מימי דצמבר ‭,'84‬ במהלך ערב שאמור היה להיות שיאו של מאמץ אדיר. גולת הכותרת של פעילות היחידה בארץ אויב. אלא שבעומק השטח העוין אירעה תאונה מבצעית קשה. אחד הלוחמים, ברק שרעבי, נהרג. מפקד הפעולה ולוחמים אחרים נפצעו. צברי ודיכטר היו הצמד שהיה אמור להישאר מובטל באותו לילה. רק כשהמצב הסתבך, ידעו הלוחמים, ייכנסו שניהם לפעולה. ובאותו לילה המצב אכן התחרבן. על צברי ודיכטר הוטלה מלאכת המילוט, שנראתה באותן שעות ארורות כמעט בלתי אפשרית.

עד אותו ערב פרידה מדיכטר הוצנע חלקו של צברי באותו מבצע. כמי שהיה בכיר בשב"כ, שמו לא הוזכר. אבל האמת היא שצברי עצמו הכניס את דיכטר, שהיה אז בשירות מילואים ביחידה, לצרה של אותו לילה. "אני חושב שזה היה האירוע הכי משמעותי של שנינו מבחינה מבצעית‭,"‬ הוא אומר השבוע, "עד היום אבי מזכיר לי איך הכנסתי אותו לתוך זה. ביקשתי ממנו ימים ספורים לפני הפעולה שיחליף אדם אחר שלא הגיע לרמה הנדרשת. לאבי היתה אז תקופה אישית מאוד קשה. אביו חלה, אשתו היתה בהריון, הוא התחיל לימודים, אבל בכל זאת הוא הגיע‭."‬

בקור רוח, תוך תפקוד מזהיר, הצליחו צברי ודיכטר עם עוד כמה מאנשיהם לחלץ את הלוחמים שנדחסו המומים לכלי הרכב. כמו לפני כל פעילות שבה השתתף, גם ברגעי המתח הללו עמדה לנגד עיניו תמונת הילד עם הידיים המורמות בזמן השואה. "התמונה הזאת נתנה לי תעצומות נפש בכל המבצעים‭,"‬הוא אומר‭",‬אי אפשר להבין את זה כי הורי באו מתימן, רחוק מאוד מהרקע הזה".

בלי קשר לאותו לילה מסעיר, הצמיד דיכטר לצברי את הכינוי "התימני הכי פולני שיש לנו‭."‬ לא בכדי. הילד שחלק חדר עם חמישה מאחיו בשכונת שערייה בפתח תקווה, למד בחדר ומשם המשיך לפנימייה, פילס את דרכו ב‭30-‬ השנה האחרונות ללב העשייה הבטחונית החשאית של המדינה. הוא מילא תפקידים מרכזיים בסיירת מטכ"ל וביחידה 504 והשתחרר כראש אגף וחבר מטה בשב"כ.

ברוב שנותיו היה בשטח, רחוק מהעין הציבורית, פעילותו נסתרת אפילו מהקרובים לו ביותר. במקביל, השלים קריירה אקדמית ענפה עד שהפך לדוקטור. "מעטים יודעים על פעילותך הרבה ועל התרומה הייחודית שלך ליחידה ולשירות‭,"‬ בירך אותו קצין בסיירת מטכ"ל בטקס הפרידה שלו מהשירות. "הוא בניגוד לאחרים לקח את הגרף והזיז אותו, דרגה מעבר, לא רק התקדם לאורכו‭,"‬ אומר עליו איש שב"כ, "הוא הגיע למקומות שקודם לא הגיעו אליהם‭."‬ עכשיו, אחרי 32 שנה במערכת הביטחון, מסופר לראשונה סיפורו.
אצל ה"מורי" בחדר

חיים צברי, נער יהודי מאזור צנעה שבתימן, עשה את המכה כשהיה בן ‭.16‬ ערבים מקומיים ניסו לסובב אותו ולמכור לו גורן שתבואתו נרקבה מהגשמים. אחרי שהושלמה העסקה התברר הצד המנצח. השכבה העליונה בלבד של החיטה נרקבה, מתחתיה נשמרה הטריות. בשנה שאחרי סבל האזור כולו מבצורת. צברי התעשר.

