משפט שדה: כיצד קרה שדווקא תא"ל ברק חירם נאלץ בינתיים לוותר על קידום

המבחן הגדול של העוצבה התגלגל לפתחו של חירם שעות אחדות לאחר פרוץ הטבח בעוטף עזה ב־7 באוקטובר. עוצבת הבזק, המכונה גם אוגדה 99, התאמנה לתרחישים רבים מאוד, אולם אירועי היום ההוא לא נצפו בתרחיש מוקדם של שום אוגדונר בצה"ל. בשיא אירועי הטבח, בשעה שבצה"ל מוכה התדהמה טרם ידעו כמה נרצחים יש באסון הגדול, מי נחטף ומי שבוי, ואילו זירות פעילוֹת עדיין בתוך שטח ישראל, נדרשו המפקדים הבכירים להיכנס לתוך שדה קרב לא מוכר. הפעם האחרונה שבה התמודדה ישראל עם תרחיש גדול של בני ערובה הייתה ב־1974 במעלות, כשתלמידים מצפת הוחזקו בידי מחבלים בבית הספר נתיב מאיר בעיר. ברק חירם עוד לא נולד אז.

לוחמים ומפקדים רבים קפצו באותו בוקר מבתיהם ומבסיסיהם, וכך עשה גם תא"ל חירם עצמו. בזירה המרכזית שבה פעל, בקיבוץ בארי, התחולל אסון כבד: חטופים רבים כבר נלקחו ללב עזה. בבית אחד, ביתה של פסי כהן, נמשך שעות ארוכות אירוע קשה במיוחד של החזקת בני ערובה. מחוץ לבית פעלו כוחות מיוחדים, אנשי משא ומתן מטכ"ליים, לוחמי ימ"מ והכוחות של חירם. כבר בדרך קיבל חירם עדכון על הנעשה, ובוודאי ידע שכמפקד הבכיר בשטח האחריות לכל החלטה ולכל פעולה תהיה עליו, והוא גם מי שיידרש בעתיד לתת הסברים ולקבל אחריות.

חירם לא נבהל מהאירוע; הרי לשם כך הוא התאמן כל חייו. דרכו הצבאית הביאה אותו לכאן מוכן ומאומן, עם כישורי פיקוד להתמודדות עם אירועים מורכבים ביותר. מה שקרה מרגע הגעתו ועד לסיום האירוע עוד ייחקר רבות, אך פרטי מידע כלליים כבר פורסמו, כולל עדויות שלו, ועוררו סערה גדולה. בסוף השבוע שעבר פורסם כי חירם ביקש שלא לקדם אותו לתפקיד הבא שכבר הוטל עליו רשמית, מפקד אוגדת עזה, אלא להסתפק לעת עתה בתפקיד מטה. בצה"ל, כך פורסם, שוקלים לקבל את בקשתו.

"אני לא יודע להגיד עכשיו אם ברק חירם טעה או צדק בפעולות שלו בבארי באותו יום", אומר לנו קצין בכיר בצה"ל שפיקד בעבר על חירם, ומפרט: "לא מפני שלא היה תחקיר או על בסיס מה שפורסם, אלא מכיוון שאין תחקיר בעולם שיכול לשפוט אותו על החלטותיו באותו רגע, בעיקר בגלל גודל השעה. לשפוט האם היה צריך לירות פגז טנק לעבר הבית או לא, זה כמו לשפוט את המטה הכללי אחרי ביצוע 'נוהל חניבעל' (הוראה צה"לית שלפיה במקרה של חטיפת חייל יש לירות לעבר החוטפים גם במחיר סיכון החטוף; נ"א). באירועים כאלה כל החלטה שאתה מקבל גורלית, כל כך וקשה לשפוט אותה בתחקיר.

"ברק לא הגיע לשם כדי להרוג אזרחים, הוא הגיע כדי להילחם למענם, בזירה בלתי נתפסת עם מורכבות שמעט מאוד יודעים להתמודד איתה, והוא מאלה שיודעים להתמודד עם אירועים מאוד מורכבים", מוסיף הקצין הבכיר. "אז לשפוט אותו עכשיו בלי שקולו נשמע בתחקיר מסודר זה לא רציני אלא עושה עוול גדול לו ולכל מי שלחם שם, למי שנפלו שם בגבורה וגם לכל האזרחים שנרצחו שם".

