מפקדי טייסות חוזרים לאירועי מלחמת לבנון השנייה ונערכים לשלישית

בוקר יום ראשון, 25 ביוני 2006. המדינה מתעוררת לאיטה לשבוע חדש, ואז מגיע הדיווח במהדורות החדשות: תקרית ביטחונית באזור כרם שלום, חשש לחטיפת חייל. צה"ל נמתח אל הקצה, בדגש על חיל האוויר.

כאשר שואלים את מפקדי טייסת 123 אז והיום, שני טייסים שהשתתפו במלחמת לבנון השנייה, איפה תפסה אותם המלחמה בצפון, שניהם עונים שהיא התחילה בכלל בדרום. "זו הייתה תקופה שגרתית יחסית", משחזר סא"ל א', כיום מפקד טייסת 123 ואז טייס צעיר בטייסת. "הייתי אז בסדיר, ממש בתחילת דרכי כטייס. ראינו את רוב המשימות המורכבות מהצד.

"הייתה אווירת מתיחות שהתחילה בכלל בדרום, והיה מתח באוויר. אירוע החטיפה בגבול הצפון הגיע רק לאחר מכן, והוא היה חריג מאוד בנוף האירועים באותה תקופה. היה ברור שמשם והלאה הדברים ייראו אחרת, אם כי כמובן עוד לא הבנו אז לאן אנחנו הולכים. קצב האירועים שינה מייד את תשומת הלב של הארגון והטייסת".

"לבנון השנייה התחילה מבחינתי באירוע חטיפת גלעד שליט בעזה", מתאר גם אל"מ שי, אז מפקד טייסת 123 והיום טייס במילואים. "כשזה התחיל לא דיברנו בכלל במושגים של מלחמה. היינו בכוננות גבוהה בגלל האירועים בדרום, ואז הייתה החטיפה בצפון. מהבסיס המריאו בעיקר מטוסי קרב, ואנחנו מסתכלים עליהם תוך תסכול מאוד גדול, כי בפועל ישבנו בצד. זו הייתה נקודת הפתיחה שלנו".

הצפרדע התבשלה בסיר

בוקר 12 ביולי 2006 החל גם הוא בדיווחים על תקרית ביטחונית, הפעם בגבול הצפון. הרוגים, חשש לחטופים, ועד מהרה מתקבלים גם דיווחים על ירי טילים לעבר כל גזרת הגליל. אם עד עכשיו הטייסת הייתה בכוננות, כעת כבר ברור לכולם: ישראל נמצאת בתרחיש אחר לגמרי, מדרום ומצפון.

"אנחנו נכנסים למערכה בלבנון כשכוחות הקרקע נכנסו והחלו לספור נפגעים. בשלב הזה כולם כבר הפכו לחלק מהמלחמה. כטייס וכמפקד, כשאומרים מלחמה אתה יודע מה לעשות, אבל זו הייתה מין צפרדע שהתבשלה בסיר. התחממות הפכה ליום קרב, שהפך לסבב, שהפך למבצע, שהפך למלחמה. וכשזה הפך למלחמה עבדנו בעיקר סביב משימת פינוי הנפגעים משטח לבנון. אני מדבר על שתיים־שלוש גיחות ביום, אבל כל גיחה מלמיליאן, כל גיחה נחשבה ל'גיחה עבה' בשפת הטייסת.

"מדי כמה ימים גילינו שהנה נדרשנו לעשות עוד משהו שלא עשינו לפני כן. כבר בגיחה הראשונה הצוות מבצע גיחה תוך כדי ירי עליו, והוא מצליח לבצע את המשימה ולא סתם מקבל צל"ש. פתאום חילוץ באור יום, ופתאום חילוץ ליד כבלי חשמל, פתאום אתה מבין שאתה צריך להיכנס עמוק יותר ללבנון – כל פעם רמת הסיכון עולה. הכי חשוב היה לעמוד במשימות ולא לצבור פערים כדי להימנע מצוואר בקבוק.

"בשונה מכל תוכנית טיסה שבדרך כלל משורטטת מראש, כשצריך להכניס מסוק לתוך שדה הקרב זה צורך שפתאום נולד, וזה כלי מאוד פגיע", מסביר אל"מ שי. "כשאתה מכניס דבר כזה לתוך שדה קרב, הוא בקלות ניתן להפלה. ופה צריך לזכור שהפעם האחרונה שחיל האוויר עשה דבר כזה, הייתה בשנת 1982. כלומר מרחק של 23 שנים. לא היה אף אחד בטייסת שהכיר מקרוב מה זה טיסה ופינוי פצועים בתוך שדה הקרב. בשהייה בלבנון עד שנת 2000 היו פינויי פצועים, אבל המסוקים לא באמת היו תחת סכנה של מלחמה".

