המחסום האחרון בדרך לירושלים: סיפורו של לוחם הקומנדו הבריטי שהתגייס להגנה
|
צבי צלנר ז"ל
צבי צלנר הביא מורשת קרב שלפיה הפסד לא בא בחשבון • אחד הקרבות המרכזיים שהוביל היה במעבר מנדלבאום, מול הירדנים • בנו, דניאל, מספר על אביו. וגם מידע על גבורתו של יהושע חיימוביץ'
"אתה צריך להבין את הטיפוס הזה, הוא היה בקומנדו הבריטי, וכשהייתי שולח אותו לאיזו משימה ורק הוא עם איזה פטרול (הייתי שואל אותו) 'צבי, מה נשמע?', (היה עונה) 'משהו לא בסדר, לא יורים עלי וזה חשוד'. לא יורים עליו, אז הוא לא מרגיש טוב... הוא היה איש שדה מעולה" (מתוך עדותו של מאיר זורע, מפקדו של צבי צלנר, ארכיון יד טבנקין).
הסיפור הזה מכיל את כל המרכיבים להישכחות: אין בו השתטחות על רימון או מבצע חשאי מסמר שיער. אין בו צל"ש רמטכ"ל על גבורה עילאית. אבל יש בו קצין קומנדו מהצבא הבריטי שהיה שוב ושוב במקום הנכון בזמן הנכון, שהיתה לו ראייה מדויקת ומקצועית של שדה הקרב ויכולות פיקודיות, ושהצליח בכל מה שעשה, במקומות שאחרים נכשלו. זה סיפור על צבי צלנר, מפקד פלוגה בחטיבת עציוני במלחמת השחרור, שניצח בכל הקרבות שנלחם בהם.
"זה נראה כאילו הוא השתמש בכל האסים שלו במלחמות, ולא נשאר לו מזל לחיים שאחריהן", מעיד בנו, דניאל (70) שאיבד את אביו כשהיה בן 16, מקריסת כליות מסתורית באפריקה. ובאמת, בעוד שצבי המשיך לפקד על מחלקה ב' בגדוד בית חורון שלחם בירושלים במלחמת השחרור, התפקיד המקביל במחלקה א' הוחלף שוב ושוב, בשל מותם של המפקדים. אבל כפי שטוען דניאל, המזל או ההשגחה הפרטית של אביו לא האריכו ימים, והוא נפטר בגיל 45.
צלנר נולד בגרמניה למשפחה יהודית שורשית, וכשהחמירו גילויי האנטישמיות תחת השלטון הנאצי - ברחה המשפחה לארץ.
ב־1940 התגייס צבי לצבא הבריטי ושובץ לקומנדו, יחידה המקבילה ל־669 הצה"לית. איתה הוא ירד למצרים, עבר הכשרות, למד לוחמה זעירה ועשה קורס צניחה. הוא בוגר קורס סרג'נטים, והיה סמל מחלקה. שם פעל צלנר בעורף האויב, וניצל את יתרונו כיליד גרמניה להסתנן לשורותיו של הגנרל רומל באל־עלמיין. מפקדיו העידו לאחר מכן שהיה חייל מקצועי לעילא.
דניאל ואני נפגשים במעבר מנדלבאום, שם התחולל קרב שעבור צלנר היה המוצלח ביותר - קרב שייתכן כי שינה את פני ההיסטוריה. דני נראה צעיר מכפי גילו, זקנו הלבן מעוצב בקפידה, והוא נלהב לספר על אביו, שהשתתף גם כמפקד כוח בקרב בארמון הנציב.
דניאל ואני נפגשים במעבר מנדלבאום, שם התחולל קרב שעבור צלנר היה המוצלח ביותר - קרב שייתכן כי שינה את פני ההיסטוריה. דני נראה צעיר מכפי גילו, זקנו הלבן מעוצב בקפידה, והוא נלהב לספר על אביו, שהשתתף גם כמפקד כוח בקרב בארמון הנציב.
את כל המידע על אביו אסף במסגרת מחקר מקיף שערך עליו. דניאל צלנר בשער מנדלבאום // צלם: אורן בן חקון
דניאל היה נער בלבד כשאביו נפטר, ולכן כל מה שסיפר לי נודע לו בעקבות מחקר מקיף שעשה. את המחקר תרגם לכנסים ולימי עיון בעזרת בנימין טרופר, מדריך בכיר בבית ספר שדה כפר עציון. גם בימים אלו עומלים שם על תכנון סיורים בעקבות קרבות של חטיבת עציוני במלחמת העצמאות, שעל חלקם פיקד צלנר.
