סיפורו של צ'רניאק כפי שתועד בארכיון ההיסטורי, אוניברסיטת בן-גוריון
|
מאיר צ'רניאק
מתוך הבלוג של תרצה בניוז1 תרצה הכט היא אחייניתו של מאיר צ'רניאק.
וזה סיפורו של צ'רניאק כפי שתועד בארכיון ההיסטורי, אוניברסיטת בן-גוריון:
"קיבלתי על עצמי לבנות סוללת חול מול כוחות האויב בסיני במלחמת ההתשה. המצרים הפעילו ארבעה דחפורים בשביל לבנות סוללה בחזית התעוז.2 הפעלתי דחפור יחיד להכין סוללה במקביל במרחק כמאה מטר. בין שתי הסוללות היה שדה מוקשים. המצרים, בכוונה לתקוף, שלחו חיילים לפרק את המוקשים. כל כמה שעות התפוצץ אחד מחיילים אלה. חיילים אחרים חפרו בור במקום וזרקו לתוכו את החלל. היה כעין הסכם לא כתוב בינינו לבין המצרים שאנחנו לא נשמיד את הדחפורים שלהם והם לא ישמידו את הדחפור שלנו. מפעם לפעם לא הבליגו וצלפו לעברי. וכך המשכה הלחימה עד הסכמה על הפסקת אש, מבלי שאף צד לה יכול היה להכריז על ניצחון.
צ'רניאק אף סיכם את עיקר החוויה כך: "(א) צריך היה לעבוד מחושך עד חושך ומעבר לכך, כי הסוללה נדרשה לכוחותינו, ובנוסף - אסור היה לפגר אחר הקבוצה המצרית, כי אז היו משמידים אותי לאחר סיום עבודתם. צריך היה להתגבר על עייפות כתוצאה מעבודה קשה ותנאי שטח קשים אוד מקודם. (ב) צריך היה לקבל את הסיכון שבצליפות המצרים. (ג) התופעה של מצרים המתפוצצים ממוקשים. (ד) החרדה מפני צבא מצרי גדול השוטף את המדבר ומסכן את מדינת ישראל, כפי שעשו במלחמות קודמות. (ה) הכעס על מנהיגי המדינה והצבא שנהגו ברשלנות ובאדישות, כי ידעו שההתקפה המצרית צפויה בכל יום. רק לא ידעו את היום המסוים. (ח) הכעס על אובדן ההישגים ממלחמת ההתשה - הישגים שנקנו בעקשנות ובהקרבה. (ז) הכעס על שלא ניתן למפקד הקודם של פיקוד דרום להמשיך בתפקידו, כי אז היו נמנעים הישגי המצרים. (ח) כעס על כי נשיא המדינה נאלץ לומר "כולנו אשמים", כי רוב העם לא נתן את המרב בעבודה ובלחימה.
מאידך צ'רניאק נתן ביטוי לקירבה של כוחותינו למפעילי הדחפורים המצריים בשירים שפרסם. אחד משיריו אלו, "עברי המתרס", פורסם בקובץ "שירי מלחמה", מפרי עטו.
"נוצר מתח בין הדחף להתקרב למפעילי הדחפורים המצרים, וזה בגלל מנטליות קרובה של בעלי מקצוע, וגם כי תנאי השדה הקשוחים דחפו לחפש חום אנושי גם אצל חיילי האויב. מאידך-גיסא, הרגשנו חרדה ממה שאלה עלולים לעולל לנו ולמדינה. הפריד בינינו שדה מוקשים מוחשי ושדה מוקשים מטאפורי.
הציטוט שלהלן, מתוך השיר הנ"ל, משקף תחושותיו כלוחם החש קירבה בין הצד הישראלי של המתרס ובין לוחם בצד המצרי שלו. המילים הבאות, מתוך השיר "עברי המתרס" מדברות בעד עצמן:
"אולי עדיף נפוש בין סוללות המקבילות
תראו אפעיל את ציודי, תראו לי דחפורים
נוציא הפול עם פתה - הלוף עם מציות
אך זה לא ייתכן, פרוש בינינו שדה מוקשים.
היכן דחפתם עפר בטרם פרוץ המלחמה
האם פרשתם תשתיות לשיכונים החדשים
ומשפחותיכם - האם תצאנה לרווחה?
אך זה לא תספרו לי - יש בינינו שדה מוקשים.
הן אזמינכם אלי לראות העיר והשדה
ואויבים היום יהיו מחר כחברים
אשמח לפקוד ביתכם וליהנות מן הקפה
אך זה דורש מראש פירוק, סילוק של המוקשים.