"בימים הראשונים של לבנון השנייה הייתה תחושה של משימה קצובה בזמן ובעצימות גבוהה", מתאר סא"ל א'. "לא חשבנו אז שזה יתפתח למלחמה כמו שלבנון השנייה התפתחה. תדמיין המראה של טיסה תוך שאתה רואה את השיגורים והנפילות מהאוויר. הייתה תחושה של משהו אחר – ברמה האישית הטיסה ביום שבת, מתכונת חירום, הרבה אנשים בטייסת, כל זה מכניס אותך למשימה. בבת אחת הטייסת נראית אחרת, והקצב הוא מסביב לשעון. היו אין סוף הזנקות, עבדנו בעצימות מרבית, זו הייתה מלחמה משמעותית לכל דבר ועניין".

ולמרות האתגר, אומר סא"ל א', כאמור אז טייס צעיר בתחילת דרכו, "עשינו עבודה טובה וביצענו את המשימות ללא דופי. אני מאחל לטייסת היום שתתפקד בלבנון השלישית לא פחות טוב מאיך שתפקדה בלבנון השנייה".

כשהמסוק נחת על עץ

ב־17 ביולי, בעוד חיל האוויר תוקף יעדים בלבנון והעורף סופג טילים בכמויות שמדינת ישראל לא ידעה עד אז, החלה הריסת מוצבי חיזבאללה הסמוכים לגדר הגבול וחישוף השטח בידי דחפורים של חיל ההנדסה הקרבית. יומיים לאחר מכן נכנסו כוחות צבא סדירים לתוך לבנון, במטרה להשתלט על כפרים שבשליטת חיזבאללה הסמוכים לגבול. במהלך ההתקפה נכנסו יחידות צה"ל לכפר מארון א־ראס והרגו עשרות מחבלים, אך גם ספגו אבדות. מכאן ואילך כל תמונת המלחמה השתנתה. לא רק קרבות סטריליים מהאוויר, אלא גם כוחות קרקע שהחלו להיכנס, להילחם, להיפצע ואף ליפול. זו הייתה הנקודה שבה טייסת 123 החלה לפעול.

"הפינוי הראשון בלבנון תחת אש הפך אותי לטייס מבצעי", אומר סא"ל א'. "מכאן כל משימה נראתה אחרת. אתה מחבר את חומר הלימוד עם הדמיון והמציאות".

שלושה ימים לאחר מכן, ב־20 ביולי, פתח צה"ל במבצע "קורי פלדה 1" בכפר הלבנוני עייתא א־שעב. בקרבות נהרגו ונפצעו עשרות לוחמים. אירוע חילוץ דרמטי במיוחד מאותם ימים, זכור היטב לסא"ל א': "פינוי פצועים בתוך לבנון, שבו צריך גם לחצות קו גבול וגם להגיע לאזור לחימה, ויש פצוע שחייב טיפול דחוף. הבנו שזה אירוע מורכב, ושנצטרך להנמיך על צמחייה ולחלץ את הפצוע בגובה שמאפשר הנחתת אלונקה. זה מסוג האירועים שאנחנו מתחנכים לקראתם, הוא לא קרה לפני וגם לא אחרי. אתה לומד בתבנית מסוימת איך להילחם ונדרש לחשוב באופן יצירתי, ופתאום יש אירוע שדורש לתפעל את המסוק באופן שלא תופעל עד היום".

הטיסה הייתה מורטת עצבים. הכוח הגיע לנקודה שקיבל בקשר, וזיהה את כוח הפינוי בקרקע. לכולם ברור שאם המסוק לא מצליח לפנות את הפצוע, הוא ימות בשטח. הצוות מגיע תחת אש ועננות של לפנות בוקר, עם ליווי של מסוק קרב.

"הגענו לסיטואציה שהיא הסיוט של כל טייס. משחזר סא"ל א'. "אזור שאין בו מקום לנחיתה. זה רק להנמיך כמה שיותר ולחלץ, תוך העמדה של המסוק והצוות בסיכונים גדולים. לא נוחתים, מנמיכים עד למינימום בתהליך מאוד מסוכן, תוך פגיעה בצמחייה עם שני הרוטורים. המסוק רועד מאוד, וכל רגע ההבנה היא שזה יכול להיגמר. לא היה ניתן לפנות את הפצוע בשום דרך אחרת. אני לא זוכר בהיסטוריה אירוע כזה. זה פעם ראשונה שמסוק נפגע מצמחייה ולא מאש, תוך הבנה שאתה יכול בכל רגע להיכשל. אלה דברים שמבינים בלחימה ושאי אפשר להבין אותם בשגרה. ברגע שהקברניט אומר לפתוח דלתות ולהעמיס, זה משפט של שינוי תפיסה, כי אתה מבין שאין דרך חזרה.