באפיסת כוחות - לכבוש מחדש
בתום מלחמת העולם השנייה שב צלנר לארץ והתגייס לארגון ההגנה. לאחר מבצע נחשון עלה לירושלים והחל להדריך את החיילים בלוחמה בשטח בנוי - תורת לחימה שהכיר מהקומנדו. בירושלים פגש את מאיר זורע (זרו), לימים אלוף בצה"ל, שהקים אז את גדוד בית חורון. מספרים שמפקד חטיבת עציוני, דוד שאלתיאל, אמר לזרו: "אין גדוד. הגדוד זה אתה. עכשיו לך תמצא חיילים". זרו והמשטרה הצבאית הלכו ברחובות וחיפשו משתמטים ועריקים, ויחד עם אסירים מבתי הסוהר אספו גדוד. "זה היה הכי 'בררה' שיש, אבל לא היו אחרים", מסביר דני.
בשלב הראשון יועד הגדוד להגן על פרוזדור ירושלים. הוא ישב על הציר מאבו גוש ועד לתחנת השאיבה התחתונה. גם הפלמ"ח פעל בגזרה, והחלוקה ביניהם היתה ברורה: הפלמ"ח כובש, ההגנה שומרת. "הפלמ"ח גם קטף את כל התהילה, כמובן", אומר דני.
אחד המוצבים שבאחריות גדוד בית חורון היה הר הרדאר. לאחר שהפלמ"ח כבש אותו, הועבר המקום לאחריותו של צלנר, אלא שהוא נפצע בהפגזה בלילה הקודם ופונה לבית החולים. שם פגש את הדסה, שהיתה אחות בחדר מיון, ולימים תהיה רעייתו. בינתיים, ברדאר - קרב עקוב מדם שסופו כישלון. הרדאר נפל לידי הלגיון הירדני, ושלושה ניסיונות חוזרים של הפלמ"ח לכובשו - עלו בתוהו.
בהפוגה הראשונה, ב־11 ביוני 48', עזב הגדוד את פרוזדור ירושלים ועלה לעיר להתאושש ולהתאמן. כעבור חודש, בתום ההפוגה, החלו קרבות עשרת הימים. "היה ידוע שבקרוב תתחיל הפוגה חדשה, שלקראתה עלינו לשפר עמדות", מספר דני. "דוד שאלתיאל רצה לכבוש את העיר העתיקה, ובמקביל - עבדאללה א־תל רצה לנתק את ירושלים ולכבוש אותה. הוא תכנן לעשות זאת דרך מעבר מנדלבאום".
כדי להבין את הקרב במעבר מנדלבאום, חשוב לדעת מה קרה ביום שקדם לו: ב־17 ביולי קיבל הגדוד פקודה לפעור חור בחומת העיר העתיקה, סמוך לשער ציון, ודרכו לפרוץ לעיר העתיקה. הפיצוץ נכשל: החומה נפגעה, אך לא נפער בה חור.
הגדוד חזר לבסיס בצהריים מיואש ועייף, לאחר שלא ישן כל הלילה לפניו, ובדיוק באותו זמן החל הלגיון לתקוף את הבתים בקו העירוני, וכוחות החי"ם (חיל משמר של ההגנה, שנחשב פחות קרבי מהחי"ש - חיל השדה) נסוגו מעמדותיהם.
"החי"ם פשוט ברח, ונוצר חור שדרכו כוחות הלגיון יכולים לעבור באין מפריע", מספר דני. "היה צורך להביא לשם כוחות חדשים במהירות, אבל את מי נביא? באורח נס, הכוח שהיה אמור להיות באותה עת בתוך העיר העתיקה נמצא בבסיס. הוא פנוי! לדעתי, היה מזל גדול שגדוד בית חורון לא הצליח להבקיע את החומה, כי אחרת - יכול להיות שהעיר העתיקה היתה בידנו, אבל א־תל היה כובש את שאר ירושלים".