שש שנים קודם לכן התייתם צברי מהוריו. מוכתר העדה שאימץ ילדים יתומים קלט אותו ואת אחיו הצעיר. האב המאמץ, שהתרשם מפיקחותו של הנער, שידך לו את בתו הבכורה, יונה. הזוג נישא, וזמן קצר אחר כך, בפברואר ‭,'49‬ עלה לארץ במסגרת "מרבד הקסמים‭."‬ לאחר חמש שנים נולד בנם הבכור, משה. לימים יכירו אותו כולם כ"מוסא‭."‬

בארץ התחילה משפחת צברי מאפס. חיים עבד כפועל פיצוצים ב"מקורות‭,"‬ יונה החליפה שני אוטובוסים כדי לנקות בתים. מאוחר יותר מצאה עבודה כעוזרת גננת. הם גרו בדירה בשכונה-מעברה שערייה בפתח תקווה. בגיל ארבע הלך צברי כמו יתר ילדי השכונה ללמוד אצל ה"מורי" בחדר. את הכיפה הוריד רק בשנותיו הראשונות בצבא.

צברי: "גדלנו בלי הרבה עושר, אבל עם המון חום. עם המעט שהיה הסתדרנו נהדר. לא יצאנו אף פעם לחופשות או למסעדות, הריהוט לא היה ריהוט, אבל כשביקשנו ספר מיד קנו לנו. לא הרגשנו מצוקה כי לא ידענו למה להשוות. בבית היה הרבה שקט, צניעות. אבא דיבר

מעט מאוד, אבל כל משפט שהוא אמר הכיל חוכמת חיים. לפני מותו ב‭'95-‬ קיבלתי ממנו כבן בכור שלושה דברים: ספר עבה, שעון זהב שהוא קיבל מ'מקורות' ומטבע קטן מתימן. אחר כך התברר לי שהספר זה חינוך, השכלה, היסטוריה. השעון מבטא דייקנות, יסודיות, הערכה לאדם. המטבע אומר שכסף זה דבר ללא משמעות. אתה שם אותו ליד ספר או שעון, ואתה רואה כמה הוא קטן‭."‬

לקראת כיתה ח' נבחרו מבית הספר היסודי בשערייה תלמידים מצטיינים לבחינות במשרד החינוך. צברי ושאר הילדים שעברו את הבחינות בהצלחה הופנו לפנימייה של האגודה לקידום החינוך בכפר סבא. בפנימייה הכיר את ורד, בת ליוצאי מרוקו ממושב ניצני עוז, והם הפכו לזוג. כעבור מספר שנים נישאו. "היו פערים בין התלמידים מכפר סבא לבינינו‭,"‬ מספר צברי, "הם היו השמנה וסלתה. בניגוד אלינו, כמעט כולם היו אשכנזים. הם ראו בנו דרג ב‭.'‬ בלימודים לעומת זאת היינו מאוד חזקים. כעבור שנה וחצי לא הרגשתי באופן אישי איזושהי אפליה מקוממת‭."‬

כנער בחר לעצמו צברי שלושה מודלים לחיקוי: ישראל סולימן, דודו מצד אמו, קצין בגולני שנפצע קשה בקרב על החרמון ביום כיפור, וגדעון, השופט מהתנ"ך, שהיה צנוע והנהיג את עמו בגבורה. לימים נוסף גם דיכטר. הכלאת שלושתם טוותה עבורו את המסלול. סיירת מטכ"ל היתה התחנה הראשונה.

"החליטו לקרוא לי מוסא"

את ההתחלה עשה דווקא בקורס טיס. אחרי מספר טיסות לא מוצלחות הוצעה לו הסבה למגמת נווטות. אלא שאז הגיע איציק לוי, מורה הספורט שלו בפנימייה, שהיה גם מדריך כושר ב"יחידה של הצנחנים שאיש לא ידע אז את שמה‭."‬ צברי: "הוא אמר לי, 'שמע, יש איזו יחידה‭,'‬ וסיפר לי עליה קצת. אמרתי, 'אני מגיע‭."'‬

סיירת מטכ"ל של תחילת שנות השבעים היתה שונה מזו של תקופת הקמתה. במקום יוצאי עדות המזרח של "ימי בראשית‭,"‬ החלו לאכלס אותה בני הקיבוצים והמושבים. ייתכן שעל רקע השונות הזאת של צברי דבק בו הכינוי מוסא. סמלי הטירונות היו דיכטר וחברו הקרוב שאולי ברעם. צברי: "הם ראו פתאום מישהו שחור, משופם. הם אמרו לי, 'חביבי, אתה לא יהודי, אתה ערבי‭,'‬ והחליטו לקרוא לי מוסא‭."‬

