הוא היה הלוחם הצעיר ביותר במעוז, אבל החליט לקחת פיקוד. גבורתו הצילה את חבריו

שלום חלא היה משוחרר טרי מצה"ל כשנקרא מעט לפני פרוץ מלחמת יום כיפור ב-1973 לשירות מילואים במעוז "מילנו" שעל גדת תעלת סואץ. עוד לא מלאו לו 22 שנים כשהחלה המלחמה והוא מצא את עצמו מנהיג קבוצה של 17 חיילים שנלחמים על חייהם. חלקם היו פצועים קשה ואת חלקם הוא בקושי הכיר. שמונה מקרב ה-17 שרדו ונלקחו לשבי. אחרי חודש שבו לישראל. לחלא הוענק ציון לשבח, אבל משהו מנפשו נשאר בבית בקנטרה שבו היה נצור עם חבריו. בשבוע שעבר הלך חלא לעולמו והוא בן 71.

שלום חלא נולד במעברת ראש העין בשנת 1951. הוריו, עמרם ומסעודה, עלו מתימן שנה קודם לכן במבצע "מרבד הקסמים" יחד עם ארבעת ילדיהם. בישראל נולדו למשפחה שני ילדים נוספים, בהם שלום.

תנאי המחיה במעברה היו קשים מאוד ועמרם חלא התפרנס מעבודות דחק. "החיים לא היו פשוטים", אמר אמנון, אחיינו של שלום שצעיר ממנו בשלוש שנים. לדבריו, "שלום היה יותר מדוד, היינו ממש קשורים אחד לשני בקשר עמוק".

הוא הוסיף כי "שלום היה נער אנרגטי, עם שמחת חיים, היתה לו הופעה מרשימה וכוח פיזי. הוא בלט בכושר הגופני שלו והחל להתאמן באגרוף במועדון אגרוף שהיה בפתח תקווה". לדבריו, "היה פוליסת הביטוח של החברים שלו. ביחד עם הכוח הפיזי שלו, היה לו חוש צדק מפותח והוא היה עומד לצידם של החלשים. אם הוא היה עד למקרה שהציקו למישהו, הוא היה יוצא להגנתו".

כשהגיע מועד גיוסו לצה"ל ביקש להתגייס לחטיבת "גולני" כמו אחיו הגדול עזרא. הוא התגייס ב-1969 לגדוד 51 ולדברי האחיין אמנון "הוא הצטיין כלוחם והיה חייל מורעל". הוא שרת כסמל מחלקה וכמדריך טירונים בבסיס האימונים של חטיבת גולני. כשנה אחרי שחרורו מצה"ל נקרא לשירות מילואים ראשון שלו. הוא שובץ כלוחם בגדוד 68, גדוד מילואים של חטיבה 16 המוכרת כ"חטיבה הירושלמית".

הוא נשלח למעוז "מילנו" שבגזרה הצפונית של קו המעוזים בחזית המצרית. הסמל הצעיר לא הכיר את חבריו ליחידת המילואים, כמו גם את לוחמי השריון וחיילי המפקדה שהיו שם. יום לפני פרוץ המלחמה הצטרפו למעוז גם שני תלמידי ישיבת הסדר, שנשלחו כדי לארגן את התפילות ועוד שישה אנשי מודיעין.

שלום היה הלוחם הצעיר ביותר במוצב, ותפקידו היה לפקד על "מילנו ג'"- עמדת תצפית ליד המעוז. חלא סיפר לימים כי "ביום כיפור, שבת, 6 באוקטובר, ניתנה לו הנחיה ברשת הקשר "לקפל את התצפית ולחזור למעוז". הוא זכר שעם בואו למעוז ההוראה הייתה לתפוס מהר מחסה. הוא גם זכר מאותם רגעים את הנזיפה שהופנתה כלפי אריה טוויג, משום שירד ממגדל התצפית של המעוז. טוויג, מילואימניק בן 35 שעמל באותם ימים על סיום עבודת הדוקטורט שלו במקרא, באוניברסיטה העברית, אמר להגנתו כי ראה במשקפת לוע תותח מופנה לעבר המגדל. באותה שניה הופגז מגדל התצפית. המלחמה עבור חיילי מעוז מילנו החלה.

המעוז הופגז וכבר היו בו הרוגים ופצועים. בבוקר שאחרי התגברו ההתקפות וההפגזות על המעוז שגרמו למותם ולפציעתם של חיילים נוספים.

בשלב זה כבר ניתן אישור לנטוש את המעוזים, ובלילה השני של המלחמה התכוננו החיילים במעוז "מילנו" לעזוב אותו. הד"ר אבי פיקאר, שאביו ברוך היה בין חיילי המילואים, תאר את קורותיהם בפרק שבתוך הספר "מלחמת יום כיפור. זמן אמת" (חיברו רונן ברגמן וגיל מלצר): "43 החיילים נעו ברחובות העיר קנטרה, צמודים לבתים, על מנת שלא יזוהו בלילה הבהיר עם המדים הכהים שלהם. הם חוצים את קנטרה מצפון לדרום, בדרכם לנקודת מפגש שנמצאת דרום מזרחית לעיר הנטושה".

חלא זוכר את אותו לילה לפני עזיבת המעוז כ"הליכה אל הבלתי נודע". הוא סיפר: "היינו מוקפים בצבא מצרי. לקחתי אתי מאג. בגולני השתתפתי בפשיטות ואז היה לי מאג מסודר ומשופצר. הפעם זה היה מאג ללא רצועה וללא ספוג. בנוסף שמתי עלי 500 כדורים וחיפשתי מי שיהיה מספר 2 שלי. ביקשתי מהשריונר דוד גוראון שייקח עליו 500 כדורים ושילך אחרי לכל מקום. יצאנו מהמעוז. ירו עלינו מכמה מקומות. היה סביב השעה חצות. חשוך. נפתחה אש חזקה ממארב. התקדמתי עם המאג ויריתי כמו מטורף. דוד גוראון נהרג לידי.

מפקד הכוח, יענקל'ה טוסטלר, הורה לחיילי הכוח לסגת אל העיר קנטרה. פיקאר מתאר: "בחושך וברעש הוא הצביע על קבוצת עצים שאליה צריך לסגת. יענקל'ה עצמו נשאר, יחד עם טוויג ושלום חלא, לחפות על הכוח הנסוג. טוויג ירה במקלעון, חלא ירה במאג ללא הפסקה. בשלב מסוים היתה לו תקלה והמאג הפסיק לירות. בעוד הוא מנסה להתגבר על התקלה, היפנה אחד השריונרים את תשומת ליבו למקלע שהיה זרוק בצד. חלא: 'לקחתי את המאג ... באותו רגע היתה לי הרגשה נורא קשה. אני לא רגיל שמשאירים כלים בשטח. הרגשתי שאם אני אפגע אף אחד לא יוציא אותי מהשטח. אם משאירים כלים אז זה יכול לקרות ככה לגבי. גם אותי ישאירו בשטח, היתה לי הרגשה מאוד קשה' ".

אחרי שהגיעו לקיר מגן שוב ניתנה הוראה לדלג ליעד הבא, אלא שבשלב זה התפצל הכוח. חלא, שדילג אחרון, מצא 15 חיילים, חלקם פצועים באורח קשה, מקובצים בתוך מכתש שנוצר מהפגזה. הוא היה החייל הצעיר ביותר, אבל החליט לקחת פיקוד; לימים סיפר: "אמרתי להם להתפקד וזה המספר שלהם לכל החיים. ביקשתי לאסוף את כל המים מהמימיות. היו שלוש מימיות ואמרתי שלא שותים בלי רשותי. רציתי למשוך לכיוון בלוזה, אבל רבים היו פצועים קשה והבנתי שלא נוכל להתרחק. ביקשתי משניים שילכו לבדוק בית. הם חזרו ואמרו שהוא ריק, אבל היו עליו סימנים, ולא רציתי שהם יהיו נקודת ציון לטנקים. ביקשתי שיבדקו בית אחר, הם חזרו ואמרו שגם הוא ריק. אמרתי שאליו נלך. מי שיכול היה, סחב פצוע, והלכנו לבית. התארגנו בתוכו בהגנה היקפית. שמנו את הפצועים באחד החדרים וחבשנו אותם באמצעים הדלים שהיו לנו. בלילה פתאום ברוך פיקאר נכנס בדלת. כמעט ירינו בו. הוא הסתובב בשטח ושמע דיבורים ונכנס. הוא היה פצוע מפגיעת כדור בחזה ומעל הברך עוד מההפגזה על המוצב".

בבוקרו של היום השלישי של המלחמה ראו חלא וחבריו חיילים מצריים שסורקים אחרי העקבות בחול. לאחד החיילים בתוך הבית היה טרנזיסטור והם שמעו שברמת הגולן מתנהלים קרבות בלימה. "הבנו שזו מלחמה כוללת", אמר חלא.

בסביבות השעה 2 אחר הצהריים הגיעו המצרים לבית. "ירינו וזרקנו רימונים עד שנגמרה לנו התחמושת", סיפר חלא. "כשהפסקנו לירות נכנס קצין מצרי ועמד מול הדלת, ואמר לנו לזרוק נשקים ולצאת החוצה. כולם היו בשוק, אנחנו נופלים בשבי. אמרתי לכולם לצאת ויצאתי ראשון. לא כולם יכלו לצאת. עמדנו ליד הקיר", הוא תיאר. "ספרתי שמונה אנשים ליד הקיר החיצוני של הבית. כל הזמן היו צעקות בתוך החדר, אנשים צעקו, שמעתי אחד צועק יש לי ילדים, יש לי בנות. הסתכלתי הצידה לכיוון החדר, בפתח של החדר עמד מצרי עם קלצ'ניקוב שדפק צרורות לתוך החדר וזרק רימון פנימה וחיסלו את כל מי שהיה שם. שמעתי שם צעקות שאני שומע עד היום", סיפר.

הוא עצמו היה פצוע עם רגל מרוטשת מפגיעת רסיסי רימון יד. והוא ושבעת חבריו נלקחו בשבי. אחותו זיהתה את פניו בשידורי הטלוויזיה הירדנית ואחרי ימים של אי ודאות ידעו הוריו שהוא בין החיים.

חלק מהזמן היה בבידוד. "עברתי עינויים קשים. כל הזמן חקרו אותי. מכיוון שנפצעתי ברגל - הם כל הזמן היו משכיבים אותי על הרצפה אחד שם רגל על החזה שלי, פותחים את הפצע ותופרים אותו. אלה היו כאבי תופת", סיפר לפני עשר שנים לדקלה כהן מהמקומון "מוקד ראש העין". לדבריו, אחת השיטות להפעלת לחץ הייתה לביים הוצאה להורג: "לקחו אותי והעמידו מול קיר. כיתת יורים נעמדה מולי ואז היו מבטלים את הכול". החוקרים אמרו לו שמדינת ישראל נכבשה ולא קיימת עוד. פציעתו ברגל החמירה והוא איבד משקל רב.

כעבור חודש וחצי שוחררו השבויים ושבו לישראל. חלא פקד את בתיהן של משפחות ההרוגים מהבית בקנטרה וסיפר להן על היומיים האחרונים בחיי יקיריהן. פיקאר שהיה אז בן שש לא זוכר את אותו ביקור. רק אחרי עשרים שנה הלך בפעם הראשונה לטקס הזיכרון השנתי לחיילי גדוד 68. "הגעתי אחרי שהטקס נגמר ובמקום היו עוד ארבעה אנשים שנשארו לדבר, בהם היה שלום חלא. אמרתי שאני בנו של ברוך פיקאר. הם חיבקו אותי ובכו", נזכר פיקאר במפגש לפני 19 שנים.

מאז פגש פיקאר את חלא מדי שנה בטקס הזכרון ושמר איתו על קשר רצוף. "שלום היה הגיבור בשבילי ובשביל בני משפחות החיילים מהבית בקנטרה. הוא הציל את אלה שנפלו בשבי והציל, גם אם לכמה שעות, את אלה שנהרגו, ביניהם אבא שלי", אמר פיקאר.

רק כעבור מספר שנים קיבל חלא צל"ש אלוף פיקוד מרכז על מעשיו במלחמה. "הוא גילה אומץ לב, תושיה וכושר מנהיגות", נכתב בהחלטה על הענקת האות. אחיינו, אמנון, אמר ש"שלום לא רצה לדבר על הזיכרונות הקשים מהמלחמה ומהשבי. הוא יכול היה להגיע להישגים בחייו. במלחמה ראו את כושר המנהיגות ואת האומץ שלו".

אבל החיים אחר כך לא חייכו אליו. הוא הקים משפחה ונולדו לו שלושה ילדים. אולם נישואיו התפרקו והוא התקשה למצוא שקט. מספר פעמים אמר שהוא מרגיש אשמה. גם בריאותו נפגעה ועם השנים הלכה והדרדרה. "לפני שנה הוא הגיע לאזכרה על כסא גלגלים. הוא התבייש בכך. אמרתי לו שהוא תמיד יישאר הגיבור שלנו", אמר פיקאר. מלבד הרגל הפגועה הוא סבל מבעיות בריאות נוספות, ולפני עשרה ימים הלך לעולמו.

מקור הכתבה

בים

במוצב מילנו

עם חברים: מימין אבי פיקאר, שלום חלא ורחל ווזנר , בתו של דב הלפרין שניצל הודות לחנא. צילומים באדיבות המשפחה