חייל של עם ישראל

חודש בלבד לפני שרס"ן יצהר הופמן, מפקד פלגה בשלדג ומגיבורי הקרב בבארי, נהרג בפעילות בעזה, הוא השתתף בלחימה עקובה מדם מול מחבלי חמאס.

בקרב הרואי, תוך כדי שנפצע ברגלו, הצליח הופמן לסכל את זממם של המחבלים ולמנוע את חטיפת גופותיהם של שלושה חיילי צה"ל. "יצהר והחיילים שלו כבר היו בקיפול לקראת יציאה מעזה כשהוא שמע בקשר על כוח גבעתי שנתקל במחבלים בגזרה שכנה", מתארת זוהר, אלמנתו של יצהר, את האירוע הקשה.

"היה דיווח על שלושה חיילים שאבד הקשר איתם והיה חשש כבד שהם נחטפו. בנוסף היו בכוח שלהם כמה חיילים פצועים. יצהר שמע על זה וממש לחץ שיאשרו לו להשתתף בקרב. במהירות הוא חילק את החיילים שלו לצוותים, ניהל את כל האירוע המטורף הזה ופיקד עליו", היא מציינת בהערכה.

"אחרי לחימה לא פשוטה הם הצליחו לאתר את החיילים שאבד עימם הקשר ולחסל את המחבלים. די בתחילת האירוע יצהר חטף כדור בירך, אבל אמר 'זה שום דבר' ולא הסכים בשום אופן להתפנות מהמקום עד שהאירוע יסתיים. זה היה אירוע מבצעי חריג מאוד גם ברמת התפקוד וגם ברמת המסוכנות שהייתה בשטח, ויצהר הצליח לנהל אותו בצורה כל כך מדויקת וטובה, בקור רוח מדהים. בקלות זה היה יכול להסתיים באסון. למרות זאת, הוא לא התעסק בהצלחה, רק בהפקת לקחים קדימה. את לא תשמעי ממנו איזו גאווה גדולה או התלהבות. מבחינתו הוא עשה את המובן מאליו. זה יצהר", היא אומרת וקולה רועד. "היה בו שילוב נדיר של גבורה נורא גדולה יחד עם ענווה וצניעות".

זוהר מספרת שלמרות הפציעה ברגלו והכאבים שמהם סבל, יצהר התעקש לשוב במהירות ללחימה בשדה הקרב. "הוא היה יכול לבקש חופשה, או לפחות שבועיים מנוחה להתאוששות, אבל הוא התעקש לחזור. הוא חטף את הכדור בלילה, ובבוקר, אחרי הטיפול בבית החולים ברזילי, הוא נסע ליחידה לעשות תחקירים. זאת אומרת, כמה שעות אחרי שחטף את הכדור הוא היה יום שלם ביחידה, ובסוף נהג הביתה ב־12 בלילה, ואז עוד התעקש לשטוף כלים ולעזור במה שאפשר. הוא לא עשה לעצמו הנחות בשום דבר. אחרי כמה ימים הוא כבר חזר לצבא".

לאורך המלחמה הייתה לך תחושה רעה שהוא עלול חלילה למות?

"יצהר היה מפקד מאוד נועז, הוא יצא עם החיילים שלו למבצעים מורכבים, אז המחשבות האלה חולפות בראש, אבל מבחינתי זה היה תרחיש לגמרי לא סביר. כלומר, הוא יכול להיפצע, כמו שבאמת קרה, אבל למות - אין מצב. זה לא תסריט שהוא רלוונטי אליו בשום שלב, זה פשוט לא יכול לקרות".

למרות תקוותיה של זוהר אשתו, לדאבון לב, בכ"א בשבט (31 בינואר), אחרי כמעט ארבעה חודשים של לחימה נועזת ופעולות מיוחדות שביצע כמפקד פלגה מיוחדת בשלדג, נהרג יצהר מירי של מחבל במהלך משימה לאיתור מנהרות אסטרטגיות של חמאס בצפון הרצועה. את הכוח להתמודד עם מות בעלה זוהר שואבת משני ילדיה: בארי בן השש והראל בן הארבע. "המזל הגדול הוא שיש לי את הילדים, מתנות קטנות־גדולות. הם אלו שנותנים לי את הכוחות ואת המוטיבציה לנהל שגרה, כי מבחינתי אין סיכוי בעולם שהם לא צומחים וגדלים מתוך האסון הזה".

