"אמרתי לעצמי 'שב ותמות בשקט', ואז נזכרתי באשתי ובילדים"

משה לוי יצא ממלחמת יום הכיפורים, אבל המלחמה נשארה איתו לנצח. זאת לא רק היד שחסרה ומזכירה בכל רגע את מה שהיה שם, זאת גם ההנצחה מבחירה: במשרדו בהרצליה הוא ייחד אגף שלם לקרב ההוא בדרום סיני, שעליו קיבל את עיטור הגבורה.

במרכזה של האנדרטה עומד זחל"ם זהה לזה שעליו פיקד, ובתוכו יושבים החיילים, לבושים וחמושים בדיוק כפי שהיו בעת שנתקלו במארב של הקומנדו המצרי. מצד אחד תלוי טיל סאגר, כמו זה שקטע את ידו, ומהצד השני תמונות ועיטורים של חללי הקרב וגיבוריו.

לוי הוא אחד מ־40 לוחמים בלבד שקיבלו את עיטור הגבורה, הגבוה מבין האותות שצה"ל מעניק. העיטור ניתן על ידי שר הביטחון, בהמלצת הרמטכ"ל, על "מעשה גבורה עילאית שנעשה בעת לחימה מול פני האויב תוך חירוף נפש".
לוי עונה לכל הקריטריונים האלה - ויותר. מה שעשה בסיני היה מעשה גבורה עילאי. העובדה שנותר בחיים היא נס. העיטור ניתן לו, כך נקבע, עבור "אומץ לב עילאי, חירוף נפש, קור רוח ודבקות במשימה".

הוא נולד ב־1946 בתוניסיה. אחיו ואחותו נהרגו במלחמת העולם השנייה בהפצצה של חיל האוויר הגרמני על העיר תוניס. כשהיה בן שנתיים עלו הוריו לארץ איתו, למעברת מגדיאל (היום הוד השרון). כעבור שש שנים אביו נפטר, ומשה נותר בן יחיד לאמו. הוא התחנך במוסדות של עליית הנוער, אבל לא השלים בגרות (באזרחות עשה תואר ראשון ושני).

בגיל 18 התגייס לחיל האוויר, ובהמשך עבר לשריון. הוא לחם במלחמת ששת הימים בסיני, השתחרר, ועבד במפעל אלתא של התעשיה האווירית. לוי התמחה במכ"מים של מטוסים. "ישבתי על לוח שרטוט ותכננתי. עבודה משרדית רגילה. בלי דרמות", הוא מספר.

כשפרצה מלחמת יום הכיפורים היה לוי בן 28, נשוי לסוזי, רעייתו ואהבת חייו עד היום, ואב לסיגל בת ה־4 ולאיציק בן השנה. חודשיים לפני המלחמה הברך שלו התרסקה ("שברתי את הפיקה"). במשך שבועות ארוכים היה בגבס, וימים אחדים לפני המלחמה הוא הוריד את הגבס. "חודש לפני המלחמה היה לנו אימון מילואים. אותי לא גייסו, בגלל שכל הרגל שלי היתה בגבס. בגלל זה כנראה גם לא קראו לי למלחמה".

בבוקר שבת 6 באוקטובר היה לוי בבית כנסת ליד בית הוריה של סוזי בפרדס כץ. "ראיתי שמתחילים לגייס אנשים, ואף אחד לא קרא לי. נשארתי עם הזקנים. אמרתי לעצמי שזה לא עסק, והחלטתי להתייצב עצמאית כדי להגיע לחברים שלי בחזית.
"צלעתי עם הרגל, כי רק בראש השנה הורידו לי את הגבס, אז לא הייתי יכול לגמרי ללכת. אשתי הגיעה עם הילדה על הידיים לבית הכנסת, ושאלה אותי לאן אני הולך. אמרתי לה שאני הולך למלחמה. 'אבל לא קראו לך', היא אמרה. 'במלחמה לא צריך לקרוא לי. במלחמה אני הולך לבד', אמרתי. היא המשיכה להתעקש ולנסות לשכנע, 'אבל אתה לא יכול ללכת'. אמרתי לה שכדי להילחם לא צריך רגליים, צריך ראש וידיים".

