"גיבור עולם": סיפור הגבורה של הלוחם שחילץ את חבריו מהנגמ"ש במלחמת יום כיפור

"נסגר המעגל"

לאורך 30 שנים דביר (דוד) היה בכלל בטוח שחברו, ששון, נהרג. "לא היה לי שום קשר איתו. אחרי הפציעה הייתי בבית חולים איכילוב חצי שנה, חודש כמעט ללא הכרה", הוא מספר. "כשהתעוררתי שאלתי את אחותי איפה ששון באסל. אז היא מצאה אותו בבית החולים, הוא בא אליי לחדר, דיבר איתי, אבל לא זכרתי כלום אחר כך, והייתי בטוח שהוא נהרג. 30 שנה אחרי כן קיבלתי טלפון לגבי אזכרה לאחד החיילים שנהרגו באותה פעולה, משה דנינו ז"ל, ואמרו לי שיהיה באזכרה גם ששון באסל". 

ואז הבנת שהוא בעצם חי. 

"נפגשנו בהר הרצל בירושלים, ובפגישה איתו גם נסגר לי המעגל איך אדם צין קיבל צל"ש. הרי אני לא ראיתי את כל מה שהוא עשה, ראיתי רק איך הוא מוציא אותי, חוטף כדור ונהרג. ואז הסתבר לי שגם ששון נתן עדות, כי הוא הרי ראה הכל. ששון שכב פצוע בצד, וראה כל מה שאדם עושה".

"העצוב הוא שחוץ ממני וממנחם, שהכרנו אחד את השני, בכלל לא הכרנו את שאר החיילים שעלו אלינו לנגמ"ש, לא ידענו את שמותיהם. רק לאחר מכן, כששאלו אותנו שאלות, הבנו מי זה מי", אומר באסל. "הייתי אז מילואימניק צעיר. בסביבות השעה 15:00 הגיעו שני אוטובוסים עם חיילים מג'וליס. שעה לפני שיצאנו לקרב הביאו אותם, ולא הספקנו אפילו להתוודע אחד לשני. הורידו אותם מהאוטובוסים, חילקו להם נשקים ואמרו להם 'תתפזרו בין הנגמ"שים'. אלינו הגיעו אדם צין ועוד חמישה־שישה איש, לא הספקנו אפילו לשאול מאיפה הם, מה שלומם". 

"לי יצא לדבר קצרות עם אדם, כי שנינו היינו עם כיפות סרוגות, הוא למד בישיבה תיכונית, אני בישיבה תיכונית. דיברנו קצת בגלל הרקע שלנו", אומר דביר (דוד).

"אני הייתי בצריח, מפקד הנגמ"ש, וחילקתי להם תפקידים", ממשיך באסל לספר. "יצאנו לכיוון 'חמוטל', שנכבש במלחמה על ידי המצרים. זו הייתה הפעם השביעית שניסו לכבוש את המתחם מחדש מידי המצרים. כל פעם השאירו חללים וחזרו. התקדמנו לכיוון 'חמוטל' כשהשמש מסנוורת אותנו. כשהתקרבנו, התחילו לצלוף בנו בטילי סאגר. חטפנו את הבום הראשון, עד שניסיתי להתאושש חטפנו עוד בום באזור הנהג. התחלתי להתרומם מהפתח של הנגמ"ש למעלה, איך שאני מתרומם, חטפתי שני כדורים בחזה והתעופפתי לצד השני של הנגמ"ש. אני שוכב, מדמם, כל הרגליים מלאות רסיסים, ומסתכל".

מה ראית לנגד עיניך?