אחרי קצת יותר משנה ביחידה פרצה מלחמת יום כיפור. צברי: "הייתי בכוח של יוני נתניהו וישר נכנסנו למלחמה בנפח ברמת הגולן. באחד הימים הראשונים, בארבע לפנות בוקר, נחתו שלושה מסוקים סורים עם חיילי קומנדו מאות מטרים מנפח. הקפיצו אותנו לקרב פנים אל פנים מטווח אפס. התחושה שלך שאתה באימון. זורק רימון, מסתער והורג, אבל אין לך תחושת פחד, וגם כשנהרגים לידך אתה לא קולט את זה, רק הרבה יותר מאוחר. אתה ממשיך לגלגל את המלחמה וזה בסדר. יוני היה מדהים. גיבור. אני לא אשכח תמונה שהוא עומד על סלע, חשוף, נותן הוראות. בתור חיילון צעיר היתה לי הרגשה שהבחור הזה הוא בן אלמוות, אחד שאתה יורה עליו וכלום לא קורה לו‭."‬

מוסא צברי עם השפם.
מוסא צברי עם השפם. "היכולת הערביסטית היא כמו אקדח" .

150 סורים, 200 מטר

המוות התקרב לצברי בהמשך הקרבות במזרעת בית ג'אן. כוח של היחידה נכנס ליישוב הסורי דורין והופצץ ממרחק של מאות מטרים. צברי המתין עם מספר לוחמים באחד החדרים ביישוב. "היו 150 סורים 200 מטר מאיתנו‭,"‬ הוא מספר, "אחד הפגזים נחת בחדר שלנו בקומה השנייה. גידי קיין שהיה לידי נהרג במקום. אני נפצעתי מרסיסים ברגליים וממכות הדף.

תוך כמה דקות מוטי רחמים ומורדוך הגדול (לוחמי יחידה ותיקים) חילצו אותנו משם. אני לא זוכר את זה כטראומה. זו מלחמה ויש בה הרוגים. אבל אני זוכר מהמלחמה סיפור מהסוג שלעולם לא תשכח. הצטרף אלינו חייל מחיל הקשר, אני אפילו לא זוכר את שמו. הוא סיפר שאביו נפל במלחמת ששת הימים וביקש להצטרף אלינו. ביקשנו ממנו לא להצטרף, כי עמדנו להיכנס למקום מסוכן מאוד. הוא נכנס בכל זאת ונהרג בהפגזה בנפח‭."‬

אחרי שנפצע יצא צברי לקורס ערבית שיסייע לו לימים במשימותיו ביחידה ובשב"כ. משם המשיך לקורס קצינים. כדי שלא יצטרך לבצע את כל הניווטים הוצע לו בלילה הראשון לצאת לניווט לאורך מספר קילומטרים כפול, ובניגוד לשאר הצוערים, לעשות את זה "בדד" ולא בזוג. אם יגיע ראשון, הובטח לו, יזכה בפטור מניווטים. הוא עמד במשימה וסיים את הקורס בהצטיינות.

אחרי הקורס הוחלט להעביר אותו למעוז שושו נוסף, יחידה ‭,504‬ שעל פי מקורות זרים ייעודה הפעלת סוכנים. עיקר הפעילות המבצעית אז בסוף שנות השבעים היה בפתח'לנד של דרום לבנון. צברי: "יום אחד אמרו לי, 'תגיע לצפון, שם תפגוש אנשים‭.'‬ בצפת אספו אותי אנשים בבגדים אזרחיים. לא ידעתי מה זה בכלל. שם למדתי את תורת ההפעלה. תקופה של עשרות מבצעים: להגיע אל מחבלי הפתח' הביתה ולדאוג שהם לא ימשיכו להציק למדינת ישראל, להרים מתקנים שהיו מלאי אמל"ח או לבצע תצפיות על מקומות עם תנועות מחבלים. אני הייתי ה'ערביסט' של הכוח. אם נתקלים במישהו אני מקדימה ויכול לדבר איתו. היו שם בדיוק שלוש שניות עד הפריצה פנימה. אלו לא היו מבצעים מודיעיניים אלא רועשים. אז אתה מגיע ושואל, 'אבו איברהים, זה אתה‭.'?‬ הוא אומר לך, 'דוך‭.'‬ פורצים פנימה ואתה מתפקד כלוחם. אין הפרדה בין לוחם לאיש ‭."504‬

אהבת את זה?
"האמנתי בזה יותר מאשר אהבתי. אני לא מאותם גיבורים שאתה נותן להם סכין בין השיניים. היו לילות שאתה נתקל ומסוק לא יכול לחלץ אותך. אתה נוחת ‭20-15‬ קילומטר מגבול ישראל ומחלץ את עצמך בחצי ריצה, כיוון כללי דרומה. ממש מילוט כמו שעושים באימונים. זה הפך לכמעט שגרה‭."‬