"לא באתי כדי לארגן ציוד"

לוי לקח רכב ונסע לגדוד שלו - שהיה חלק מחטיבה 11 - שנערך באזור חצור לרדת לסיני. "הגעתי, וצלעתי. המג"ד שלי, זאביק (ליטמן) ראה אותי, ושאל אותי מה אני עושה שם בכלל. 'באתי להילחם', עניתי לו. 'אבל היית בגבס, הורדת אותו בעצמך?' הקשה המג"ד. אמרתי לו שלא, וכשהוא שאל אם אני מסוגל ללכת אמרתי 'כמה שאפשר'".
המג"ד ליטמן הורה לו להיות אחראי ללוגיסטיקה הגדודית. לוודא שכל חייל מגיע, מקבל את הציוד ונערך לנסיעה לחזית. "המצב למטה לא טוב", אמר ללוי, שהשיב לו: "אל תכעס, אבל לא באתי לכאן כדי לארגן ציוד. אני לא מחסנאי, ואני לא מבין בזה כלום. באתי כדי לרדת עם החבר'ה". המג"ד הביט בו ואמר "אוקיי, קח פיקוד על אחד הזחל"מים, תבדוק שיש לך ציוד, שיש לך תחבושות, שיהיה לך הכל. אנחנו עוד כמה שעות יורדים על זחלים למטה".

כעבור כמה שעות הגדוד התחיל לנסוע דרומה. אחרי כמה קילומטרים הזחל"ם של לוי פרס זחל ונתקע. "אני רואה טנקים נוסעים דרומה, ואף אחד לא עוצר לעזור לי", הוא מספר, "לא עניינתי אף אחד. בסוף נעמדתי בכביש ועצרתי רכב. למזלי, זאת היתה יחידת חילוץ. הם תיקנו לי את השרשרת, והמשכנו לנסוע".
ב־8 באוקטובר הגיעה החטיבה לגזרת קנטרה, והחלה במרדפים אחרי אנשי קומנדו מצרים. "הם היו חמושים בטילי סאגר, וזה היה האיום העיקרי על הטנקים שלנו, אז היינו צריכים לצוד אותם. זה מה שעשינו: בלילות שומרים על הטנקים, ובימים מחפשים מארבים של המצרים. עשינו לא מעט לחימה. בשבוע הראשון של המלחמה כבר היו לנו שלושה הרוגים".

כעבור שבוע, ב־15 באוקטובר, קיבלה פלוגה ל' שלוי השתייך אליה קריאה לסייע בחילוץ של כוח שנקלע למארב של קומנדו מצרי על "ציר הפלסטיק" (כביש שנבנה במיוחד כדי לאפשר מעבר של רכב כבד, שמצידו האחד היה הים ומצידו השני ביצות, י"ל), שהוביל מבלוזה למעוז בודפשט, שהיה היחיד שלא נפל אז בידי המצרים. "אלה היו שתי משאיות אספקה שיצאו בשש וחצי בבוקר לבודפשט. הקומנדו המצרי חצה לשם בלילה, התחפר 30 מטר מהכביש, והמתין להם. תפקידו היה לחסום כל כוח שיגיע למוצב, ובעצם לנתק אותו כדי שאפשר יהיה לכבוש אותו ולהשלים את ההשתלטות שלהם על קו בר־לב".

הכוח שהותקף ספג הרוגים ופצועים רבים. אחד מלוחמיו היה מאיר יצחק הלוי, אז חייל בסדיר ולימים ראש עיריית אילת וכיום חבר כנסת. "זמן קצר אחר כך באמת התחילה מתקפה על המוצב", מספר לוי, "אז שלחו אותנו לטאטא את הציר. אני זוכר את המילים האלה במפורש בקשר: 'לכו תטאטאו אותם', אמרו לנו".