מתחם מנדלבאום. שטח אסטרטגי מרכזי // צילום: ויקיפדיה
וכך היה. שעתיים אחרי שהכוח המיואש הגיע לבסיסו, הוא הוקפץ למעבר מנדלבאום. דמיינו: לפנות ערב, אחרי יום קשה מנטלית ופיזית, חום כבד ואפיסת כוחות, מחלקה מוטלת לתוך שדה קרב חדש שנכבש בידי הלגיון. מטרים ספורים משם - שכונת מאה שערים. בהמשך הרחוב הסמוך - מחנה שנלר. כובד ההיסטוריה על כתפיהם. צלנר קיבל פקודה: לכבוש מחדש את המתחם שננטש.
ארטילריה מול עריקים
מתוך עדותו של צבי צלנר, מ"פ ב', גדוד 62 (ארכיון צה"ל, ירושלים במלחמת הקוממיות): "חיל המצב של בית שטייניץ והמשטרה פינו את המקומות. את הפקודה לכבוש את שני הבתים בחזרה קיבלתי בשעות הערב. תכננתי את הכיבוש לשעות השחר, כאשר הכוח התוקף (2 מחלקות) מסתער בשני גלים. המחלקה המסתערת הראשונה נעצרה בגלל האש החזקה והמכשולים בדרכה, ואז הטלתי את המחלקה השנייה. בית שטייניץ נכבש. בשעת התארגנותנו בבית שטייניץ, גילה אחד המ"מים שלי את משורייני האויב, שנעו מכיוון נחלת שמעון. מחשש שינותק, על דעת עצמו הוא נתן פקודת נסיגה אל מעבר לכביש. כשהגעתי לשם, התברר לי שהלגיון שועט בהתקפת נגד אל עבר שטייניץ והמשטרה (ההרוסה למעשה) בכוחות מסיביים, מסתייע באש המשוריינים שכוונה לאורך הרחוב.
"כוחות המרחב החלו בנסיגה כללית בנוטשם את עמדותיהם. הכנסתי אפוא מחלקה אחת לעמדות שבחלק הדרומי־מערבי של הגזרה ואת המחלקה השנייה החזקתי כעתודה לצורך התקפת נגד. נערכנו על הכביש עם פיאטים ומקלעים ופתחנו באש על המשוריינים, שכעבור זמן קצר נסוגו. חי"ר של הלגיון, בעוצמת פלוגה לפחות, המשיך בהתקפה, כשחלק ממנו מסתער בכיוון מנדלבאום, וחלק אחר בכיוון בית שטייניץ והעמדות הסמוכות. האויב הצליח להיכנס לבית שטייניץ וכבש את הבית בפינה הצפונית של בית החולים האיטלקי. כך הוא הצליח לאגף את כוחותיי ופתח פרצה מסוכנת בכיוון בית החולים האיטלקי. הנחַתי התקפת נגד על הבית שממול בית החולים האיטלקי וכבשנוהו בחזרה - מהעורף".
בהמשך אותו יום ולמחרת, חזר הסיפור שוב ושוב, שמונה פעמים, ובכל פעם הצליח צלנר לכבוש עוד ועוד בתים מידי הלגיון, שהיה חמוש במשוריינים ובארטילריה וחייליו אומנו בידי הצבא הבריטי, בעוד שחייליו של צלנר חמושים באופן דל.
במהלך השעות המתישות, ביקש צלנר תגבורת ותחלופה, אך למפקדי מחלקת החי"ם "אין שליטה על אנשיהם", כפי שהעיד. כעבור יומיים בלי שינה, כשאחד מחייליו נהרג ו־12 נפצעו, לקראת הצהריים, ביקש צלנר מזרו שישלח את פלוגה א' להחליף את אנשיו. זרו הבטיח לו שהם יגיעו בשעה 14:00, אך כבר ב־13:00 חידש הלגיון את התקפותיו.
"האויב תקף הפעם בשני צירים... גם בזו הפעם הסתייע האויב במשוריינים... הוא פרס מסך עשן סביב המשוריינים. התקדמתי אפוא רק עם כוח קטן לעבר ההצטלבות, על מנת לנסות לפגוע במשוריינים מקרוב.
"בהיותי סמוך לפינה, שמעתי קול התפוצצות אדירה - האויב הצליח לפוצץ חלק מבית מנדלבאום, בבית היו חיילי גדוד 65. לאור זה חשתי עם כיתה מהמחלקה בגזרה הדרומית לעבר הצוות שבבית מנדלבאום. כאשר הגעתי למקום, לא היו שם חיילים. בחלק הבית אשר טרם נהרס ישבו לגיונרים, אשר בראותם אותנו פתחו בבריחה. השארתי במקום את הכיתה. לאחר שהעתודה שלי רותקה לעמדות, ניסיתי לארגן עתודה חדשה מבין אנשי הגדוד המקומי. אולם לשווא. האנשים סירבו. התקפת האויב לא חודשה.