לילה אחד, בשתיים לפנות בוקר, חזר צברי עם חבר מתרגיל בדרום. שניהם היו לבושים במדים. הם עצרו לתדלק בדימונה. המתדלק הבדואי פרץ בצחוק מתגלגל בלתי ניתן לעצירה. צברי: "אני שואל אותו, 'תגיד, מה אתה צוחק‭.'?‬ הוא אומר לי, 'סתם‭.'‬ שאלתי עוד פעם. הוא עונה, 'אף פעם לא ראיתי שני בדואים מדברים כל כך יפה עברית‭."'‬ שנות הפתח'לנד בדרום לבנון וחזותו החיצונית, עור כהה ושפם עבה, הפכו את צברי לערביסט בכל רמ"ח איבריו. "אלו דברים שאתה לומד עם הזמן‭,"‬ הוא מסביר, "זה כמו שלך יש אקדח ולי יש אקדח ושנינו יוצאים לשדה הקרב. אתה יודע לירות יותר טוב ממני, אז לך יש סיכוי יותר טוב לשרוד. מבחינתי, היכולת הערביסטית היא כמו אקדח".

בגוב האריות

ביוני ‭,'82‬ לקראת סוף לימודיו לתואר ראשון בהנדסה, פרצה מלחמת לבנון. צברי הצטרף לכוח של סיירת גולני כאיש ‭.504‬ יחד איתם השתתף בקרב הנורא בכפר סיל, לוחמת טיהור מבית לבית ממרחק אפס, דרומית לשדה התעופה של ביירות.

בחצות של ה‭24-‬ ביוני עמדה להיכנס לתוקפה הפסקת אש. בחמישה לחצות נסע צברי בנגמ"ש הראשון בראש כוח שירד לכביש ביירות-בחמדון. על הכביש נעו משאיות מלאות סורים. מתוך בלבול, שני הצדדים שלא ידעו במה מדובר ירו אחד על השני. צברי חטף רסיס בעין. לפנות בוקר ראה אותו רופא והחליט להזניק מסוק להטסה מיידית. המלחמה נגמרה עבורו, אבל התחושה הקשה נותרה. "היתה תחושה מתמדת שאין יעד ברור. האם היעדים משתנים על פי החלטת ממשלה? רמטכ"ל? אלוף פיקוד? מפקד אוגדה? אחרי המלחמה הלכתי הרבה זמן בתחושה שלא ברור לי לאן הולכים ועד לאיפה ממגרים את היריב‭."‬

אחרי עוד שתיים-שלוש בחינות הוא סיים את התואר בטכניון. מיד אחר כך נקרא לשוב לסיירת מטכ"ל. ביחידה נולד באותם ימים צורך מבצעי דחוף. אחד הגופים החשובים ביחידה נדרש לרענון. שיטות הפעולה התיישנו, האנשים הזדקנו. הגוף היה צמא למוביל.

משימת ההקמה לא היתה קלה. צברי נכנס לא פעם לעימותים עם מפקדים ביחידה שהיו רגילים למציאות הקודמת שבגבולותיה פעל הגוף. "מוסא לקח גוף שנחשב ביחידה לאידיוטי, לא מכובד, ברמת הפלמ"ח, עם מילואימניקים שמנים שעושים ברדק ומשחקים אותה, כי אף אחד באמת לא יודע מה הם עושים, והתחיל להפוך אותו לגוף מקצועי לחלוטין‭,"‬ מספר קצין ביחידה, "הוא גייס לראשונה לוחמים סדירים מהיחידה, כי עד אז זה היה צוות שמושתת כולו על טהרת המילואים. אחר כך הוא בנה תשתית עקבית, מסודרת, בודד את האנשים מהיחידה שיוכלו ללמוד את המקצוע בשקט. לצורך העניין הוא הביא מורים מבחוץ, חלקם פרופסורים בעלי שם, שיוכלו לתת לחברי הגוף החדש את הכלים להתמודד עם המציאות המתפתחת. מוסא גם רתם את היחידה לעניין.

לפעמים זה הגיע לשנאה גדולה. היו מפקדים ביחידה שראו במוסא בכיין שלא משתף פעולה, אבל מצד שני הוא קיבל הזדמנות וניצל אותה. מאינדיאנים הם הפכו לצוות שלאחר מכן מונה לו מפקד. ואם יש מפקד, כבר יש לגיטימציה לתת פקודות בזמן מבצע. מבובות שלוקחים אותן ממקום למקום הגוף התחיל להכתיב, לתת פקודות, הפך לסמכות מבצעית ומקצועית‭."

