סגן און חוטר ישי

הייתה שעת צהרים חמה כרגיל ואני הייתי בתחילת סיור הצהריים שלי ברחבי מעוז "פרגית", המעוז הראשון מצפון לקנטרה, על הציר המוביל צפונה ל"טמפו". שיירת האספקה למוצבים, אשר התאחרה משום מה אותו יום, כבר עברה וההפגזה השגרתית המלווה אותה כבר תמה מזה זמן מה גם היא. בגלל החום לא התבצעו עבודות ביצורים במעוז בשעות הצהריים והרעש היחיד היה טרטורו המונוטוני של הגנרטור, אשר פעל במשך רוב שעות האור, כדי לטעון את סוללות המצברים הרבים שתמכו במכשירי הקשר ובתאורה הנדרשת בכל שעות היממה (בשעות אחרי הצהריים היינו מכבים את הגנרטור לקראת דממת החשכה והלילה). הייתי אז מפקד מעוז ותיק, בתקופת התנדבות לשרות נוסף כ"נמר". כבר צברתי די ותק במעוז ובגזרה וצפיתי לסיור שגרתי שקט וחסר אירועים. חגור העוזי שחגרתי בתוקף היותי מפקד מעוז היה מעט נוח יותר מחגורי הרובאים בכל הקשור לתנועה בתעלות הקשר הצרות. מטרת הגיחה לרחבי המעוז בשעות שקטות אלו הייתה הקפדה על השגרה ולוודא אגב כך שאף חייל לחוץ לא עושה שטויות בחוץ. השהיה המחייבת בתוך הבונקרים החשוכים למדי תחת שכבת הפיצוץ המגוננת לא הייתה תענוג גדול – בלשון המעטה. אמנם בחוץ להטה השמש הקופחת והחום היה גבוה מאשר בתוככי הבונקרים הדחוסים והמוארים קלושות באור חשמל, אבל בפינות המעטות ברחבי המעוז אשר היו מוצלות, ניתן היה לפחות לנשום אויר צח. הפקודה המחייבת-כל הייתה שמי שאין לו מה לעשות בחוץ – שלא יסתובב בחוץ. משימה עיקרית של מפקד מעוז – בין שאר המשימות החשובות יותר וחשובות פחות – הייתה שמירה על חיי החיילים. סדר העדיפויות היה אז פשוט וברור – ביצוע המשימה קודם לכל. לכן הייתי בקו, ישבתי במוצבים, הובלתי שיירות מזון לגזרה הצפונית ושכבתי במארבים. מיד לאחר מכן – שמירה על חיי החיילים. זאת הייתה משימה שלא הסתיימה אף פעם. התעלה הייתה מקום מסוכן, ושגרת הסכנה הורידה את רף הזהירות. השכפ"ץ האישי היה אז מסורבל ומסריח מזעה, והקסדה כבדה ומטמטמת. חיילים נהגו להשאיר את השכפ"ץ פתוח – כדי להזיע פחות, והניחו את הקסדה בלתי רכוסה – מתוך עצלות ועייפות החומר. הרגלים חסרי חשיבות לכאורה, אשר עשויים היו להיות ההבדל בין חיים ומוות. היו מתגנבים למטבח (קרון רכבת מכוסה בשקי חול כמעט עד הגג) כדי לראות מה אפשר לסחוב שם. אלא שקרון המטבח לא היה מכוסה בשכבת פיצוץ ולכן פחות מוגן מהבונקר. לכן, באופן קבוע, הייתי מסתובב במעוז. מפקד המעוז בתקן של רס"ר. כשטיפסתי בתעלת הקשר המובילה מפתח הבונקר לתעלת הקשר העליונה הגיע לאוזני רעם מנועי סילון אשר הלך וגבר על טרטורו החדגוני של הגנרטור. לא היה זה דבר חריג לחלוטין. מטוסי חיל האויר היו חולפים מדי יום מערבה בדרכם להפציץ מעבר לתעלה ומזרחה בחזרתם ממשימותיהם. הפעם שאון המנועים הלך וגבר ממערב ומיד לאחר מכן זיהיתי שני מטוסים בגובה נמוך מגיחים ממערב למזרח מעט מצפון למעוז. צפיתי בהם בסקרנות כאשר לפתע – עם חצית התעלה הרימו אף ונסקו במהירות. זה היה תמרון בלתי שגרתי שעורר מיד את תשומת לבי. כשהתרוממו מעל האופק ניתן היה להבחין ביתר בהירות בפרטי מבנה המטוס והם נראו לי כמו סופר-מיסטרים. אלא שמשהו בגוון שלהם לא נראה לי. השמש הייתה מעליהם כך שלא ניתן היה לזהות צבעים בברור אולם הם נראו לי כהים למדי. בינתיים הם הגביהו מזרחה וחשבתי שמיד ייעלמו בשחקים מעל סיני. אלא שלפתע פנו שניהם דרומה וזמן קצר לאחר מכן התהפכו באחת ופנו בצלילה מערבה ישר אל המעוז. לקח לי שניה – שדמתה לנצח – להבין שזאת היא התקפה אווירית של המצרים על המוצב. המטוסים פנו מערבה לעבר המעוז. לא היה ספק – הם יורדים עלינו. בנקודה הגבוהה ביותר במוצב הייתה אז עמדת נ"מ מאוישת בכוננות תמידית – אשר שלא הופעלה עד כה. לא הבנתי למה המא"גיסט בעמדת הנ"מ לא פותח באש. המטוס המוביל סיים את הפניה והתיישר בצלילה אל המעוז. נדמה היה כי חדל מתנועתו ורק צלליתו הלכה וגדלה. נהמת המנועים גברה והפך לרעם. יכולתי עתה להבחין בברור בחופת תא הטיס ההולכת וגדלה, וכמעט אף בטיס עצמו. נמלאתי חמה על החוצפה של המצרי בן הז**ה שמעז לתקוף את המעוז שלי. באינסטינקט הרמתי את העוזי לכתף, כוונתי אל הטיס ופתחתי באש. חופת הטיס הלכה וגדלה. הוא מכוון אלי ואני עליו. במחשבה מאוחרת יותר, הסיכוי שתחמושת העוזי בכלל תגיע לטווח בו נמצא אז המטוס היה פחות מאפס. אלא שלא בדיוק חשבתי אז. לפני שרוקנתי את המחסנית פתח סוף-סוף גם המא"ג באש. צרורות המא"ג נשמעו כבר הרבה יותר מרשימים מתקתוק העוזי שלי. החלפתי מחסנית והמשכתי לירות (במחשבה מאוחרת - איזו איוולת...). תמונת המטוס עדיין הלכה וגדלה. הזמן עמד מלכת ונדמה כנצח. רק רעם המנועים הלך וגבר מעל תקתוק העוזי וצרורות המא"ג. לפתע משך הטיס המוביל ימינה – ושחרר את הפצצות. פצצה אחת נפלה מצפון למעוז והתפוצצה ברעם אדיר. השנייה נפלה למימי התעלה מעבר למעוז. המטוס השני פנה גם הוא וחלף בגובה נמוך מצפון למעוז. עשן שחור החל להשתרך מאחורי המטוס המוביל המתרחק מערבה. האם פגענו בו? אם אמנם ניזוק בתקיפה – לא היה זה העוזי שלי שגרם את הנזק, למרות שכל כך רציתי. בתוך זמן קצר חזר טרטור הגנרטור למלא את האויר. עליתי לעמדת הנ"מ. המא"גיסט – נח גולן (גליקסברג) מ-202 – הצטדק שעד שלא שמע אותי יורה, הוא לא היה בטוח שאלו לא מטוסים שלנו. אז לפחות בכל זאת עשיתי משהו. הוא הספיק לרוקן ארגז פעולה מלא, אך לא הספיק להחליף לפני שהמטוסים חלפו. מה שנדמה היה כנמשך לנצח במהלך האירוע הסתיים בפועל בתוך זמן קצר למדי – אשר בקושי הספיק לרוקן ארגז פעולה אחד של מא"ג. ועוד יום עבר בתעלה בלי נפגעים במעוז.