עיטור הגבורה עכשו

תפוח אדמה גדול ולוהט יתגלגל לפתחנו בקרוב: ההתעקשות הצה"לית שלא להעניק עיטורי גבורה, גם במקרים שמצדיקים אותם. שנה עברה מאז פוגרום עזה, ומסיבות גרגוריאניות אנחנו מציינים את הטבח באותו שבוע של יום השנה למלחמת יום כיפור. זאת שלאחריה הוענקו שמונה עיטורי הגבורה האחרונים עד כה. אסא קדמוני, יובל נריה, צביקה גרינגולד וכמובן קהלני, חתמו את הרשימה שלא נפתחה מאז.

הרבה גיבורים יש במדינה, ומומחה אחד משמעותי לנושא: עפר דרורי, פנסיונר ירושלמי, מקדיש את חייו לחקר עיטורים וצל"שים בתולדות ישראל ומרכז את כולם ב'אתר הגבורה' (כנסו כנסו). כבר בימיה הראשונים של המלחמה פנה דרורי בבהילות לצה"ל והפציר: מנו ועדה שתתחיל מיד לדון בסיפורי הגבורה של קרבות הבלימה. "טבעו של הזמן שהוא מטשטש פרטים, עובדות, וישנה חשיבות גדולה בתיעוד המיידי" הסביר. "זאת ועוד, מפקדים ועדי ראיה ייצאו לקרב ואולי לא יחזרו, ואיתם המידע שבראשם". פנייתו של דרורי נדחתה בנימוס. זה לא הזמן, הסבירו בצה"ל.

דרורי מנסה כבר שנים להזיז משהו מול ההחלטה הצה"לית להפסיק להעניק את עיטור הגבורה, אות ההוקרה הנעלה ביותר. "אני נלחם בגזירה הלא מוצדקת שצה"ל גזר על עצמו" סיפר לי דרורי השבוע. "זה עוול עצום ללוחמים הטובים שבטונים. גם כעת, ממה שקראתי בעיתונות, ישנם מקרים שבמפורש מצדיקים לכל הפחות דיון על סוג העיטור".

כזה הוא המקרה של ענר שפירא. לוחם נח"ל בחופשה וגיבור קרב המיגונית שהשליך חזרה רימונים לעבר כוח מחבלים חמוש ומיומן. מאז פיתח האדם את הרימון כנשק, אין עדות לקרב כזה. 'זה מקרה מאד ברור שמתקיימים בו על פניו כל התנאים' קובע המומחה דרורי. אם לא יוענק לשפירא עיטור הגבורה, הרי זה משום קבעון שאיש אינו יודע להסביר את שורשיו אך איש גם אינו מעז לשנותו כבר חמישה עשורים.

שלושה עיטורים קיימים בצה"ל: גבורה, עוז ומופת. החוק הישראלי מגדיר קריטריונים לכל עיטור: סרט הגבורה הצהוב יוענק בגין "מעשה גבורה עילאית שנעשה בעת לחימה מול פני האויב תוך חירוף נפש". סרט העוז האדום מוענק על "מעשה גבורה שנעשה במילוי תפקיד קרבי תוך חירוף נפש".

בשני המקרים מדובר במעשי גבורה וחירוף נפש, אולם עיטור גבורה מוענק רק על פעולות בזמן לחימה ומול אויב, ורק על 'גבורה עילאית'. מה הופך גבורה לעילאית? איש אינו יודע. וכך קרה שעיטור העוז, השני בחשיבותו, הפך בימינו הלכה למעשה לעיטור הגבוה ביותר. במלחמת לבנון השנייה הוענקו שישה כאלה. עפר דרורי מעריך שבקצב הזה, מתישהו גם עיטור המופת, השלישי בחשיבותו, כבר בקושי יוענק.

אזרחים שפועלים בגבורה מקבלים לרוב את העיטור המשטרתי. עיטור הגבורה המשטרתי הוענק רק פעמיים בהיסטוריה, בשנות השישים. מה נאמר כעת על אזרחים שדהרו אל מסיבת הנובה והצילו מבלים? או מי שהשיגו נשק והסתערו ביוזמתם אל גיא ההריגה בבארי וכפר עזה?

ומהו בעצם עיטור? זאת דרכה של חברה לעשות צדק דיעבדי עם מי שהקריבו את עצמם עבורה, יצאו מגדרם ברגע האמת כדי להציל את הכלל, והסכימו לשלם כל מחיר. אינני מקנא במי שייאלצו לקבל את ההחלטות האלה, אבל יש פה צדק והוא צריך להיעשות.