אחד המבחנים הגדולים של צברי אירע באותו לילה בדצמבר ‭'84‬ שבמהלכו נהרג הלוחם שרעבי. צברי: "אתה בפנים, בגוב האריות, ומבחינתך זה כמו אימון. כולם תלויים בך. יש שתי אופציות: או שתתנהג כמו שמצפים ממך ואז כולם יחזרו בשלום, או שחביבי, כולם יימצאו במקום אחר. אין זמן לחשוב. לא היתה היסטריה. היה מתח שקט. לי היה ביטחון שאנחנו מסוגלים לחזור הביתה מהסרט הזה. שיתוף הפעולה עם אבי היה בלתי רגיל. כמו שאתה מסתכל על רעייתך ואתה יכול, לפי מבט העיניים שלה, לדעת מה קורה אצלה, ביני ובין אבי יש את הדבר הזה‭."‬

"השמיים הם הגבול"

ומה ראית אצלו באותו לילה?
"רוגע אמיתי. לא כזה שנובע מזלזול שאומר שזה קטן עלינו, אלא רוגע שאומר שאנחנו צריכים להשרות שקט גם בתוכנו וגם כלפי הסביבה. זו הדרך שלנו לצאת מהערב הנוראי הזה. זה נתן לי להכיר את עצמי בפעם הראשונה מקרוב, איך אני נוהג במצב לחץ. כי כשאתה מסתער במלחמה אז אתה מסתער, אין לך זמן לחשוב. כאן יש לך זמן, ואתה תמיד על הגבול הזה שבין הדמיון למציאות. אתה אומר לעצמך, 'רגע, זה באמת קורה? זה לא תרגיל‭."'?‬

ומה גילית על עצמך?
 "שהשמים הם הגבול. זה לא בביטחון העצמי, אלא בהבנה שאין לך אלטרנטיבה. אתה לא יכול לומר, 'אני לא עושה את זה כמו שצריך‭.'‬ זה נתן לי הרבה מאוד לעוד שנים קדימה. אמרתי לעצמי, 'את ההוא עברנו, אז מה, דברים אחרים לא נעבור‭."'?‬

התקופה ביחידה יצרה נתק שהורחב בהמשך בין חייו המקצועיים של צברי, מלאי הדמיון, לבין המציאות. שנים לא ידעו בני משפחתו הקרובים לאן הוא נעלם בלילות, שלא לדבר על המעגל הרחוק יותר. כשהגיע לגיל 19 קיבל בנו של צברי סיווג בטחוני שאיפשר לו לשמוע על קורות אביו.

צברי: "אחרי שהוא חתם 'שותף סוד' ישבתי איתו ערב שלם. מדהים שעד אז מעולם לא סיפרתי לו. גם עם אנשים שהם חלק מהחיים שלי אני מעולם לא אדבר. זו הסתגרות. אתה מסיים דבר, ולוחץ 'דליט' וזהו. שם את זה במגירה. עם הבן שלי עשיתי נקיון שולחן. היתה לי תחושה שהרבה שנים היתה לו סיבה לכעוס עלי, כי מיום שהוא נולד נעדרתי הרבה מאוד מהבית. הייתי אבא של שבת והיתה לי תחושה שאני מחסיר את עצמי מהם פיזית ושאולי יש בהם כעסים על זה. השיחה איתו נמשכה לתוך הלילה. אמרתי לו, 'חמוד, עכשיו אתה מבין שבכל הימים והלילות שנעדרתי בהם מהבית הפעילויות שלי היו מספיק חשובות, שבבחירה בין הבית לבין הדברים האחרים, הבית היה צריך להיות במקום השני‭.'‬ היתה לי לחלוחית בעין, פרקתי מעצמי דברים‭."‬

קשה לגייס יהודי

ב‭'87-‬ יצא צברי, על כתפיו כבר דרגות סגן אלוף, ללימודי תואר שני בהנדסת תעשייה וניהול. שנה וחצי אחר כך פגש אותו רפי טטרקה, שהיה אז ראש אגף המבצעים בשב"כ, בערב שירה בכפר סבא. "בוא לשירות‭,"‬ הציע טטרקה לצברי. הימים היו ימי האינתיפאדה הראשונה. בשב"כ עלה צורך ביחידות מבצעיות מיוחדות שיתמודדו עם הטרור שהיה אז בחיתוליו.