"אני שוכב, באיזשהו שלב הגיע לכיווני עוד פצוע, מיכה פביאן ז"ל. לדעתי, אני, מיכה ומנחם היינו היחידים ששרדו בסופו של דבר. ואז אני מסתכל ורואה שהדלת הקטנה האחורית של הנגמ"ש נפתחת. הנגמ"ש כבר בער ואפילו התחיל לטפטף, כי היה עשוי סגסוגת של אלומיניום. ואז אני רואה מישהו, שלאחר מכן התברר שזה אדם, מוציא חיילים ומזיז אותם הצדה. מנחם היה החייל האחרון שהוא הוציא. אני רואה את אדם מתיישב על הישבן וגורר את מנחם מטר אחרי מטר, ואז שמעתי צעקה 'איי'". 

זיו־אור (צין): "זו הפעם הראשונה שאני שומעת על הדקות האחרונות של אדם. לא ידעתי שיש מישהו שהיה ממש עד לרגעיו האחרונים".

באסל: "בסוף מסתבר שאדם, שלא הכרנו אותו, היה גיבור עולם. התמונה שהוא תופס את מנחם מבית השחי ומושך אותו צעד אחרי צעד ודוחף עם הרגליים את עצמו זכורה לי כמו עכשיו. כאמור, ראיתי בסוף את אדם ז"ל חוטף כדור ונופל. יותר מזה אני לא זוכר. הגיעו חבר'ה מהצנחנים לחלץ, התחילו לצעוק 'מישהו פה חי, מישהו פה זז?'. מי שאיבד הכרה או לא הגיב פשוט נשאר שם עד להסכם ההפרדה שבעקבותיו הוחזרו הגופות". 

"אולי גם אדם לא נהרג, אולי איבד את ההכרה? ישנה גם המחשבה הזו", אומרת זיו־אור (צין). "אבא שלו התייסר עם זה, היה אומר שהוא רוצה ועדת חקירה. אם היינו יודעים את הסיפור הזה מיד אחרי מה שקרה, אז לא היינו עוברים את כל התלאות של הנעדרות. עברנו תקופה קשה מאוד. אדם היה על תקן של נעדר חמישה־שישה חודשים, חשבנו שאולי הוא שבוי". 

"קרן מאושר כשגויס"

רב"ט אדם צין, בן 23 בנופלו, מסיירת הנח"ל, הצטרף כאמור לנגמ"ש של באסל ודביר (דוד). "אדם בכלל לא קיבל בהתחלה צו 8, כי בדיוק באותו זמן החלפנו כתובות", מספרת זיו־אור (צין). "אדם היה רץ מבסיס לבסיס כדי שיגייסו אותו. אמר: 'אני לא יכול להיות בבית כשיש מלחמה'. זה מעיד על האופי שלו. יומיים לפני סוף המלחמה גייסו אותו.

הוא קרן מאושר שסוף־סוף מגייסים אותו. הוא נהרג בדיוק ביום הנישואים שלנו. הבן שלנו היה אז בן חודש וחצי. הייתי אז אחרי הלידה, אצל אמא שלי. בתקופת הנעדרות עברתי סיוטים ממש. נשארתי בסוף אצל ההורים שלי שנתיים. לא יכולתי לתפקד. בשנתיים הראשונות ההורים ממש גידלו את הילד. הרגשתי שנפלתי לאיזה בור עמוק שאני לא רוצה לצאת ממנו, כאילו החיים שלי נגמרו בגיל 20. הכל התמוטט לי". 

מה זכור לך מהתקופה ההיא?

"אני זוכרת שהמצרים היו משמיעים את הקולות של השבויים ברדיו. כל ערב אבא שלי ואני היינו יושבים, מאזינים לרדיו, אולי נשמע אותו מקהיר, אולי נשמע את הקול שלו. מאוד קיווינו שהוא שבוי. זה היה קטע מאוד קשה. אחרי הסכם הפרדת הכוחות החזירו את הגופה שלו". 