"הסיכון שצוות המסוק והכוח במקום לקחו על עצמם – זה מה שהציל את חייו של הלוחם. עיטור המופת הוא עיטור חריג מאוד, והוא ניתן לטייסת, תוך שצוות המסוק מקבל מצטיין רמטכ"ל", מציין סא"ל א' בגאווה.

"בחילוצים ההרואיים למדנו מה זו חוסר ודאות אמיתית, אבל ברור שלבנון השלישית לא תיראה אותו הדבר"

"הפחד שומר עליך"

"בשונה ממשימות תקיפה של חיל האוויר, במשימה של פינוי נפגעים אין הרבה דילמות אם המשימה תבוצע או לא", מוסיף אל"מ שי. "היה ניהול סיכונים והיה שיקול דעת, אבל במשימה כזו, כשאתה צריך לשאול אם המשימה מצדיקה את עצמה, ההבנה היא שאתה הולך להציל חיים, כך שאין התלבטות גדולה לגבי חשיבות המשימה. המונחים של 'אולי אני לא אחזור' בכלל לא בלקסיקון".

גם לא כשצריך להנחית מסוק על עץ, כשכל המסוק רועד ובכל רגע הוא עלול להתפרק על הצוות בקרקע?

"האם המסוק היה יכול להתרסק? בהחלט כן, אבל זו בדיוק ההגדרה של לקיחת סיכון. לשמחתי הרבה במקרה הזה שיקול הדעת שלנו הצליח וברמת התוצאה הסופית לא נפגע לנו אף מסוק, למרות שעשינו דברים מסוכנים ומפחידים. הפחד הוא גם בריא כי הוא שומר עליך לא לעשות שטויות".

אל"מ שי ראה הכול בטייסת מסוקי הסער. מורשת הקרב של הטייסות מושרשת בו עמוק, והוא מרבה להנחיל אותה לטייסים הצעירים. הוא עבר בחייו שורה של תפקידים, וקרא את תורות הלחימה של הטייסת לאורך כל חייו המקצועיים. אף שהוא משדר חוסן נפשי, הוא מרשה לעצמו להתרגש כשהוא מדבר על הרגע שבו בטן המסוק נפתחת, המבט שלו מוסט לאחור ועיניו נפגשות עם עיני הפצוע שאותו הוא בא לחלץ.

"אני זוכר ברמת התחושות כטייס איך זה להעלות יותר מ־20 לוחמים למסוק באמצע הלילה ולהוריד אותם בלב שטח אויב בלבנון", הוא מספר. "זו תחושה מאוד מעורבת – מצד אחד זו משימה, מצד שני אני יוצא והם נשארים. נכון שכל אחד עם התפקיד שלו, ועדיין זה קשה לעזוב, למרות שזה לא החלק שלי בלחימה.

"כשאתה נוחת בשטח אויב ופותח דלתות של מסוק ומעמיסים פצועים, אתה מסתכל על העיניים שלהם ואיזו תחושה זו, וואו. לקחת מישהו שהוא שבר כלי, והוא יודע שעכשיו, ברגע שהוא מסתכל לי בעיניים, הוא בטוח. הדבר הראשון שרץ לי בראש זה 'איזה יופי שאני כאן'. בסוף זה ילד בן עשרים שאתה מצליח לשלוף אותו מתוך לבנון, מתוך שדה קרב, ותוך רבע שעה הוא נוחת בבית חולים בחיפה. ברגע שאתה חוצה קו אתה שם את הפחד בצד. בפעם הבאה שאתה חוזר לפחד זה כשאתה נוחת בבית. אתה עובד בלי רגשות, נטו מקצועיות ואדרנלין. לעשות רק מה שצריך. אבל רגע אחד אתה נותן לרגשות להשתלט עליך, כשאתה מביט בפצוע בעיניים.

"טייס שתוקף מרגיש טוב כשהוא רואה את הטיל פוגע במטרה, כי הוא עמד במשימה. אצלנו זה אחרת – המשימה היא להציל בן אדם, לוחם בצה"ל, להחזיר הביתה בן של אימא ואבא. מבחינתי מרגע שחציתי קו, הירי מסביב זו רק תפאורה. המשימה היא להציל חיים".