"בגלל הביורוקרטיה שהתארכה בגיוס שלו הצלחתי לשכנע אותו להיות מתנדב‭,"‬ סיפר טטרקה בסרט הפרידה מצברי, "למעשה, בצורה די מחתרתית בנינו יכולת. מוסא הוא האבא הרוחני של היחידות המיוחדות בשירות. הרעיונות הראשוניים הגיעו ממנו, הגיוסים הראשונים הגיעו איתו. אין ספק שאם חיפשנו אדם שיקים יכולת כזאת, מוסא היה האיש. הוא איש חלומות. המקום שבו הוא יכול היה לממש את החלומות היה חטיבת המבצעים‭."‬

למרות שהוא לא יודה בכך, ההצעה מהשירות קסמה לצברי גם בגלל שפוטנציאל המבצעיות של הדברים שבהם עסק הלך והצטמצם ביחידה. "בשירות נתנו לו מגרש כדורגל ואמרו לו, 'בוא שחק‭,"'‬ אומר אדם המכיר את שני הגופים, "הוא רקם חזון מקצועי מכלום והקים מספר יחידות מבצעיות. גם לזכות השב"כ ייאמר שהוא מאוד היה פתוח לעניין. טטרקה הבין את הפוטנציאל ושניהם הקימו גופים שביחידה רק יכלו לחלום עליהם‭."‬ "רפי היה בעיני מפקד נערץ‭,"‬ מחמיא צברי, "אדם שידע להניע אנשים ברמה אישית ושלא נטל דבר לעצמו. הצלחה של מבצע? לך מגיעה הזכות. יש פאשלה? אחריות שלו‭."‬ תחת טטרקה צברי גם ניסח תוכנית להרחבת הגופים המבצעיים בשירות, כולל צירופם של גורמים שנחשבו עד אז מחוץ לתחום.

צברי שירת באגף המבצעים חמש שנים ‭,('94-'89)‬ בהתחלה כראש מחלקה ואחר כך כראש חטיבה. הוא פיקד על יחידות מבצעיות ממודרות אחת מהשנייה. לפעמים היה המידור בין האנשים עצמם בתוך היחידה. בפעם הראשונה עמד מול טרור עממי, פלשתיני. "דעתי לא השתנתה מאז, דברים רק התחדדו לי‭,"‬ הוא אומר, "הלחימה מול טרור היא טקטית, אבל אתה לא פותר את הבעיה האסטרטגית. האינתיפאדה אפשרה לנו להתחיל לחשוב איך פותרים את הבעיה האסטרטגית‭".

לא מתסכלת ההבנה שבמבצעים האלו אתם מתעסקים עם טקטיקה על חשבון אסטרטגיה?
"כן, אבל צריך לזכור שהיא חלק מהאסטרטגיה. אני מתחבר כאן להגדרה של דיכטר שאמר שבסוף לחבית הזאת יש תחתית. בסוף זה ייגמר. קח את הטרור באינתיפאדה השנייה, תראה מה קרה בהתחלה ותראה איפה אנחנו עומדים היום. מישהו התעייף כאן. לנו יש יותר אורך רוח מהם. הטרור בעיני הוא לא בעיה קיומית למדינת ישראל. זו בעיה טקטית שתיגמר. מדינת ישראל לא תיחרב בגלל הטרור‭."‬

למה בטרור היהודי אנחנו לא מצליחים לטפל ביעילות?
"יותר קשה לנו לגייס יהודי כי בדרך כלל המניעים של שיתוף הפעולה שונים לגמרי בין היהודי לבין הצד השני. לעולם המוסלמי יותר קל להיכנס כי יש למוסלמי מניעים יותר גדולים, חומריים. המניעים האידאולוגיים לא מרכזיים. אם אתה יודע איך להתנהג בעולם המוסלמי, לא בטוח שהם יחפשו אותך כי מלכתחילה לא תבלוט. בעולם היהודי אתה בולט כי הסימנים המעידים שונים לגמרי‭."‬

"לא נרדמתי מהתרגשות"

ב‭'94-‬ יצא צברי להיות קצין ביטחון בטורונטו, להתנקות מכל השנים בשטח. באוגוסט ‭,'98‬ תשעה חודשים אחרי ששב ארצה, נקרא צברי לפגישה אצל עמי איילון. "הראש" הודיע לילד משערייה שהוא ממנה אותו לראש אגף, תפקיד המקביל לאלוף בצה"ל. צברי מונה לראש אגף השיקום, שהוקם בעקבות הסכמי אוסלו לטפל בסייענים, במשת"פים של השב"כ, המוסד, הצבא והמשטרה, ובנוסף, לתכנן את קליטת לוחמי צד"ל אחרי נסיגת צה"ל מלבנון. עבור צברי זו היתה סגירת מעגל מעט מוזרה.