"הם חשבו שבאתי להיכנע"

הפלוגה של לוי יצאה לכיוון המעוז. תשעה זחל"מים, סך הכל כ־90 חיילים, כולם אנשי מילואים. הוא פיקד על עוד 11 חיילים, שישבו בצפיפות בזחל"ם. "כולם הורידו ראשים. לא ראינו כלום עד שהגענו למקום ההיתקלות, ואז ראינו פתאום שתי משאיות שרופות ואת ההרוגים והפצועים. איך שהגענו אליהם, פתחו עלינו בירי טילים".

הזחל"ם של לוי ספג טיל ראשון בשרשרת. "הנהג שלי אומר לי 'מוישה, אני לא יכול לזוז'. ביקשתי מהמקלען לקום ולפתוח באש, ואמרתי לחיילים להתכונן להסתערות. ואז המקלען אומר לי: 'מוישה, אני לא פותח באש. יש לי שני ילדים. אני לא רוצה להיהרג'.

"הסתכלתי על כולם. עוד לפני שהחלטתי, המצרים התחילו לירות על הדופן של הכלי. זאת היתה קטסטרופה. ברד של כדורים. היה לי ברור שחייבים לקום ולירות כדי שנוכל להתפנות, לפני שיגיע המטח הבא של הטילים. קמתי ואמרתי לסמל שלי 'אני לא יודע כמה זמן אחזיק מעמד. ברגע שאני אפתח באש, אתם תסתערו'.

"קמתי והסתכלתי על החזה שלי, ואני זוכר שגיחכתי לעצמי ותהיתי איפה הכדור הראשון הולך לפגוע בי. אבל לא היתה לי ברירה, הייתי חייב לעשות את זה כי לא יכולנו להישאר סגורים בקופסת הסרדינים הזאת. הרמתי את היד כדי לקחת את המקלע מתוך מחשבה שאתחיל לירות בתנועה, ואז עבר מעלי טיל סאגר ועם הכנפיים שלו קטע לי את היד, המשיך והתפוצץ בים מאחוריי. אני זוכר את המכה, ושאני מסתכל ואין לי יד. היא פשוט נפלה, וכמות מטורפת של דם התחילה לזרום".

מה עשית?
"קודם כל הבנתי שאם טיל אחד פגע למטה, בשרשרת, וטיל אחד פגע למעלה, הטיל הבא יפגע באמצע. אז הוריתי לחיילים לקפוץ מייד לצד של הים, כדי שהכלי יגן עליהם, וגם אני לקחתי את העוזי שלי ביד השנייה וקפצתי. בזמן שקפצתי ראיתי חלק מהחבר'ה נפגעים מכדורים. חזרתי לכלי, פתחתי את הדלת האחורית וראיתי שארבעה חיילים נהרגו. רק שבעה נשארו.
"אני זוכר את עצמי עומד שם, רואה את הנפגעים וקצת מתחיל להשתגע. ואז אמרתי לעצמי שבין כה וכה אני עומד למות, זה עניין של כמה דקות, אז לפחות אחסל את העמדה המצרית שירתה עלינו, כי פחדתי שמישהו מהם יגיע ויהרוג את שבעת החיילים האחרים שלי".
באותו הזמן התנהלה לחימה גם בזחל"מים האחרים, שספגו גם הם הרוגים ופצועים רבים. "ירו שם כמו משוגעים. ניסיתי לדרוך את העוזי, אבל למזלי הוא לא נדרך בגללי שהייתי ימני, ולא שמאלי, והיד הימנית שלי עפה. אז זרקתי את העוזי והחלטתי לקחת רימון. פתחתי אותו עם השיניים, ותוך כדי פירקתי לי גם את שתי השיניים הקדמיות. החזקתי את הרימון ביד ואמרתי לחבר'ה 'אני הולך לתקוף את העמדה המצרית'".

משימת התאבדות.
"לא חשבתי על זה. היה לי ברור שאני תכף מת, עניין של כמה דקות, אז לפחות רציתי לעשות משהו מועיל. לא חשבתי שאצא מזה כי הדם כבר זרם, ובעיקר הייתי כעוס מאוד, לא על מה שקרה לי אלא על החברים שלי שנהרגו".

לוי התחיל ללכת לעבר העמדה המצרית. בלי יד ועם נהרות של דם שזורמים ממנו, ועם רימון ביד השנייה. "ראיתי אותם בעיניים, והם ראו אותי. אין לי מושג מה הם חשבו. אולי שאני בא להיכנע, כי הייתי עם יד אחת באוויר".

מאיזה מרחק?
"30 מטר. שמונה וחצי בבוקר, אור יום מלא. הלכתי לאט, גם כי לא היה לי הרבה כוח וגם כי פחדתי לקרוס. כל מה שרציתי זה להגיע לעמדה שלהם, להעיף את המנוף ולזרוק את הרימון על המצרים, וזהו. כמה מטרים לפני שהגעתי אליהם, התחלתי לראות כוכבים. כשהיינו ילדים היינו אומרים שאם תקבל בוקס תראה כוכבים, כמו בסרטים המצוירים. זה מה שקרה לי. כוכבים מבהיקים כאלה. אמרתי לעצמי שזהו, הסוף הגיע. ככה מזדכים על ציוד. ואז נזכרתי שיש לי את הרימון ביד, וממש לא רציתי להתפוצץ איתו כמו אידיוט.

"אז העפתי את המנוף. החבר'ה שלי אומרים שצעקתי 'רימון', כמו באימונים. אני לא זוכר שצעקתי, פשוט זרקתי את הרימון לעבר העמדה של המצרים. הוא התפוצץ מעל העמדה, ופגע בחיילים שהיו שם. הרסיסים פגעו גם בי".

כמה חיילים נהרגו שם?
"לא יודע. שישה, שמונה".

מייד אחרי הפיצוץ לוי צנח לקרקע. הוא הרגיש דם, תוצאה של אחד הרסיסים שפגע בו. "אמרתי לעצמי 'זה נגמר. שב ותמות בשקט'. ואז נזכרתי שיש לי אישה ושני ילדים בבית, ואמרתי לעצמי שאם אקום ואגיע אל החבר'ה, יש סיכוי שיבואו לחלץ אותנו".
לוי הצליח לקום והתחיל ללכת, ואז ספג כדור בגבו מעמדה מצרית אחרת. "הרגשתי כמו מכת אגרוף כזאת, אבל ראיתי שאני מזיז את הרגליים אז המשכתי ללכת. כשהגעתי, החיילים אמרו שנראיתי כמו מלאך המוות, כולי דם". הכדור, אגב, לא הוצא מעולם מגבו, בגלל שהיה קרוב מאוד לעמוד השדרה.

"החלטתי ללכת להזעיק עזרה. לקרוא לאיזה רכב שייקח אותנו. בינתיים הקרב נמשך. היו בו בלי סוף גילויי גבורה, כי היו שם שתי אלטרנטיבות: או שאתה נלחם, או שאתה מת.
"אני זוכר חייל בשם שלמה בלבן, שבכלל למד באירופה וכששמע שפרצה מלחמה חזר לארץ, לקח מדים והגיע אלינו. הוא הבין שאם הוא יורה מהזחל"ם, מהגובה, הוא לא פוגע במצרים, אז הוא ירד לגובה הרצפה, שם חצובה והתחיל להוריד אותם.

"כשנגמרה לו התחמושת הוא הלך להביא עוד תחמושת. בפעם השלישית חיכה לו צלף מצרי ושם לו כדור בראש. הוא נהרג במקום. ההורים שלו היו ניצולי שואה. כשבאו לספר לאמא שלו שהבן שלה נהרג, היא אמרה שזה לא יכול להיות כי הבן שלה בחו"ל. הוא אפילו לא טרח להגיד להורים שלו שהוא חזר לארץ ויצא למלחמה".

חייב להוכיח שאפשר

הקרב ב"ציר הפלסטיק" היה אחד הקשים והמעוטרים במלחמה. בסיומו נספרו לכוח 18 הרוגים ו־53 פצועים. רוב חיילי הקומנדו המצרי חוסלו, ומקצתם נפלו בשבי או ברחו לביצות. לוי קיבל על הקרב את עיטור הגבורה, שלושה לוחמים קיבלו עיטורי עוז ושניים עיטורי מופת.
האירוע כולו נמשך שעתיים. הציר למעוז בודפשט נותר פתוח. "פתאום השתרר שקט", משחזר לוי. "הגיעו זלדות עם צנחנים לחלץ אותנו ורצו להעלות אותי, אבל אמרתי שאני לא זז אם לא מחלצים קודם את החיילים שלי".

רק אחרי שהחיילים שלו חולצו, הסכים לוי להתפנות, וגם אז סירב לשכב על אלונקה. "אמרתי שאני יכול לשבת ליד הנהג. אני זוכר שהם הסתכלו עלי כאילו אני משוגע, אבל זה מה שעשיתי. באתי, פתחתי את הדלת, והתיישבתי ליד הנהג".
וכל הזמן הזה אתה בטח מסתכל על היד שהלכה?
"אני לא יודע להסביר את זה, אבל הסתכלתי עליה פעם אחת ואמרתי לעצמי 'היתה לך יד, ועכשיו אין לך יד ולא תהיה לך יותר יד'".

כשהגיע לנקודת ריכוז הפצועים, הוא נראה לדבריו כמו מפלצת. "לא התגלחנו במלחמה, ולא היתה לי יד, והיו לי רסיסים בכל מקום, גם בעין, וכולי עם דם. ניסו לתת לי עירוי אבל לא הצליחו כי הוורידים נדבקו, אז שמו לי חוסם עורקים בגב, חבשו את היד והעלו אותי למסוק, לבית חולים שדה טסה".
גם הרופאים בטסה לא הצליחו לתת ללוי מנות דם, והוחלט להטיסו לבית החולים הדסה בירושלים. "הייתי בהכרה כל הזמן. אני זוכר שכשעלינו למסוק שאלתי 'אני אחיה?', כי ממש רציתי לחיות. כשנחתנו בשדה התעופה עטרות בירושלים חיכה לנו אמבולנס, והיו בו שני מתנדבים, ילד וילדה. היו לי כאבי תופת אבל לא רציתי שהילדים ייבהלו, אז נשכתי שפתיים, ואני זוכר את הילד צועק לנהג 'תיסע לאט. כואב לו'".

לוי הגיע לבית החולים בירושלים כשהוא במצב אנוש. כשהיה בחדר ההתאוששות אחרי הניתוח הראשון, אמרה לו האחות שמישהו הגיע לבקר אותו. הוא השיב שזה לא ייתכן כי איש לא יודע שהוא שם, ואז נכנס עופר, הילד מהאמבולנס, ובידו חפיסת שוקולד. "באתי לראות שאתה חי", אמר ללוי, שהחל לבכות. "אמרתי לו שהיה שווה להילחם בשביל אנשים כמוהו", נזכר.

עופר גם היה זה שממנו ביקש לוי להודיע על הפציעה לאשתו. "אמרתי לו להגיד לה שחטפתי כדור ביד, ושהכל בסדר איתי", הוא צוחק. "כשהיא הגיעה להדסה, קיבלה אותה הפסיכולוגית כדי להכין אותה".

שמרת על קשר עם עופר?
"כן. הוא פיזיקאי גדול היום. הילדה מהאמבולנס, דגנית, הפכה להיות פיזיותרפיסטית שמתמחה בטיפול בגפיים. כמה מוזר שדווקא זה המקצוע שהיא בחרה לעצמה. אחרי שנגמר הטקס שבו קיבלתי את עיטור הגבורה, החברים שלי רצו שנצא לחגוג. לא הסכמתי. אמרתי להם שהערב הזה מוקדש לעופר, והלכתי אליו הביתה. ישבנו שם, הוא והמשפחה שלו ואני עם אשתי והילדים, ואכלנו חביתה וסלט".

הכל תלוי ברצון

במשך עשרה ימים היטלטל לוי בין חיים למוות. בסך הכל הוא היה מאושפז שמונה חודשים. ידו עברה חמש קטיעות, והוא עבר לא מעט ניתוחים נוספים. חודש אחרי שנפצע, הוחלט לאפשר לו לצאת לשבת הביתה. זה היה ליל שישי חורפי על כביש יבנה־אשדוד, ומשפחת לוי היתה בדרך לארוחה משפחתית כשלפתע אחד הגלגלים התפנצ'ר. "אשתי שואלת מה עושים, ואני עונה: 'מחליפים גלגל'. היא ביקשה לעזור לי, וסירבתי, כדי שהיא לא תירטב ותהרוס את התסרוקת והאיפור.
"כשיצאתי מהאוטו, דיברתי לגלגל. ממש ככה. הסתכלתי עליו, ואמרתי לו 'תקשיב לי טוב, או שאני מחליף אותך ואני לא נכה יותר, או שאני לא מחליף אותך ואני צריך להשלים עם זה שאני נכה'. מובן שהחלפתי את הגלגל. אבל זה עלה לי בכאבי תופת. מהמאמץ נפתחו לי תפרים, ושוב התחיל לצאת דם. חזרתי באותו הלילה לבית החולים. המנתח שטיפל בי הגיע במיוחד, ושאל אותי אם אני משוגע. באותו היום הבנתי שאין דבר כזה שאי אפשר. שאין דבר העומד בפני הרצון".

מאז לא הפסיק לוי להוכיח לעצמו שזה באמת כך: הוא עושה סקי, צולל, ולפני כמה שנים אפילו הוציא רישיון טיס. "אמרו לי שאי אפשר עם יד אחת, אבל התעקשתי. ברגע שאומרים לי שאי אפשר, אני חייב להוכיח שאפשר".

הבטחה אישית מסאדאת

לוי הוא היום איש עסקים אמיד. לאחר שהשתקם עבר לעבוד בעולמות האבטחה. תחילה כמנכ"ל חברת "מגל מערכות ביטחון" הישראלית, ואחר כך כמנכ"ל ובהמשך כבעלים של חברת Safeguards Technology האמריקנית, שמאבטחת בין היתר כורים גרעיניים ובסיסי צבא בארה"ב.

לפני כשמונה שנים שב להתגורר בישראל. במשרד שלו בהרצליה תלויות תמונות מפגישותיו עם שועי עולם. לצד לא מעט מנשיאי ארה"ב, יש תמונה אחת שמרגשת אותו במיוחד: עם אנואר סאדאת ומנחם בגין. "התקשרו אלי מלשכת ראש הממשלה וביקשו שאצטרף אליו לביקור הראשון שלו במצרים. בגין נהג לקרוא לי 'גיבורי', וכשהוא הציג אותי בפני סאדאת הוא אמר לו This is the hero of Israel.
"סאדאת הסתכל עלי במבט קשוח, ושאל באיזו חזית לחמתי. עניתי לו 'אדוני הנשיא. אני לא לחמתי. אני הגנתי על המולדת שלי מול הצבא שלך'. הוא שאל כמה חיילים הרגתי כדי לקבל את עיטור הגבורה, ועניתי שלא התכוונתי להרוג אף אחד. בסך הכל הייתי בבית הכנסת, ויצאתי לחזית כדי להגן על משפחתי ועל ארצי.

"ואז ביקשתי ממנו בקשה: 'אדוני הנשיא', אמרתי לו, 'שלוש פעמים חציתי את הגבול עם נשק, והפעם חציתי עם מצלמה. תן לבן שלי לחצות עם מצלמה, ולא עם נשק'. הוא החזיק לי את היד בשתי הידיים שלו, ואמר לי: 'אני מבטיח לך. לא תהיה עוד מלחמה בין מצרים לישראל'".

מרגש.
"במטוס חזרה, בגין סיפר לי שסאדאת אמר שעכשיו הוא מבין למה ישראל ניצחה במלחמה. 'ראיתי שהבחור שלך אמר את הדברים מהלב והתכוון אליהם. אנשים שבאים עם מחשבה כזאת קשה מאוד לנצח'".

לוי ממשיך לעשות מילואים עד היום. ביום כיפור הוא היה רב"ט (ובסוף המלחמה הועלה לדרגת סמל), היום הוא כבר סגן־אלוף במילואים שמסתובב בין יחידות הצבא, ומדבר על המלחמה ההיא ועל הסיפור שלו, או במילים אחרות - ציונות.
"אני שואל את החיילים למה הם בצבא בכלל. הם מרימים יד ועונים 'להגן על המולדת', 'לשמור על המדינה'. זה נכון, אבל האמת היא שחייל נמצא בצבא כדי להחזיר חוב לאלה שלחמו במלחמה הקודמת ושמרו עליו, על משפחתו ועל ביתו. החבר'ה האלה כבר לא יכולים לשמור עלינו במלחמה הבאה כי הם נהרגו, ועכשיו זה תורם של אחרים. ולכן חייל צריך להבין שתפקידו זה להיות חייל טוב ולשמור על המשפחות של אלה שנהרגו, כי הם שמרו עליו. זה עד כדי פשוט".

חוט דק בין גיבור לפחדן

מבחינתו של לוי, גם מה שקרה לו במלחמה היה פשוט מאוד. "המלחמה זה המבחן, רק שאין בה מועד ב'. במלחמה זה או שאתה נשאר בחיים ומנצח, או שאתה מת. אם היו מספרים לי לפני המלחמה שאני עומד לעשות את כל זה, הייתי שואל איזה סרט של ג'יימס בונד הם ראו".

אתה גיבור?
"יש חוט דק שמפריד בין גיבור לבין פחדן. בעיני זה עניין של אהבת המולדת. כל מי שהיה בקרב הזה הוא גיבור לא פחות ממני".

ובכל זאת, בחרו בך.
"הסבירו לי שהקריטריון של עיטור הגבורה הוא שאתה מסכן את החיים שלך במאת האחוזים, שאתה מציל חיים ושאתה משנה את שדה המערכה. אין לי מושג אם באמת עשיתי את כל אלה, אבל מה שחשוב בעיניי הוא שהדורות הבאים ילמדו ויידעו, כי תמיד נהיה פה מעטים מול רבים ונידרש להילחם ולהגן על המולדת".

לוי מזדהה עם תחושתם של רבים, שמדינת ישראל העדיפה לשכוח ולהשכיח את מלחמת יום הכיפורים. "אחרי המלחמה היתה איזו תחושה כללית שמדובר בכישלון, בעיקר כי השוו את המלחמה הזאת לששת הימים. בעיניי זה לא היה כישלון. מרגע שהלוחמים קיבלו פקודה, הם זרקו את המצרים מעבר לתעלה, הקיפו את הארמיה השלישית והגיעו 101 קילומטרים מקהיר. זה עלה ב־2,800 הרוגים וביותר מעשרת אלפים פצועים".

בעיניי זה ניצחון הרואי, כמעט נגד כל הסיכויים.
"תקלות יש בכל מלחמה. אבל בסופו של דבר ניצחנו. הרבה אנשים סביבי, בני דורי, מרגישים שהעם לא אמר את התודה הראויה ללוחמי יום כיפור".
הוא מספר, כדוגמה, שאיש מגיבורי המלחמה או בוגרי המלחמה מעולם לא הדליק משואה בערב יום העצמאות. "אני לא מדבר על עצמי, אבל זה מוכיח שפשוט לא חושבים על זה. הירקן משוק מחנה יכול להדליק משואה, והלוחם לא. זה לא הגיוני. גם בבתי הספר לא לומדים על המלחמה הזאת. לומדים על יהודה המכבי, על החשמונאים. אני לא בטוח שהילדים של היום יודעים בכלל שהיתה מלחמה. אין לי מושג למה מחביאים את המלחמה הזאת. אלה שנהרגו נתנו בה את הכל והצילו את המדינה".
אתה אוהב את הצבא.

"אני אוהב את הצבא, ואני אוהב את המדינה. לכן אני ממשיך לעשות מילואים. בצוק איתן הזמינו אותי להרצות לקבוצה של גולנצ'יקים שעמדו להיכנס לעזה. דיברתי איתם ונתתי להם את כל העידוד, אבל בפנים אמרתי לעצמי 'לעזאזל, הם נכנסים'. אתה מסתכל על הפרצופים ואומר לעצמך 'מעניין מי מהם לא יחזור', ואז חושב לעצמך - 'הלוואי שהייתי נכנס יחד איתם'". 

מקור הכתבה