סיפור חילוצו של יוסי בן חנן במלחמת יוה"כ בראייה של התותחנים
|
בן עמי כהן
רבות סופר על חילוצו של מג"ד הטנקים יוסי בן חנן במלחמת יוה"כ ובמיוחד על הגעת כל של סיירת מטכ"ל בפיקוד יוני נתניהו אליו. גם לתותחנים היה חלק באירוע והוא מובא כאן מפי מג"ד התותחנים בן עמי כהן.
גדוד בה"ד 9 ("לקיש") ב 12 באוקטובר 1973 מאת המג"ד בן עמי כהן
ההתקפה נפתחה ביום שישי 12 באוקטובר בשעות הבוקר. חטיבה 7 פרצה בחלק הצפוני של קו החזית. מאזור הפריצה פנה ציר ההתקפה של חטיבה 7 צפונה, על ציר הכביש לעבר מזרעת בית ג'ן.
כאמור, גדוד בה"ד 9 היה גדוד הארטילריה הראשון שחצה את הקו הסגול מיד לאחר כניסת הטנקים. התקדמנו בעקבות החטיבה. מדי פעם נקראנו לסייע לחטיבה ופרסנו פריסות חפוזות גדודיות, כמו גדוד ותיק ומתורגל.
בשעות אחרי-הצהריים המאוחרות, סמוך לשקיעת השמש וכניסת השבת, נקראנו לפרוס כדי לסיע באש אל עבר תל-שמס. פרסנו בעמדה גדודית מזרחית לכפר ח'דר למרגלות החרמון.
ממרגלות החרמון דרומה משתרעת רצועת בזלת גדולה ורחבה: הלג'ה, המחלקת את רמת הגולן בקו בלתי עביר לתנועה ממערב למזרח.
הלג'ה ידועה כשטח בלתי בלתי עביר לרק"ם, וקשה מאוד לתנועת חיל רגלים. כך למדנו ותרגלנו בכל התרגילים והתכנונים שעשינו על הזירה הסורית. הלג'ה חצתה את הרמה הסורית לשני אזורים שכמעט אין מעבר ביניהם: האחד, האזור שממערב ללג'ה, הכולל את רמת-הגולן; והאחר, האזור שממזרח ללג'ה, עד מבואות דמשק. תל-שמס שולט על אחד המעברים הבודדים בלג'ה למעבר ממערב למזרח, בעיקר על הציר מח'אן ארינבה מזרחה. מי ששולט על תל-שמס שולט בעצם על שער המעבר מרמת הגולן לעבר פתחת דמשק.
מיותר להוסיף, כי לאחר בלימת המתקפה הסורית ברמת הגולן, חלומו כל מפקד ולוחם, היה לצלוח את הלג'ה, לפרוץ עם הטנקים עמוק למזרח הרמה הסורית ולאיים מקרוב על הבירה הסורית.
יוסי בן חנן, שהיה מג"ד בחטיבה 188 לפני המלחמה, סיים את תפקידו ויצא לטיול בחו"ל, חזר לארץ עם פרוץ המלחמה. הוא עלה מיד לרמת הגולן, אסף כמה טנקים שתוקנו במהירות בסדנאות לאחר שנפגעו בימים הראשונים של המלחמה והקים, יש מאין, מסגרת גדודית.
בקרב עמק הבכא הגיע יוסי עם הגדוד המאולתר שלו אל אזור הקרב ממש ברגעי ההכרעה. הוא קרא ליאנוש בקשר, תיאם עימו את כניסתו לעמדות והצטרף לחטיבה 7. הכוח של יוסי עזר ותרם מאוד לבלימת ההתקפה הסורית בעמק הבכא.
לאחר הפריצה לסוריה, ולאחר שמזרעת בית ג'ן נכבשה, יזם יוסי בן חנן את כיבוש תל-שמס. תוכניתו הייתה לצלוח עם כוח טנקים את הלג'ה, שלכאורה לא היה בה מעבר לטנקים. בדרך זו יפתיע את הסורים בתל-שמס ויכבוש אותו.
יוסי הצליח לאתר מעבר בלג'ה. הוא צלח עם הטנקים את הלג'ה והגיע אל עמדת התקפה על התל ממזרח למערב. בעת שנערך להתקפה הוא הופתע מירי של טילי נ"ט שנורו על הכוח ממזרח. שלושה טנקים שהובילו את ההתקפה נפגעו וההתקפה נבלמה.
יוסי נפצע קשה ונשאר מוטל למרגלות התל בלי יכולת לחלץ את עצמו. כוח של סיירת מטכ"ל בפיקוד יוני, התארגן מיד, ונשלח לחלץ את הנפגעים לפני שתרד החשכה של ליל שבת 12 באוקטובר.