בסוף שנות השבעים, לפני שהשתחרר ללימודים, הוא פנה למכון הדסה לצורך התאמה מקצועית. ההתלבטות היתה אז בין לימודי הנדסה ורפואה. אחרי יום בחינות הודיעו לו שהוא נמצא מתאים להיות עובד סוציאלי שעוסק בשיקום אסירים. הוא נפגע עד עמקי נשמתו. צברי: "באותו לילה שעמי פנה אלי והודיע לי על המינוי לא נרדמתי מהתרגשות. פתאום ראיתי שיוצא ממני משהו מבפנים. זה יותר ריגש אותי אפילו מאשר המעמד החדש כראש אגף. אם עד עכשיו ראיתי את העולם דרך עיני לוחם, פתאום אני עומד לראות אותו דרך עיניים של כמעט מטפל‭."‬

במשך שלוש השנים שבהן עמד בראש האגף התוודע צברי למצוקות הסייענים, הפעם מהצד השני, לא זה שמפעיל. "היו הרבה מאוד משברים‭,"‬ הוא מסביר, "משברי זהות עם הדור השני, תחושת הבגידה. הדור השני, ילדי הסייענים, הם ילדים שהגיעו באישון לילה עם הוריהם. הילד מתנתק מהמשפחה, מהחברים, ועובר לסביבה בעייתית. יותר מאוחר הילד שואל את עצמו מי הוא. האם הוא פלשתיני, האם הוא ערבי ישראלי, מה הקשר שלו למדינה. הוא בדרך כלל נמצא במשבר זהות גם עם אביו שבגד. אז למי הוא צריך להיות נאמן? לאבא או לעם‭"?‬

הפתעת הנסיגה

במאי 2000 עמד בפני צברי אתגר חדש, לא מוכר, קליטת אנשי צד"ל. הוא מגלה לראשונה עד כמה עיתוי הנסיגה היה חידה אפילו עבור ראשי השב"כ. חידה גדולה כל כך שצברי עצמו שהה בליל הנסיגה בחו"ל במסגרת חיפוש פתרונות עבור הפליטים. "היינו בטוחים שהנסיגה תיקח עוד כמה ימים‭,"‬ הוא אומר. "התחלנו משא ומתן לגבי קליטת אנשי צד"ל בחו"ל ונסעתי להשלים את המהלך. כשנחתתי בחו"ל החלו סימנים ראשונים שהעידו שהנסיגה תוקדם. הופתענו ממספר האנשים שהגיעו, כמעט ‭2,000‬ משפחות, ‭6,000‬ איש. חלק גדול בכלל לא היו צד"לניקים. למרות זאת, האגף היה מוכן‭."‬

ישראל עשתה להם עוול?
"לא. היה כאן מפגש אינטרסים. התאים להם, התאים לנו, זה לא היה בכפייה. הם הצילו את החיים שלנו כמו שאנחנו הצלנו את שלהם. אדם שירת בצד"ל כרס"ן ונעקר מביתו. הוא יכול להיות שבע רצון? לעולם לא. לא רק מבחינה כלכלית. המעמד שלו נפגע. שם הוא היה מפקד, היה לו נהג. כאן הנהג שלו מסתדר יותר טוב ממנו כי הוא יותר צעיר, כי יש לו ידיים יותר טובות. הבעיה לדעתי היתה שלנו, של בניית ציפיות. שם הצבא אמר להם, 'אתם כמו חיילי צה"ל‭.'‬ כשהם הגיעו לכאן הם אמרו, 'או-קיי, אם אנחנו חיילי צה"ל, למה אנחנו לא יוצאים לפנסיה אחרי 20 שנה‭,'?‬ כלומר הציפיות לא התממשו‭."‬

כשסיים את תפקידו באגף השיקום עבר צברי לעמוד בראש האגף למשאבי אנוש, תחת דיכטר. "אני, כחבר שלו, סבלתי יותר מכל אחד אחר‭,"‬ אומר צברי בחיוך, "זה אבי. שאף אחד לא ידבר. אני לא אלך איתו למשל לארוחת צהריים יותר מאשר עם אחרים, שלא יגידו שאנחנו קרובים מדי. לפעמים הוא היה אומר לי, 'מוסא, לא היום‭.'‬ פעם ראשונה צריכים להגיד לי, פעם שנייה אני כבר מבין. אני לא מהאנשים שנדבקים. לא הסתובבתי לו בלשכה מעולם. היו אומרים לי, 'אתם חברים כל כך טובים, למה אתה לא מגיע יותר‭.'?‬ בשירות ידעו על העבר שלנו, אבל לא עד כמה זה קרוב וכמה זה נשק. אולי בגלל החברות הקרובה לא מוניתי לראש אגף המבצעים‭."‬