איך עושים את זה?

"מנסים לתת להם את כל הכלים ולהעצים ולחזק אותם כמה שאפשר. בבית אנחנו מדברים על אבא כל הזמן. יש תמונות מתחלפות של אבא, וכל תמונה עם הסיפור שלה. יש להם שאלות מאוד קשות. הם שאלו: מה, לא נחגוג לאבא יום הולדת? אבא יחזור אחרי השבעה? מי יחביא לנו את האפיקומן בפסח? יש להם המון שאלות, ואנחנו משתדלים לענות. לא להכול יש תשובות".

יצהר הופמן, ההרוג התשיעי מיחידת העילית שלדג מאז תחילת המלחמה, היה שותף לכמה מבצעים מורכבים והרואיים במלחמה. "יצהר חי ונשם את הצבא", מספרת אלמנתו. "במקצועו הוא היה מהנדס בניין מוכשר, ותמיד לצד העבודה היו לו גם המילואים. הוא עשה ימי מילואים הרבה מעל הממוצע. זה היה מאוד משמעותי עבורו. הצבא היה משהו שחיינו בבית. הוא הקים מאפס צוות פשיטה של לוחמי קומנדו במילואים ופיקד עליו. הפלגה שלו הגיעה להישגים משמעותיים ומרשימים, ובמלחמה ראינו עד כמה היא הייתה משמעותית. זה היה חזון שעבר למציאות. הוא האמין בזה מאוד. בין השאר, הוא היה אחד מאדריכלי הפשיטה על בית החולים שיפא בעזה, שהייתה מבצע מאוד מוצלח. אני חושבת שכינו אותו 'בר כוכבא של ימינו' כי הוא היה מפקד מקצועי ונחוש ברמות הכי גבוהות שיש, עם עוז רוח ועולם ערכי שורשי, אבל גם מפקד מעולה בפן האישי. הוא ידע לעבוד עם אנשים. היו לו יכולות בין־אישיות גבוהות וכישורי הנהגה, והשילוב הזה הוא שהפך אותו לדמות מוערכת כל כך".

זוהר מבקשת לציין כי לצד היותו לוחם נערץ, יצהר היה אבא מסור ואוהב לילדיו: "חשוב לי שידעו שיצהר היה אבא מדהים. הוא היה מגיע מהצבא לכמה שעות הביתה, מאוד עייף - ולא משנה כמה שעות ישן אתמול בלילה ואיזה מבצע מסובך הוא עשה, הוא רצה רק לשחק עם הילדים, לצבור זמן איכות איתם. גם כשהוא היה גמור הוא רצה להיות חלק מאיתנו ומהילדים. הוא היה בן זוג מושלם ואדם מאוד פשוט וצנוע. הוא לא עשה עניין מההצלחות שלו, ולכן הוא אפילו לא סיפר לי על כולן. לחלק נחשפתי רק אחרי מותו. הוא היה אדם מאוד שמח", היא מוסיפה לתאר, "מלא חיים, בכל הסרטונים שלנו רואים אותו רוקד. שבוע לפני שהוא נהרג הוא חזר הביתה גמור אחרי מבצע בעזה, רק לכמה שעות, והוא עמד ורקד עם הילדים. וככה הוא היה רוצה שנמשיך".

"הנסיך של הבית"

רס"ן (במיל') יצהר הופמן, בן 36 בנופלו, בן ליונה וללאה והאח הצעיר משבעה אחים ואחיות, נולד וגדל ביישוב עפרה שבבנימין. בגיל 13 עברה המשפחה לירושלים. הוא בוגר המכינה הקדם־צבאית בעלי, למד הנדסת בניין והיה שותף כמהנדס ביצוע בבניית הספרייה הלאומית בירושלים. לפני שנתיים עבר עם זוהר רעייתו ושני ילדיו להתגורר ביישוב אשחר שבמשגב, מתוך רצון להיות חלק מקהילה מעורבת לחילונים ודתיים. גם במגוריו בצפון עסק בבניין הארץ, והיה שותף לבניית האגף החדש בבית החולים פוריה.