מהפציעה לפיקוד

ברק חירם עבר בצה"ל מסלול שהכין אותו לרמות הגבוהות ביותר. הוא מסוג הקצינים שאמורים לסיים קריירה לכל הפחות בתפקיד אלוף, כמפקד של אחד הפיקודים. "מסלול ליבה", קוראים לזה בצה"ל.

הוא נולד בחיפה בשנת 1979, למד בבית הספר הריאלי, וב־1997 התגייס לצה"ל. נתוניו הגבוהים הביאו אותו למיונים לקורס טיס, אך חמישה חודשים לאחר תחילת הקורס, תוך שהוא מדלג בקלות על החלק הפיזי, בחר לעבור ליחידת חי"ר דווקא. בחטיבת גולני שאליה הגיע זיהו מיד את הפוטנציאל והציבו אותו בסיירת אגוז. לאחר הכשרה כלוחם הוא סומן להיות מוביל צוות ומפקד, יצא לקורס מ"כים וממנו לאתגר הלחימה ברצועת הביטחון בלבנון, שם לחם בפעם הראשונה. בהמשך השתתף עם גדוד 13 של החטיבה בפעילות בעזה. במלחמת לבנון השנייה שב לצפון, נפצע קשה ואיבד את אחת מעיניו. למרות הפציעה, צה"ל לא ויתר עליו. חירם קיבל את צל"ש מפקד האוגדה, וחזר לשירות ולפיקוד על בית הספר להכשרות באגוז.

"באותם ימים ברק היה מפקד צעיר", זוכר קצין לשעבר ששירת איתו באותם ימים. "יחסית לגילו ולדרך שעשה הוא עבר הרבה מאוד – לחימה, פציעה, מבצעים מורכבים. הוא היה בוגר לגילו וראו עליו שהוא קורץ מחומר של מנהיגים, של מפקדים טובים".

בשנת 2009 קיבל ברק חירם בלשכתו קצין צעיר שהיה אמור להחליפו כסגן מפקד גדוד 12. "מיד כשראיתי אותו בפעם הראשונה הבנתי שהגיע לפה מחליף מושלם", סיפר חירם לימים. "הוא נכנס עם חיוך וברק בעיניים, ולי זה הספיק כדי להבין שהוא מושלם לתפקיד". היה זה אלירז פרץ ז"ל. מיד לאחר נפילתו של פרץ, במרץ 2010, חזר חירם לתפקיד כדי להחזיק את הגדוד והלוחמים. זה היה אחד ממבחניו הגדולים.

שנתיים לאחר מכן ראו בו מפקדי חטיבת גולני דאז, אופק בוכריס ויניב עשור, מועמד מתאים לפיקוד על גדוד 51 בחטיבה. חירם פיקד עליו במשך שנתיים, ובין השאר הכין את הגדוד למבצע צוק איתן בשנת 2014. בהמשך הועלה לדרגת אל"מ וקיבל את הפיקוד על עוצבת הגולן. "אלו היו שנים שבהן עוצבה אישיותו כמפקד בכיר", נזכר קצין בכיר לשעבר בזרוע היבשה. "לכל קצין בצה"ל יש חלון זמן שבו המערכת נדרשת לקבל החלטה אם הוא מתאים להוביל ולהתקדם, או שהגיע לקצה היכולת שלו. כשאתה מפקד גדוד יש לך אחריות גדולה על לוחמים, על מפקדים צעירים ועל מרכז כובד בלחימה; זה שונה ממפקד חטיבה שיש תחתיו כמה גדודים. במקום הזה קריטי שיהיו מפקדים עם יכולות גבוהות מאוד. אני חשבתי בזמנו שברק הוא אחד כזה".

ערפל קרב

בקיץ 2020 קיבל חירם את הפיקוד היוקרתי על חטיבת גולני. אחרי שנתיים נענדו לכתפיו דרגות תת־אלוף והוא נעשה למפקד אוגדת הבזק. שנה וחודשיים מפרידים בין הטקס בלשכת מפקד האוגדה לשבת הדמים בבארי. אופי העוצבה כבר היה מבוסס בשלב הזה, היעדים ברורים, האימונים מתקדמים לפי התכנון, ועוצבת הבזק מוכנה לתרחיש הגדול מכולם – איום רב־זירתי. חירם חידד בעוצבה את אחד השרירים החשובים ביותר, מעבר מהיר משגרה לחירום. הוא ידע, ובהמשך יחווה זאת על בשרו, שהחלק הקריטי עם פרוץ מלחמה הוא התזוזה ממצב השגרה לתודעת לחימה.

בשמחת תורה, כשהצבא היה בהדממת חג, חירם הבין כבר בשעה 6:32 כי מה שקורה בדרום הוא מלחמה לכל דבר. איש לא התקשר אליו אך הוא יצא מיד בביתו בתקוע ונסע לפיקוד הדרום. בדרך התקשר לכל מי שמצא בזיכרון הנייד שלו, חילק הוראות והוציא את כולם מהבית. עם הגעתו לפיקוד הדרום נשלח לנתיבות, ובבית־קמה חבר לחלק מהצוות שלו מהאוגדה. הכוח הקטן יחסית קיבל הוראה לצאת לאזורים שאינם מוכרים לנו כזירת לחימה; לא סג'אעיה בעזה או בינת־ג'בייל בלבנון, אלא קיבוצי סעד, בארי, עלומים ורעים. בדרך נאמר לו מהפיקוד שיצטרפו אליו כל מי שכבר הגיעו מהיחידות המיוחדות, שכן האתגר חסר התקדים דורש את הטובים ביותר. ואכן, כוחות מיוחדים מסיירת מטכ"ל, מיחידת שלדג ומחטיבת הקומנדו התייצבו לצידו. אתה המפקד, אמרו לו.

 לאחר הערכת מצב והבנה כללית מה קורה בשטח, חילק חירם את הכוחות לאזורי לחימה. הוא עצמו הלך להילחם בעלומים, חבר לכיתת הכוננות שם ונכנס עימם לקרבות מול מחבלים שלפי המידע החלקי שהיה אז בידיו, ביצעו טבח בקיבוץ וחטפו תושבים. חירם וחייליו חיסלו מחבלים רבים. הוא המשיך להניע כוחות ליישובים ולמוצבים, וקיבל עדכון על מה שמתרחש בשטח. באותם רגעים, צמד המילים "מסיבת טבע" לא היה ידוע כמעט לאיש בפיקוד הדרום. רק כמה שעות לאחר מכן התברר כי לצד היישובים שאליהם חדרו מחבלים רבים דרך יותר משישים פרצות בגבול, התבצע טבח נוראי בצעירים שביקשו לרקוד ולשמוח יחד.

לקראת הצהריים הבין חירם שבקיבוץ בארי מתרחש אירוע גדול. עשרות מחבלים השיגו שליטה על כמה מבנים, ויש בני ערובה רבים. לשם כך דרוש כוח מיוחד ופיקוד אחר. "אני לא רוצה לדמיין מה עובר עליו באותם רגעים", אומר קצין בכיר לשעבר, שפיקד על חירם לפני שנים אחדות. "זה רגע שאתה מבין שכל מה שלמדת וכל מה שהתאמנת עליו בעבר עלול לא להספיק, כי לזה לא התכוננת. ברגעים כאלה אתה סומך רק על דבר אחד – על רוח הלחימה. את המילה טעות צריך לשים בצד, כי קבלת החלטות באירוע כזה היא כל כך קשה ומורכבת שאין דבר כזה לא לטעות".

השמש נטתה לשקוע, ובשטחי בארי התבצרו עשרות מחבלים עם בני ערובה. חירם פיקד שם על כוחות מכמה יחידות, קרבות התנהלו בכמה בתים. היו הרוגים ופצועים. בשלב הזה איש לא ידע שני נתונים דרמטיים: כמה מחבלים יש, וכמה בני ערובה. רק בדיעבד יתבררו ממדי האירוע. קרב ארוך התפתח שם, ובמהלכו נהרגו 31 לוחמים: חמישה לוחמים מכיתת הכוננות של הקיבוץ, 19 לוחמים מהיחידות הצבאיות שפעלו תחת חירם, ועוד שבעה שוטרים שלחמו גם הם והרגו מחבלים רבים. אירוע השיא יקבל בהמשך את השם "האירוע בבית של פסי".

פסי כהן ז"ל, תושבת בארי, הייתה מוכרת לכל חברי הקיבוץ. סימן ההיכר שלה היה אופטימיות, מספרים חבריה. הוריה, ניצולי שואה מפולין, גידלו את פסי בת הזקונים עם אחיה חנה ודני. "הבית של פסי" היה סמל בקיבוץ בארי: מקום מפגש לחברים רבים ולשכנים בקהילה הצנועה, בית כשר ותמיד שמח. בעלת הבית ניהלה אורח חיים דתי וצנוע, והמרפסת שאירחה את כולם הייתה מקושטת באוספים צבעוניים של יצירות אמנות.