כחבר מטה, מה חשבת על שיטת החיסולים היעילה אך השנויה במחלוקת?
"אישית, חשבתי שאין דרך אחרת. לדבר אי אפשר היה. לנסות ללחוץ בדרכים אחרות לא היתה אפשרות. אתה עושה את הפעילות הראשונה, מעביר מסר, וזה לא עוזר‭."‬

לא חששת מהנזקים שם? מהנזקים המוסריים אצלנו?
"כן, אבל זו בחירה בין אלטרנטיבות. זה רע וזה גרוע. היו על זה המון דיונים. זה בא מתוך מחשבה. זה לא שאיזה בוקר אחד התעורר ראש מרחב קיצוני ואמר שזה מה שצריך‭."‬

הטעות של האמריקנים

מאז שפרש בינואר 2005 הפך צברי לראשונה לצופה באירועים במקום משתתף פעיל. כמי שראה כל השנים לערבים את הלבן בכאפייה, צברי יודע אולי טוב מכולם איך דברים נראים משם.

איך הם מסתכלים על הנסיגות שלנו בשנים האחרונות?
"בלבנון אני חושב שהיציאה הזריזה של צה"ל היתה שגיאה אסטרטגית. גם אם אצלנו זה היה מתוכנן, מה הם מבינים? לחצנו ואז פתאום ביום אחד כולם ברחו. בעזה הם מבינים שלא הקסאמים השפיעו. מה שהשפיע זה המחלוקות בתוך העם אצלנו. הם יודעים על המחלוקות, זה הרי בעיתונות, אז הם אמרו, 'במחלוקת הזאת בוא ניתן עוד איזו דחיפה קטנה‭."'‬

שעות רבות במיוחד הקדיש צברי לצפייה בהסתבכות האמריקנית בעיראק. "לא לימדו אותם להתנהג במחסומים למשל‭,"‬ הוא מחווה דעתו, "למחסום מגיע רכב מקומי, בתוכו יושב מוסלמי עם אשתו. החייל האמריקני לא מבין שלגשת לאישה ולתת לה כאפה זה לא תקין. אף אחד לא לימד אותו את זה. זה רק יוצר ניגודים יותר גדולים, מייצר יריבות‭."‬

מהצפייה נולד הרעיון שממלא את עולמו בימים אלה. כמו בסיירת מטכ"ל ובשב"כ זה נשמע דמיוני, גרנדיוזי, בלתי אפשרי להגשמה. אני מבין בערבים ובאיסלאם, חשב לעצמו צברי, האמריקנים מתחילים מלחמה שמי יודע מתי תיגמר עם האיסלאם, למה שלא אקים חברה שתייעץ לאמריקנים איך למגר את הטרור האיסלאמי? כך נולדה "אושר‭,"‬ החברה הטרייה שהקים.

צברי: "לפני כשנה, כשלמדתי בוורטון בארצות הברית, הרציתי על טרור איסלאמי. אמרתי להם, 'חבר'ה, אתם לא יכולים להילחם ולנצח אם לא תבינו את האידאולוגיה, התרבות והשפה‭.'‬ אני רואה אותם ומרגיש שהם מפספסים. צריך להבין את התרבות. למשל כשאתה יושב מול מוסלמי, אל תשב עם כף הרגל לכיוונו. אם תנהג כך, מבחינתו ביזית אותו. או אם אתה נכנס לבית שלו, אל תדבר עם אשתו אם הוא איננו. האמריקנים מחפשים כל הזמן את בן לאדן, שהפך להיות מין מושג, דמות, שחייבים לתפוס אותה, מין אתגר. אבל התפיסה שלו לא תמגר את הג'יהאד האיסלאמי. בן לאדן ילך, יבואו בן לאדנים אחרים‭."‬

עד שיחדור לתוככי הצבא האמריקני נהנה צברי לנסוע בשישי בבוקר לבית הוריו בשערייה. שם אף אחד לא יודע באילו ביצות השתכשך בחייו הבכור של חיים-שלמה צברי. "ברדיוס של 200 מטר מבית הורי יש תשעה בתי כנסת, כמעט מועדון חברתי‭,"‬ הוא מחייך, "בשבתות ישנה הפסקה באמצע. הצעירים יוצאים החוצה לפגישת חברים. תמיד שאלו אותי מה אני עושה. בזמנו אמרתי שאני בצבא. שאלו אותי איפה אני עובד, עניתי ש'כאן באזור‭.'‬ מעולם לא שיקרתי, אבל אף פעם לא אמרתי את האמת עד הסוף. כשהם יקראו עכשיו שהייתי בשב"כ הם לא יאמינו. הם יחשבו שזו מין פנטזיה‭."‬

מקור הכתבה


הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה