סגן מוטי בן עמי

כמו רבים אחרים סגן מוטי בן עמי לא קיבל את המדליה של הנמרים שחלק מהנמרים קיבלו בתום התנדבותם.

חיילי המעוז היו חיילי צנחנים בסדיר.

בן עמי החליף את אורי גולד ז"ל מפקד המעוז לפניו.

מוטי בן עמי על גדת תעלת סואץ

הנפת הדגל לאחר ההפגזה הקשה ב 26 אוקטובר 1968

תקציר ארועים

התגייסתי לצה״ל ב 22 נובמבר 1965 לנח״ל בני קיבוצים, והתנדבתי לצנחנים במאי 1966. 

סיימתי את הטירונות וקורס מ"כים ונשלחתי לקורס קצינים באפריל 1967. בזמן קורס הקצינים פרצה מלחמת ששת הימים וצוערי הצנחנים צורפנו כפלוגה לגדוד 50 הנח״ל המוצנח. השתתפנו בקרבות ברצועת עזה ובצפון סיני וכבשנו את העיר קנטרה בצפון תעלת סואץ.

עם סיום קורס קצינים בנובמבר 1967 נשלחנו מספר קציני צנחנים לגדוד החרמש 9 של חטיבה 7 אשר איבדה קצינים רבים בששת הימים . בינואר 1968 הגדוד הועבר לחטיבה 14 ונשלחנו לשרת במוצבי התעלה. המתחם הראשון שתפסנו היה מתחם זהבה, ששכן בקצה הדרומי של האגם המר הקטן. היו אלה שני מוצבים זהבה א' מתחם של פלוגת טנקים מוקטנת וכחצי ק״מ דרומה ממנו מוצב זהבה ב' של מחלקת החרמש על גדות התעלה. 

שהינו בתעלה כשלושה חודשים והוחלפנו על ידי גדוד החרמש של חטיבה 401 גדוד 195. כך כל שלושה חודשים היינו מתחלפים עם אותו הגדוד בישיבה במוצבי התעלה. 

בסיבוב השלישי שלי בתעלה נשלחנו למוצב נרקוזה ששכן מול בתי החולים, המסגד והווילות של איסמעיליה. ביום שהגענו להחלפה ב-26 באוקטובר 1968 ספגנו התקפה כבדה של קטיושות ופגזים שגבתה 14 הרוגים במוצבי התעלה אבל אצלנו במוצב אף אחד לא נפגע. 

בסוף דצמבר 1968 השתחררתי מהסדיר. 

נשלחתי מטעם קיבוצי להדריך בסניפי תנועת הנוער העובד ברמת גן, חולון וכדורי. אז החלה מלחמת ההתשה במלוא עוצמתה. לנוכח בקשת הצבא מקציני מילואים להתנדב לשירות בתעלה לעזור לקציני הסדיר שכרעו תחת עומס נפשי ותשישות בשל הפגזות יום יומיות של המוצבים, החלטתי להתנדב לשרות בתעלה.  

כך באמצע מאי 1970 מצאתי את עצמי על קומנדקר עמוס באספקה, עיתונים, דואר ועוד שני חיילים בדרך מטסה לכיוון מוצב שישבתי בו בסוף שירותי הסדיר, מוצב נרקוזה, יתכן ששמו כבר שונה לפורקן. יצאנו עם רדת החשיכה ונסענו ללא אורות על כביש חרוץ במהמורות מכל הפגזים שספג.  

למזלנו הפעם לא ספגנו הפגזה בדרך למוצב. כשהגעתי למעוז עדיין ישבו בו חיילי גולני, אשר היו מאד תשושים, מתוסכלים מפוחדים וחסרי מוטיבציה. ניסיתי לעודדם קצת, בייחוד לנוכח העובדה שהם עומדים להיות מוחלפים בעוד 5 ימים. 

הקצין שהחלפתי היה אורי גולד, ז״ל. שהיה בסדיר מ״פ בגדוד 890 של הצנחנים קצין מאוד מוערך ואהוב.

כעבור חמישה ימים הגיעו חיילי המחלקה המחליפה, היו אלה חיילי הצנחנים מגדוד 565

שמפקדו היה דן זיו, שחלקם השתתפו במלחמת ששת הימים בכיבוש העיר העתיקה, עם 

חיילים מפלוגה ב׳ של המ״פ מנחם רייניץ והסמ״פ היה גדי יהודאי ז״ל  מכפר סאלד. גדי היה המפקד שנשאר עם המחלקה במעוז. 

מיד נוכחתי בהבדל הגדול בין חיילי הסדיר למילואימניקים. הם היו הרבה יותר ממושמעים 

ומאומנים, גדי הוכיח עצמו כאדם נפלא, בוגר בנפשו, מתון וקר רוח. מיד התחברנו. 

המצרים לא נתנו לנו זמן רב להתארגן. בערך ב 7 בערב הם פתחו בהרעשה כבדה שהרעידה את הבונקר שלנו ואת כל תעלות ההמעוז. 

הודעתי לגדי שהוא נשאר בבונקר ואני רץ לעמדת התצפית. שם מצאתי שני חיילים נצמדים 

לקיר העמדה מכונסים בעצמם ומפוחדים, הם כעסו עלי שאני רץ תוך כדי הפגזה כבדה חשוף בתעלה, העליתי את הפריסקופ וסרקתי את הסוללה מצפון לדרום. למזלנו לא היה ניסיון 

לפשיטה על מוצבנו.

ההפגזה הזאת נמשכה כמעט כל הלילה.

עם הבוקר יצאתי עם שישה חיילים לסיור לאורך הסוללה, צעדנו בחלקה התחתון על מנת לא להיחשף לצד המצרי כאשר כל 50 מטר הייתי זוחל למעלה הסוללה לצפות עם הפריסקופ על הסוללה 

ומורדותיה לבדוק  שאין מארב.

אני הייתי הולך קדימה מחוץ למעוז וגדי מהמעוז היה יורה עם מרגמה 52 מ״מ לפנינו עד 

הטווח של המרגמה כ 450 מטר. 

היה לנו מקום קטן מוגן ששימש מטבח, וארוחות היו מבושלות על ידי מתנדבים מקרב 

החיילים. כשהארוחות היו מוכנות היינו שולחים חיילים שיחלקו אותם לחיילי התצפיות היות שלא רצינו בשום שלב שחיילנו יהיו חשופים בשטח פתוח, מאחר שלהפגזות לא הייתה שעה קבועה, והן היו יכולת להתחיל בכל רגע נתון. 

כך הייתה השיגרה היומית במוצב, הפגזות פתע ביום או בלילה וסיורי סוללה כל בוקר. היות ואני הייתי הקצין הצעיר יותר והרווק בינינו הודעתי לגדי שהיה אבא לילדים שהוא לא יוצא מבונקר הפיקוד לתצפיות בזמן הפגזה ולא יוצא לסיורי בוקר, למרות הקיטורים שלו ההסדר הזה עבד טוב מאד.

את השגרה היומית היתה מפרה שיירת האספקה שהייתה מגיעה כמעט כל יום. לפעמים היה מגיע עם השיירה חברו הטוב של גדי מעין חרוד, דוד וואזה, גם כן אחד הקצינים המאד אהובים ביחידה. 

אחיו של דוד, דני וואזה נהרג 

בפשיטה על האי גרין במפרץ סואץ כמה חודשים לפני כן.

שירתתי במעוז הזה עם החיילים הגיבורים של הצנחנים כחודש וחצי עד יום חתימת הפסקת האש ב 9 באוגוסט 1970.

היות ונשארו לי שבועיים עד סיום השירות שלי, ביקשתי שחרור מוקדם מהתעלה שאושר על ידי הפיקוד.

עם סיום מלחמת ההתשה יצא לי לשרת פעם נוספת בתעלה כשבדצמבר 1972 שרתי כמפקד מעוז בודפשט.

ביום הכיפורים שוב חזרתי לסיני וסופחתי לחטיבת הצנחנים שחייליה היינו הראשונים לחצות את התעלה.