"התגבורת של פלוגה א' הגיעה בשעות המוקדמות של אחה"צ. בואה אפשר לי לרכז את הכוח ולהשלים את פינוי הנפגעים".
חזר על אלונקה
סיפורי גבורה רבים סיפק אותו קרב הרואי, שבו נהרגו 15 לוחמים. על אחד הקרבות הללו אפשר ללמוד מעדותו של המג"ד זרו: "יש שם יהודי אחד בשם יהושע חיימוביץ', שהרג במו ידיו 11 לגיונרים... הוא חטף טו־פאונדר ברגל, ריסק אותה והמשיך לפקד".
בספרו "בכל מאודם" מוסיף יהושע בר יוסף פרטים על מעשה גבורה זה: "חיימוביץ' פרץ לתוך בית שנמצאו בו שמונה מאנשי הלגיון. הוא מצא את עצמו יחידי בבית, ונוסף על כך פצוע מכדור שפגע בו בעת הפריצה. חבריו לא יכלו לפרוץ אחריו בשל האש החזקה. חרף פצעו והרגשת בדידותו בבית הזר, לא איבד קור רוחו. בשקט התחבא בפינה של מסדרון, שדרכו היו צריכים אנשי הלגיון לעבור. כאשר עברו את המסדרון, פתח עליהם באש תת־המקלע והרג בזה אחר זה שישה ערבים. שני הנותרים הצליחו לברוח. וכך נשאר לבדו בבית הריק ולא שמע לקול חבריו, שקראו לו לצאת משם. רק כאשר קיבל פקודת נסיגה מפורשת, יצא מן הבית ונחבש בבסיס.
"סמוך לכך שמע כי הערבים כבשו את עמדת הכנסייה שבקרבת מקום. הוא התנדב מייד לגרש את הערבים מן העמדה. בראש ארבעה אנשים הסתער על העמדה וכבשה בחזרה. עם כיבוש העמדה פגע פגז ברגלו וקטע אותה. ועל אף פצעו האנוש, המשיך לפקד על אנשיו ולהדריכם עד שהוצא מן המקום והועבר לבית חולים".
זרו ממשיך ומספר שכדי להחזיק את הקו החליף מחלקה בכל 24 שעות. הוא מעיד ששמע את הלגיון ברשת הקשר מבקש להתקיף "עוד פעם אחת, כי הם עייפים", וצחק בליבו, כי הלגיון לא ידע על התחלופה. "שברתי את כל התקפות הלגיון לפרוץ במנדלבאום. אני מחזיק לעצמי טובה, אני חושב שהצלתי את הניתוק של מערב העיר" (ארכיון יד טבנקין).
דני מצביע על מוזיאון קו התפר, המבנה האחרון שנותר מהתקופה ההיא על תילו, ומספר: "לאחר המלחמה אבא המשיך לשרת בצה"ל. הוא היה מדריך בבה"ד 1, כשאני נולדתי הוא היה סגן מפקד יחידת הצנחנים, תחת יהודה הררי. לאחר מכן נקרא להקים את הפנימייה הצבאית ב־1953".
לאחר שטיפס צבי בסולם הדרגות (עד סא"ל) והתפקידים, עבר ליחידה לסיוע חוץ. הוא היה אחראי על הקשרים של משרד הביטחון עם אפריקה, והרבה לטוס אל היבשת. מהתקופה הזו הוא שומר מאות מכתבים מאביו, שבין חבריו בנסיעותיו הרבות נמנו הקיסר היילי סלאסי ואידי אמין, שאף ביקר בביתו.
"יום אחד הוא חזר מאתיופיה על אלונקה", הוא מתאר את תחילת הסוף, "עלה על הטיסה בריא וחזר מחוסר הכרה לאחר ששתי הכליות שלו קרסו, איש לא יודע למה. בבית החולים ייצבו את מצבו, והוא המשיך לעבוד במקביל לטיפולי דיאליזה. כעבור שנתיים, בדצמבר 66', הוא נפטר".
הוספת תגובה