אהבתה של פסי לאמנות הביאה אותה ללמד מלאכה בקיבוץ בארי ולטפל בצעירים שהתמודדו עם קשיים חברתיים. בהמשך הקימה בקיבוץ מועדון לקשישים, יחד עם חברתה איריס גלברד ז"ל. עם מותה של איריס הפכה פסי את מועדון הקשישים לבית חם, וקראה לו על שמה "בית איריס". פסי נגעה בלב של כולם, והייתה אהובה מאוד בקיבוץ. עשרה נכדים נולדו לפסי בקיבוץ בארי, אף אחד מהם לא עזב.

בערב שלפני הטבח, בני המשפחה וחברים ביקרו בבית הכנסת. לאחר מכן נפגשו כולם לסעודת החג, ואז לערב נעים במרפסת של פסי. חלק מבני המשפחה נשארו לישון שם, אחרים חזרו לביתם. בבוקר התעוררו כולם מהאזעקות ומתקפת הטילים. הם נכנסו לממ"ד והשאירו את דלת הבית פתוחה, כדי ששכנים שהיו בדרך בעת האזעקה יוכלו להיכנס ולתפוס מחסה בממ"ד. איש לא דמיין שדרך הדלת הפתוחה ייכנסו גם מחבלים רוצחים. בהמשך סיפרו בני המשפחה שברגע שהבינו את גודל האירוע, פסי התכתבה עם כל נכדיה ונפרדה מהם.

עשרות מחבלים פלשו לבית של פסי והחזיקו בו 15 בני ערובה. מחוץ לבית התארגנו כוחות גדולים. ברק חירם עם לוחמי סיירת מטכ"ל, הימ"מ וכוחות נוספים, כיתות כוננות ומשטרה. כולם נדרשו לתת מענה לאיום על חיי בני הערובה ועל הכוחות בשטח. בידיהם לא היה די מידע מודיעיני על מספר המחבלים ובני הערובה בבית.

בשלב מסוים, אחת מבנות הערובה יצאה מן הבית כמהלך הטעיה של המחבלים. חירם והמפקדים חשבו שהיא תגיע ובפיה תנאיהם למשא ומתן, אבל מיד עם צאתה שיגרו המחבלים טיל נ"ט לעבר הכוחות. מה קרה מיד אחר כך? כלי תקשורת בארץ ובעולם הביאו כמה גרסאות; לפי אחת מהן, הכוח היה מאוים ולא נותרה ברירה אלא לתקוף את המבנה, ובסיכום האירוע התברר כי בני הערובה מצאו את מותם לא מפגז הטנק שנורה אלא מאש המחבלים. גרסה אחרת טוענת כי בנקודת הזמן הקריטית הזו פרץ ויכוח בין חירם לאחד ממפקדי המשא ומתן בשטח, וחירם קיבל החלטה כמפקד בכיר. האם זו הייתה החלטה נכונה? צוות תחקירים אמור להחליט על כך בהמשך. האם היה סיכוי להציל בני ערובה באמצעות משא ומתן? את זה לעולם לא נדע. לחברי כיתת הכוננות בבארי ששרדו יש טענות קשות כלפי חירם, אבל עד כה הן לא נבדקו באופן מסודר, ואיננו יודעים מה חירם טוען מנגד.

 בקרבות בעוטף חוסלו יותר ממחצית המחבלים שחדרו לישראל, כ־1,500 מתוך 3,000. מולם עמדו רק 600 חיילים, 12 טנקים ומסוק אחד בכוננות. מי שמנעו טבח גדול הרבה יותר היו אזרחים בעלי אומץ ותושייה, חיילים שלחמו עד מותם, אנשי כיתות הכוננות שיצאו לקרב על הבית, שוטרים, מפקדים ולוחמים שיצאו מביתם מבלי שאיש קרא להם וחתרו למגע ביממה הקשה ביותר שחוותה מדינת ישראל מאז הקמתה.