וכי תלחצו בלחץ על הפרנסה
ותתקשו הבא הטרף לבתים
מנהיגיכם יאמרו כי ישראל האשמה-
בפני המוניכם. - כאן שדה מוקשים."
"קיבלתי על עצמי לבנות סוללת חול מול כוחות האויב בסיני במלחמת ההתשה. המצרים הפעילו ארבעה דחפורים בשביל לבנות סוללה בחזית התעוז.2 הפעלתי דחפור יחיד להכין סוללה במקביל במרחק כמאה מטר. בין שתי הסוללות היה שדה מוקשים. המצרים, בכוונה לתקוף, שלחו חיילים לפרק את המוקשים. כל כמה שעות התפוצץ אחד מחיילים אלה. חיילים אחרים חפרו בור במקום וזרקו לתוכו את החלל. היה כעין הסכם לא כתוב בינינו לבין המצרים שאנחנו לא נשמיד את הדחפורים שלהם והם לא ישמידו את הדחפור שלנו. מפעם לפעם לא הבליגו וצלפו לעברי. וכך המשכה הלחימה עד הסכמה על הפסקת אש, מבלי שאף צד לה יכול היה להכריז על ניצחון.
צ'רניאק אף סיכם את עיקר החוויה כך: "(א) צריך היה לעבוד מחושך עד חושך ומעבר לכך, כי הסוללה נדרשה לכוחותינו, ובנוסף - אסור היה לפגר אחר הקבוצה המצרית, כי אז היו משמידים אותי לאחר סיום עבודתם. צריך היה להתגבר על עייפות כתוצאה מעבודה קשה ותנאי שטח קשים אוד מקודם. (ב) צריך היה לקבל את הסיכון שבצליפות המצרים. (ג) התופעה של מצרים המתפוצצים ממוקשים. (ד) החרדה מפני צבא מצרי גדול השוטף את המדבר ומסכן את מדינת ישראל, כפי שעשו במלחמות קודמות. (ה) הכעס על מנהיגי המדינה והצבא שנהגו ברשלנות ובאדישות, כי ידעו שההתקפה המצרית צפויה בכל יום. רק לא ידעו את היום המסוים. (ח) הכעס על אובדן ההישגים ממלחמת ההתשה - הישגים שנקנו בעקשנות ובהקרבה. (ז) הכעס על שלא ניתן למפקד הקודם של פיקוד דרום להמשיך בתפקידו, כי אז היו נמנעים הישגי המצרים. (ח) כעס על כי נשיא המדינה נאלץ לומר "כולנו אשמים", כי רוב העם לא נתן את המרב בעבודה ובלחימה.
מאידך צ'רניאק נתן ביטוי לקירבה של כוחותינו למפעילי הדחפורים המצריים בשירים שפרסם. אחד משיריו אלו, "עברי המתרס", פורסם בקובץ "שירי מלחמה", מפרי עטו.
"נוצר מתח בין הדחף להתקרב למפעילי הדחפורים המצרים, וזה בגלל מנטליות קרובה של בעלי מקצוע, וגם כי תנאי השדה הקשוחים דחפו לחפש חום אנושי גם אצל חיילי האויב. מאידך-גיסא, הרגשנו חרדה ממה שאלה עלולים לעולל לנו ולמדינה. הפריד בינינו שדה מוקשים מוחשי ושדה מוקשים מטאפורי.
הציטוט שלהלן, מתוך השיר הנ"ל, משקף תחושותיו כלוחם החש קירבה בין הצד הישראלי של המתרס ובין לוחם בצד המצרי שלו. המילים הבאות, מתוך השיר "עברי המתרס" מדברות בעד עצמן:
"אולי עדיף נפוש בין סוללות המקבילות
תראו אפעיל את ציודי, תראו לי דחפורים
נוציא הפול עם פתה - הלוף עם מציות
אך זה לא ייתכן, פרוש בינינו שדה מוקשים.
היכן דחפתם עפר בטרם פרוץ המלחמה
האם פרשתם תשתיות לשיכונים החדשים
ומשפחותיכם - האם תצאנה לרווחה?
אך זה לא תספרו לי - יש בינינו שדה מוקשים.
הן אזמינכם אלי לראות העיר והשדה
ואויבים היום יהיו מחר כחברים
אשמח לפקוד ביתכם וליהנות מן הקפה
אך זה דורש מראש פירוק, סילוק של המוקשים.
וכי תלחצו בלחץ על הפרנסה
ותתקשו הבא הטרף לבתים
מנהיגיכם יאמרו כי ישראל האשמה-
בפני המוניכם. - כאן שדה מוקשים."
הוספת תגובה