"כשאתה מציל חיים, אין התלבטות לגבי המשימה. המשפט 'אולי אני לא אחזור' בכלל לא בלקסיקון"

שדה הקרב של העתיד

הימים המתוחים כעת בגזרה הצפונית, מחזירים את שני מפקדי הטייסת 15 שנה לאחור. עד לפני כמה שנים הם נערכו למלחמה הבאה בהתאם לידע שנצבר במלחמה ההיא, אבל בחמש השנים האחרונות ברור לכולם שמה שיהיה לא דומה למה שהיה. חיזבאללה צבר יכולות אש חסרות תקדים, ועומק הלחימה בלבנון כבר לא יתמקד בדרום המדינה אלא יתרחב לכל שטחה. האתגר מעזה ילך ויעצים ואף יתחבר לעימות בצפון, סוריה תיכנס גם היא למלחמה, וצה"ל יאותגר בכל הגזרות. טייסת 123 של שנת 2006 היא כבר לא עוד טייסת שמחכה בכוננות לחלץ פצועים מכביש 90 או מדבר יהודה – זוהי טייסת לוחמת לכל דבר.

"משימות הפינוי בהיטס באזור מאוים הפכו אחרי המלחמה הזו לאורים והתומים של הטייסת", אומר סא"ל א', מפקד הטייסת כיום. "על זה אנחנו מתאמנים מהיום הראשון. החילוצים ההרואיים של אותה מלחמה מלמדים אותנו מה זו באמת מציאות של חוסר ודאות. לבנון השנייה לימדה אותנו שיעורים חדשים, והיא בהחלט תרמה למוכנות שלנו למלחמת לבנון השלישית או הצפון הראשונה, אם כי ברור לנו לחלוטין שלבנון השלישית לא תיראה אותו הדבר. העצימות באש תהיה הרבה יותר גדולה, האיומים יהיו בהיקפים רחבים יותר.

"מנגד, מאז 2006 בנינו את הכוח למלחמה הבאה גם כטייסת וגם כחיל. יש לנו את הכלים שקיבלנו, עם בסיס מוצק הרבה יותר ממה שהגענו בלבנון השנייה. אנחנו במקום אחר לגמרי. לבנון השלישית תהיה מורכבת יותר מלבנון השנייה, אבל אני שייך לדור שמתחנך על לבנון השנייה, ותהליך ההכשרה הביא אותנו ערוכים גם מנטלית להתמודד עם לבנון השלישית. כל תרגיל וכל פקודה נכתבים למלחמה הבאה. התקדמנו מאוד בטכניקות, בטכנולוגיה ובבניין הכוח למלחמה הבאה. זו תהיה מלחמה מורכבת יותר, אבל גם אנחנו מגיעים אחרת לגמרי".

"המלחמה הבאה תהיה כזו שתכתיב את הקצב שלה, וזה יושב בעיקר ברובד המנטלי", מרחיב אל"מ שי. "אנחנו מלמדים את הלוחמים לצאת מקיבעונות של אימונים, כדי שביום פקודה, כשיידרש לעשות משהו, גם אם לא חשבת כטייס שתצטרך לעשות, גם תדע מקצועית לבצע וגם מנטלית תוכל לעשות את השינוי. התאמַנו המון על הכול. אנחנו עושים היום את הדברים טוב יותר מאיך שנעשו בשנת 2006. אתה תמיד בודק איפה אתה טוב יותר ואיפה פחות, והיום אנחנו מאומנים אחרת, לדברים אחרים. ועדיין, כל מלחמה תפתיע אותנו. השאלה היא כמה נהיה מופתעים וכמה נהיה מוכנים. כמה הצלחנו לחשוב על האויב ולנחש אותו טוב יותר. בטח שאין לנו תשובות להכול אבל יש לנו המון, וכשנידרש אנחנו מגיעים הרבה יותר מוכנים".

כמפקד הטייסת הנוכחי, אומר סא"ל א', "אני עד היום לומד את המלחמה ההיא. ברמה האישית, העצימות המלאה, כולל התמרון באזור מאוים – בשביל טייס בשלב מאוד מוקדם זה שיעור מרתק וניסיון אדיר. אם הייתי יכול להפוך את החוויה האישית לחומר לימוד הייתי עושה את זה. אין אימון יותר טוב ממלחמה, וזו הייתה מלחמה מורכבת עבורנו ותקדימית בהרבה בחינות בגלל אופי המשימות של חציית קווי האויב.

"היכולת שלנו לממש היום מבצעים מיוחדים זה כבר חלק מהדי־אן־איי," מוסיף סא"ל א'. "קח טייס היום ושלח אותו למבצעים שביצענו בלבנון השנייה, הוא מוכן הרבה יותר למלחמה מאיך שאנחנו כצעירים היינו מוכנים לפני 15 שנה. תורת הלחימה היום מושרשת. לצד זה אנחנו מוטרדים, כי זו המשימה הראשונה שלנו להיות מוטרדים. מפקד שלא מוטרד, שוקע באזורי נוחות. זה משמר אותנו חדים, כמו שמצפים מאיתנו".

מקור הכתבה