זיו־אור (צין), המתגוררת בירושלים, למדה חינוך באוניברסיטה, עבדה כקצינת ביקור סדיר, אחר כך, בין היתר, למדה תואר שני במנהל ציבורי ומשפטים. היא נישאה שוב פעמיים. "ניסיתי להקים משפחה, ללא הצלחה", היא אומרת, "אבל בנישואים השלישיים לפחות זכיתי בבת, כיום בת 27. היה לי חלום להקים משפחה, וזה נפל.

הייתי די בטראומה כל השנים האלה. במשך שנים לא יכולתי לדבר על הנושא, ורק בשנה האחרונה התחלתי לדבר. לא רציתי להתחבר לכל נושא השכול. בשנים האחרונות היה מכרז למועצה הציבורית להנצחת החייל, ואז אמרתי שאתרום את חלקי. מינו אותי גם לרכזת ארגון אלמנות ויתומי צה"ל בירושלים, הפועל לרווחת האלמנות והיתומים שבני זוגן או אביהם נהרגו מאז מלחמת השחרור ועד היום".

בעוד את הסיפור של ששון שמעה כעת זיו־אור (צין) לראשונה, הרי שעם מנחם היא הייתה בקשר לאורך השנים. "את מנחם הכרתי עוד קודם", היא מספרת. "למדתי שנה באולפנה במושב צפריה, שבו הוא התגורר. אחותו הייתה מדריכה שלי. כששמעתי שמנחם הוא זה שאדם הציל, קיבלתי את שוק חיי. אמרתי איזה עולם קטן. מנחם לא מפספס אף אזכרה, 50 שנה מגיע לכל אזכרה כמו שעון. אני רואה במעשה של אדם שליחות. הוא הציל אנשים ולאחר מכן נפל, סיים את התפקיד שלו. זה גם מה שמנחם אותי. שהוא לא הלך לשווא, כמו שאומרים". 

"אני חייב לאדם את החיים שלי", אומר דביר (דוד). "לפני חמש שנים הבן שלי תרם כליה באופן אלטרואיסטי למישהו שהוא לא מכיר. כששאלתי אותו מאיפה זה בא לו, ענה לי: 'אולי בגללך'. אמר לי: 'סגרתי מעגל, כי אם אדם לא היה עושה מה שעשה, אני לא הייתי קיים, הבן שלי לא היה קיים וכך גם כל המשפחה'".

במבט לאחור, אילו משקעים השאירה בכם המלחמה?

זיו־אור (צין): "עם כל הטיפולים שעברתי, אני מרגישה בפוסט־טראומה מתמשכת. לא חושבת שהזמן עשה לי משהו. השכול הזה מתבטא כל הזמן בווריאציות שונות, אני משלמת על זה מחירים כל הזמן. זה לא עובר, זה פשוט מקבל גוונים שונים. 'גוונים שונים לשחור', אני אומרת. בשבילי זה כאילו קרה אתמול, הפצע נשאר פתוח". 

דביר (דוד): "אחרי המלחמה, בבית החולים, ניסו לשכנע אותי לקבל טיפול פסיכולוגי. לא הרגשתי צורך בזה. בניתי משפחה ענפה, עבדתי בבנק, אני מתמודד עם פציעה פיזית, אבל לטיפול פסיכולוגי לא הייתי זקוק".

באסל: "יצאתי לחיים, נישאתי, בניתי בית, התקדמתי בעבודה, אבל לא עוזבת אותי שאלה שמטרידה אותי יום־יום, שעה־שעה, רגע־רגע: למה שלחו אותנו בפעם השביעית לנסות לכבוש את 'חמוטל'? בשביל מה היו צריכים לעלות בפעם השביעית, ב־21 באוקטובר, כאשר הפסקת האש הייתה כבר באוויר? למה היה צריך לצלק אנשים, לגרום לאנשים להיהרג? זה פשוט נבצר מבינתי. זה היה שיקול מוטעה שפצע משפחות שלמות".

דביר (דוד): "במלחמה הזאת היו המון פשלות. קשה קצת לשפוט את מי שקיבל החלטות כאלה ואחרות".

מקור הכתבה