בבוקר שמחת תורה יצהר עלה על מדים ויצא דרומה אל קיבוצי העוטף. הוא אסף לוחמים סדירים מהיחידה והוביל אותם במשך שעות ארוכות של לחימה קשה בקיבוץ בארי, שם חילץ תחת אש אזרחים רבים וחיילים פצועים מתוך הקיבוץ הבוער. יצהר הוביל את פקודיו משלדג ללחימה ברצועת עזה, והיה ממובילי מבצע ההשתלטות על בית החולים שיפא, על בית החולים התורכי ועוד. לאורך השנים, ובמלחמת חרבות ברזל ביתר שאת, השתתף במבצעים עלומים רבים בארץ ומחוצה לה. מתוך אמונה בצדקת הדרך ורצון לתרום ככל יכולתו במהלך הלחימה, החליט לחזור לתפקיד קבע בצבא, והיה אמור להתמנות לסגן מפקד יחידת שלדג, אך לא זכה לכך.

האח אלון הופמן מספר על הדמות הנערצת של אחיו, כפי שהיה עוד בחייו: "מרגע שיצהר נולד הוא היה נסיך. כבן זקונים, הוא היה הנסיך של הבית. היה לו חיוך כובש שהמס את כולם. מהר מאוד, כבר כשהיה ילד קטן, הוא היה דומיננטי במעגלים החברתיים שלו. מנהיג מלידה, שהחבר'ה ביישוב ואחר כך בישיבה התיכונית או במכינה בעלי היו מקיפים אותו. הוא תמיד היה במרכז העניינים".

הלחימה ההרואית שלו בבארי בשבעה באוקטובר הפתיעה אותך?

"שום דבר לא הפתיע אותי בהקשר הזה. הוא נבחר כמצטיין במלחמת חרבות ברזל, ולא רצה לקבל את ההצטיינות. בסוף הוא הסכים, רק אחרי שמפקד היחידה הסביר לו שבחר בו כדי להראות לכל הלוחמים והמפקדים איזו דמות הם צריכים לחקות. זו הפעם השלישית בשלוש השנים האחרונות שיצהר מקבל מצטיין כלוחם במילואים", הוא מדגיש. "לפני כן זכה פעמיים למצטיין מפקד חיל האוויר. באף אחד מהמקרים האלו הוא לא שיתף אותנו בהצטיינות, אלא רק את זוהר אשתו ואת ההורים שלי. הוא לא אהב לנפנף בזה. זה היה יצהר", הוא אומר. "גם בתוך יחידה מיוחדת כמו שלדג, שכולם שם אנשים מיוחדים, הוא היה דמות מובילה, ולכן לא הופתעתי לשמוע שבבוקר שמחת תורה, במקום להתלבש וללכת לבית הכנסת, הוא לבש את מדי הצבא ורץ להילחם. תוך כמה שעות הוא מצא את עצמו בתוך התופת, נלחם להציל חיים ולחלץ אנשים מבתיהם. כשהוא כתב לנו למחרת בקבוצת הווטסאפ של האחים: 'זוועה מה שהולך פה', הבנו את גודל הקטסטרופה".

שבועיים לאחר שפרצה המלחמה אלון נפגש עם אחיו הלוחם וביקש שישתף אותו בדברים שחווה בימי הלחימה הקשים בקיבוצי העוטף: "נסעתי לבקר אותו ביחידה שלו בלילה. ישבנו ודיברנו על האירוע בבארי, על החוויה המטלטלת שהייתה לו שם. זה לא היה פשוט, לא לו ולא ליתר הלוחמים. הם נחשפו למראות קשים מאוד. היה להם כמה ימים רצופים של לחימה עיקשת בקיבוצים, ואחר כך הם רצו ישר למלחמה בעזה".

הוא לקח משהו מהתופת שנחשף אליה בעוטף להמשך הלחימה?