באתה שעה, השלמתי את פריסת גדוד בה"ד 9 מתוגבר בסוללה א' מגדוד 405 למרגלות החרמון ליד ח'דר - מדרום לכביש ח'דר- מזרעת בית ג'ן.
קיבלתי מאריה מזרחי קריאה לפתוח מיד באש על תל-שמס ולסייע באש תותחים בחילוצו של יוסי בן חנן. כך במפורש הייתה הפקודה תוך ציון שמו המלא של יוסי ברשת הקשר.
יוסי היה עבורי יותר ממפקד כוח מסתייע. הדרכתי יחד עימו בקורס מ"פים שריון בתקופה שיאנוש היה מפקד הקורס. עברה עלינו שנה רוויית פעילות וחוויות כמדריכים בקורס.
בנוסף להיכרות האישית עם יוסי, למדנו ולימדנו בחת"ם, כי מתן אש לחילוץ כוחותינו תהיה תמיד בעדיפות על כל פעולות סיוע אחרות. לימדנו שסיוע לחילוץ הוא שיא הצורך בסיוע הארטילרי, ואין כמעט סיבה חשובה יותר שתדחה את מתן הסיוע לחילוץ.
סיימנו במהירות את ההכנות לפתיחה באש ופתחנו בירי על תל-שמס לפי פקודות האש שקיבלנו מאריה.
זחל"ם הפיקוד שלי היה צמוד לזחל"ם המנ"א, במקום ממנו יכולתי לשלוט בתצפית עין על שלוש הסוללות. בד"כ במרכז העמדה הגדודית סמוך לסוללה האמצעית.
השעה הייתה בסביבות 18:00 אור אחרון של יום שישי 12 באוקטובר, קרוב לחשכה מלאה ואחרי כניסת השבת.
הגדוד ירה בקצב אש מלא על תל-שמס, שם ניסו יוני והסיירת לחלץ את יוסי בן חנן מנפילה בשבי הסורי.
אני משער כי בעמדת תצפית מאולתרת על המדרון המזרחי של החרמון או במוצב החרמון עצמו, שעדיין היה בידי הסורים, צפה בנו קת"ק סורי. הקת"ק היה כנראה קצין צעיר ומוכשר שהבין מיד את ההזדמנות שנקרתה לידיו לפגוע בעמדת תותחים פעילה. הוא יזם את בקשת האש ופנה למפקדה הממונה לקבל הקצאת יחידת אש, תוך שהוא מתאר בקשר את המטרה שכדאי מאוד לירות עליה: "גדוד תותחים ישראלי במצב ירי".
אילו היה הקת"ק בדרגה ובסמכות בכירה יותר, כנראה שהיה מקבל יותר מקנה אחד וארבעה פגזים. במצב הנוכחי כאשר המערך הסורי קרס, צה"ל היה בתנועה על הצירים המובילים לדמשק, מפקד הארטילריה הסורי הקצה לקת"ק אמצעי אש בכמות מזערית, דומה לזו שהוקצתה לי ביום פרוץ המלחמה - המינימום האפשרי.
שתים עד שלוש דקות מאז הוציא הקת"ק הסורי את פקודת האש, נפל הפגז הראשון בשטח. בתצפית השולטת שלו על כל השטח, ללא שטחים מתים, איתר הקת"ק ללא קושי את מקום נפילת הפגז והזדרז להוציא תיקון אש. כפי שלמד בשעורי הטיווח הוא נתן פקודת תיקון כדי לפתוח "מסגר" על סוללה ב' שלי. פעולה נכונה שבאה לוודא, שהמטרה עליה הוא רוצה לירות, נמצאת בין שני פגזים שפגעו בשטח באופן מבוקר ושהמרחק ביניהם ידוע גם לקת"ק וגם לסוללה היורה.
מהזחל"ם שלי צפיתי היטב את נפילת הפגז הראשון. קיוויתי שזה פגז תועה שלנו או של הסורים, שפגע במקרה בחזית סוללה ב'. חששתי שתוך זמן קצר יפול פגז נוסף מאחורי סוללה ב' - פגז שיאמת כי מטווחים אותנו.
לא היו לי בשלב זה סיבות מספיקות להפסיק את הירי בסיוע לחילוצו של יוסי. לכן, הוריתי לסוללה ב' לבצע "היכון לנוע" בלבד ללא "הפסק אש", והוריתי שנהגי התומ"תים יהיו בתאי הנהג עם מנועים דלוקים, כל מי שיכול יתפוס מחסה ליד התומ"תים ולא להפסיק את הירי.
תיקון האש של הקת"ק הסורי היה נכון ומדויק. הפגז השני פגע סמוך למנ"א ו"סגר" במדויק על סוללה ב'.
אני בטוח שהקת"ק הסורי היה מאוד מרוצה ופקד ללא שהיות על חציית המסגר לירי הפגז הבא .