לברק חירם, כמו למפקדים רבים אחרים בזירה המדממת, לא ניתנה מנוחה אחרי הקרב. מיד לאחר שסיימו את הלחימה על הבית נדרשו להיערך למלחמה בתוך עזה. ההפוגה היחידה כמעט שהתאפשרה לו הייתה לרגל ריאיון מהדהד לאילנה דיין ב"עובדה", לקראת סוף אוקטובר. "ככל שאני מנסה לשחזר יותר את השבועיים וחצי האחרונים, אני מבין עד כמה זה קיטועים שאני עוד אצטרך לצרף אותם בראש לתמונה שלמה בהמשך", אמר לדיין. "החוויות אולי עוד לא מאורגנות לחלוטין. ובטח לא החוויה הרגשית". דיין לא לחצה עליו לספק הסבר לאירוע עם בני הערובה, והוא מצידו התנסח באופן כללי בנדון: "בשלב מסוים גם מגיע ניסים חזן, שהיה מח"ט אצלי באוגדה. הוא מגיע כמפקד טנק, על טנק בודד שהוא הצליח להשמיש אחרי שנפגע, והוא כוח השריון הראשון שעובד איתנו בתוך היישוב. נתתי לו אישור לירות פגזים לתוך מבנים, פשוט כדי לעצור את המחבלים".

לחירם הייתה גם ביקורת מרומזת על הדרג המדיני, גם על צמרת צה"ל ובכללה הוא עצמו: "אני מופתע לא מהרצחנות הערבית של חמאס, ואני גם לא מופתע ממחיר הדחיינות של הרבה מאוד דברים, בעיות שלא טיפלנו בהן לאורך שנים. אני מאוכזב שלא הצלחנו לרקוע מספיק ברגליים ולשנות דברים. לא סיפקנו לאזרחים שלנו את ההגנה. העם שלנו ראוי ליותר".

הריאיון לדיין משך תשומת לב נרחבת, אולי גם את דרישת ההדחה, לאחר שהניו־יורק טיימס ייחס לו את הפגזת הבית בבארי עם בני הערובה. יו"ר מפלגת העבודה לשעבר שלי יחימוביץ' האשימה אותו כי הרג "ביודעין 12 בני ערובה, לרבות ילדים". כוכבת רשת בשמאל צייצה ש"לא בלתי רלוונטי לציין שברק חירם הוא בן הציונות הדתית (תושב תקוע), והוא עדיין לא הושעה". בציונות הדתית ובימין נחלצו להגנתו, הגנה שספק אם חירם עצמו מעוניין בה, וקבעו כי הוא נרדף בשל היותו מתנחל. מכריו מדווחים שהוא שומר על רגיעה למרות הסערה, ערוך ומוכן לכל בדיקה וחקירה. עם תחילת התמרון הקרקעי הניח בצד את היום ההוא בבארי והתפנה למשימת חייו – הכרעת ארגון הטרור ברצועה. נלחם עם כוחותיו בצפון הרצועה, עבר למחנות המרכז ולח'אן־יונס, הכריע גדוד אחר גדוד של חמאס מעל הקרקע ומתחתיה. אחר כך חזר לשכונת שג'אעיה וגם בה הכריע את חטיבת חמאס, ועבר לפשיטות על מקומות שבהם נותרו שאריות של גדודי מחבלים.

"זה משפט ציבורי לא הוגן", אומר קצין בכיר במילואים שמכיר אותו היטב, נוכח הסערה סביב תא"ל חירם. "גם אם הייתה החלטה לא נכונה, הצבא לא יכול לנצח מלחמה עם משפטים ציבוריים על החלטות בזמן קרבות. אין צבא בעולם שיודע לתחקר כמו צה"ל, ורגע לפני שהופכים קצין מובחר לשק חבטות, מוכרחים לעצור שנייה ולתת לו להסביר מה קרה שם".

מדובר צה"ל נמסר השבוע: "תת־אלוף ברק חירם הינו קצין עתיר זכויות, ערכי ומוערך שנלחם באומץ במהלך אירועי 7.10, השתתף במלחמה בעזה תוך סיכון חייו למען ביטחון אזרחי מדינת ישראל, וזוכה להערכה רבה מהרמטכ"ל וממפקדיו. הקצין סוכם לתפקיד מפקד אוגדת עזה לפני המלחמה, ביולי 2023, ובשלב זה אין שינוי בסיכום. במקביל למלחמה, צה"ל יחל בקרוב בתחקור אירועי שבעה באוקטובר בקרוב, ויציג את הממצאים למשפחות השכולות ולאחר מכן לציבור".

"המשימה שלנו היא להגן על רעיון גדול יותר מכולנו", אמר חירם עצמו לפני כשלושה שבועות בטקס השחרור של אחת מיחידות המילואים שלו, "וזו הזכות של עם ישראל להיות עם חופשי בארצו. כשהמדינה נזקקה לעזרה, קמו גברים ונשים מכל קצות הארץ, מכל הסוגים, והתייצבו כדי להגן עליה".

מקור הכתבה