"בוודאי, זה מאוד השפיע עליו. קודם כול, זה לקח אותו למקום של צדקת הדרך. היה לו ברור שזו המלחמה הכי צודקת בעולם ושאנחנו נלחמים על הבית. היה לו ברור שחייבים להשיב את החטופים ולהשמיד את אויבינו. גם בשיחות שהוא עשה לחיילים שלו הוא אמר שחובתנו להילחם. בערב שהוא ערך לנשות החיילים הוא סיים את דבריו באמירה: עוד נשוב לחרוש את שדות בארי. זו הייתה הצוואה שלו", אלון מציין, "שנמשיך לחיות פה בארץ, לעבוד את אדמתנו וליישב את הארץ".

"סליחה שלא הצלתי יותר"

בשבוע הבא ייערך כנס ירושלים של קבוצת 'בשבע' בניו יורק. השנה ייערך הכנס בסימן 'ניצחון הרוח היהודית', ויעסוק בגילויי האומץ והגבורה במלחמת חרבות ברזל. בכנס יוענק למשפחתו של יצהר הופמן הי"ד פרס ירושלים לגבורה. "מאוד התרגשתי כששמעתי על פרס ירושלים לכבודו של יצהר", משתפת זוהר אלמנתו. "קודם כול, החיבור שלנו לירושלים הוא ארוך שנים ועמוק. גם ההחלטה לקבור אותו בהר הרצל נבעה בחלקה מהחיבור הגדול שלנו לירושלים. ומעבר לכך, משמעותי לנו מאוד ששומעים על יצהר לא רק בגבולות הארץ, שגם העם היהודי בתפוצות ישמעו ויספרו על יצהר ועל פועלו ועל אישיותו המיוחדת והעדינה והחזקה בו־זמנית", היא אומרת נרגשת. "לאחר מותו הוא זוכה להרבה הוקרה, ואנשים שלא אותו בחייו שולחים לנו הודעות ומתקשרים. מרגש אותי לשמוע את היוזמות שכל הזמן עולות כדי להנציח אותו ולהוקיר את פועלו. חשוב לנו כמשפחה שיכירו וישמעו על יצהר, כי הוא היה כל כך מיוחד". זוהר מספרת שלפני שבועיים פנה למשפחה אדם שהם לא הכירו ובישר כי החליט לקרוא לבנו שנולד על שמו של יצהר. "זה כבר ילד שלישי שאנחנו שומעים שקרוי על שמו. זה באמת מאוד מרגש ונותן קצת כוח", היא אומרת.

"זו גאווה גדולה בשבילנו", אומר אלון, נרגש, על קבלת פרס ירושלים. "לקבל אות לכבודו ולזכרו של יצהר זה מרגש מאוד. אני גם צפוי לדבר בכנס על מהי הקרבה למען הכלל. זה אדם שלקח את עצמו, כמו עוד המון גיבורים אחרים במדינתנו, ופשוט הקריב את כולו למען העם. זו מסירות נפש עצומה. הוא הסתער כדי להילחם במחבלים ולהציל חיים. זה התחיל בשבעה באוקטובר והמשיך לאורך כל המלחמה, כשהמחויבות שלו היא באופן מוחלט לכלל ישראל. כמה שבועות אחרי השבעה באוקטובר, כשהוא הגיע יחד עם החיילים שלו לפגישה עם אנשי בארי בבית המלון בים המלח, כל הקהל קם ומחא להם כפיים בהתרגשות, ויצהר עמד וביקש מהם סליחה שלא הציל יותר אנשים שם".

אחרי כל מה שעשה הוא התנצל?

"זה מאוד אפיין אותו. הוא תמיד חשב איך הוא היה יכול לעשות יותר טוב. כמו באירוע החילוץ של הלוחמים מגבעתי, שבו הקריב את עצמו למענם. המפקדים אמרו לו שזה אירוע של צל"ש, והתשובה שלו הייתה: יכולנו לעשות את זה טוב יותר. זאת הסתכלות מוחלטת על הכלל", אלון שב ומדגיש. "גם כשאנחנו עושים משהו שכולם אומרים לנו שהוא מצוין, אצלו הייתה תמיד השאיפה להשתפר, ולא מתוך פרפקציוניזם חיצוני של 'תראו אותי', זה נבע באמת מתוך מסירות לכלל. הוא לגמרי היה שם".

מקור הכתבה