בשני צידי החזית - הקת"ק הסורי בצד האחד ואני מפקד העמדה בצד השני - הבנו את משמעות הטיווח. היה ברור שהפגז הבא יפגע סמוך לתומ"תים של סוללה ב'.
אני מניח שגם המסקנות המקצועית שלנו היו דומות.
מהבחינה המבצעית היה הבדל. הסורי תקף את העמדה שלי ולכן לא היו לו כל לבטים באשר לפקודה האש הבאה שהוא פקד בזריזות ליחידת האש שלו. אני הייתי בדילמה: האם לשקול רק את טובת הגנת העמדה או את מחויבותי לסייע כמעט בכל מחיר להצלחת חילוץ הנפגעים? האם אני רשאי לזנוח את הסיירת המחלצת את יוסי ולהפסיק את סיוע האש בשעה שהיא נלחמת על תל-שמס? האם מוצדק להפסיק את הירי בגלל שאני חושש מהסכנה שפגזים ארטילריים יפגעו קרוב לעמדה התותחים? עד כמה תהיה ההשפעה של הפסקת הסיוע לסיירת על תוצאת החילוץ? הייתי חייב להגיב מידית. ידעתי שיש לי פחות מדקה עד לפגיעת הפגז הבא. ידעתי גם שאין לי זמן מספיק להציג לאריה מזרחי את הבעיה ולקבל את אישורו להפסיק את הסיוע ולדלג את הסוללה.
בחדרי ההרצאות, בתרגילי ניתוח אירוע, העדיפות במקרה דומה ניתנה תמיד למסתייע. קל מאוד להסביר את ההיגיון שעליו מתבססת ההחלטה כי המסתייע עדיף. קל יותר לקבל ההלטה כזו בחדר ההרצאות, כאשר הגורם "זמן ומרחב" מוקפא, כשהחלטה לא נכונה תזכה רק להערת המדריך ואולי לציון הערכה נמוך. בשטח זה שונה. הדילמה גדולה ואין לך זמן, או עם מי לחלק את האחריות שהיא כולה רק שלך. ברגע כזה אתה הכי לבד בעולם.
החלטתי לדחות את הדילוג של סוללה ב' ולהמשיך בירי. אולי בגלל כהות חושים, אולי בגלל שהסתגלתי לסכנות.
גברה עלי כנראה האחריות שלנו התותחנים, לספק אש מסייעת יעילה למסתייע. חששתי יותר לתוצאות הקרב בתל-שמס. גם בגלל ההיכרות האישית, אבל בעיקר לאור העיקרון עליו חונכתי וחינכתי - "האש הארטילרית היא של המסתייע. יחידות האש הן האמצעי לייצר את האש המסייעת ולהנחיתה במקום ובזמן שהמסתייע צריך אותה. כדי להפסיק אש ארטילרית מסייעת תוך כדי הקרב, צריכה להיות סיבה חזקה יותר מ"החשש לירי על העמדה".
הפגזים השלישי והרביעי שפגעו בתוך עמדת סוללה ב', גרמו לפגיעות קשות. פגז אחד פגע ממש בין הצוותים 3 ו-4 ופגע אנושות בכל התותחנים שתפסו מחסה בצמוד לדופן התומ"תים. נהגי התומ"תים פעלו במהירות ויצאו בנסיעה חפוזה אל מחוץ לעמדה. התומ"תים לא נפגעו כלל.
שישה תותחנים נהרגו ושמונה נפצעו. צוער הילל טרבלסי נהרג מירי זה. עודפים של שקי חנ"ה שהיו בעמדה התלקחו ופרצה אש. התומ"תים התפזרו לכל עבר בתוך שטח סורי שהיה רק לפני כמה שעות מרחב מוגן סורי שבו שדות מוקשים וחשש לפעילות של חוליות קומנדו סורי. על האדמה הטרשית והשחורה של הרמה הסורית ירדה החשכה המוחלטת של לילה ללא ירח.
הקת"ק הסורי דיווח בסיפוק על פגיעות מצוינות עם נפגעים ואש שפרצה במטרה. עובדות שאומתו כנראה על ידי יחידות האזנה של המודיעין הסורי שהאזינו בוודאי להודעות שלי על נפגעים ובקשותיי לעזרה בחילוץ הנפגעים.
עם נפילה הפגז האחרון, התחלתי, בעצם המשכתי, בלילה נוסף של טיפול ופינוי פצועים והרוגים. עסקתי באיסוף צוותי התומ"תים המפוחדים והמפוזרים בחושך בגבעות המובלעת הסורית, בהתארגנות לתנועה ומעבר לעמדה אחרת. פעלתי לשקם ולהכשיר שוב את הסוללה שנפגעה.