"צה"ל מצליח יפה בלחימה, בגלל שיש מ"כים טובים למטה"

באחד מערבי הפרידה שחטיבת ביסל"ח (828) קיימה בתקופה האחרונה למפַקדהּ אל"מ ישראל פרידלר לקראת סיום תפקידו, נזכר אחד ממפקדי הגדודים בפגישתם הראשונה, כשהוא עצמו נכנס לתפקיד. כמו לכל מג"ד חדש, פרידלר עשה תרגיל גדודי כדי לבדוק את המוכנות ללחימה, אך קודם לכן לקח את המג"ד לסיור הכנה. "לא הכרנו לפני כן, אז שאלתי אותו על המסלול הצבאי שעשה עד שהגיע לפקד על החטיבה. הוא סיפר לי שבין היתר היה מ"מ במבצע חומת מגן, מ"פ במלחמת לבנון השנייה ומג"ד בצוק איתן. הסתכלתי עליו ואמרתי לו: 'אתה יודע מה זה אומר שיקרה עכשיו'. הוא רק חייך", סיפר המג"ד, וציין: "זה היה לפני שבעה באוקטובר".

ואכן, בבוקר שמחת תורה, כאשר פרידלר התעורר בביתו שבאלון־שבות לקול האזעקות, הוא העלה לשיחת ועידה את מפקדי הגדודים וקציני המטה, חילק פקודות מהירות, ואמר לאשתו וילדיו: "זאת מלחמה, אחזור בעוד כמה חודשים".

"אתה לא יודע מתי תפרוץ מלחמה, אבל בצבא אנחנו בתודעה שתהיה מלחמה", אומר פרידלר בריאיון עם סיום תפקידו, אחרי שנתיים מאתגרות כמפקד ביסל"ח – בית הספר למקצועות החי"ר, שם גם מתקיים קורס מפקדי כיתות לכלל חטיבות החי"ר. בצבא יש שני מצבים, אומר פרידלר: מלחמה והכנה לקראתה. "בגלל זה בכל פעם שהגיע אליי מג"ד חדש עשיתי לו תרגיל. לא בשביל הכיף, אלא כי יום אחד הוא יוביל את החיילים שלו במלחמה. אם לא בתפקיד הזה, אז בתפקיד הבא. בביסל"ח זה בולט מאוד, כי כל ארבעה חודשים, כשמסתיים קורס, קולטים לוחמים חדשים ובתוך שבוע וחצי צריך להביא אותם למוכנות מבצעית, כולל תרגיל אש פלוגתי בלילה, כי יכול להיות שלמחרת יקפיצו אותנו ללחימה".

בשבעה באוקטובר, גדוד 450 שתחת פיקודו תפס כוננות בבסיס ליד ירוחם. "מג"ד עם המטה ושתי פלוגות לוחמים. ביום שישי הייתה להם שיחת מורשת קרב לציון חמישים שנה למלחמת יום כיפור", הוא מספר, ומציין שבזכות הכוננות הזו, הגדוד היה הראשון שהגיע מבחוץ כדי לסייע בבלימת מתקפת הפתע. "הם הגיעו באוטובוסים שעתיים לפני הגדוד הבא שהגיע – גדוד 890 של הצנחנים. הם עברו דרך צאלים, ראו שם הרבה שורדי נובה והשאירו שם כוח רפואי. משם המשיכו להילחם ברֵעים ובכיסופים. הם פתחו את הצירים והצמתים בדרך. קשה למדוד את כל העשייה שלהם אבל העבודה הייתה מדהימה. בזכותם הצירים היו פתוחים להגעת כוחות, ובלעדיהם כולם היו נרצחים בדרך. הם הספיקו לפגוש את מח"ט הנח"ל יהונתן שטיינברג לפני שנפל".

"אנחנו כבר בעיצומה של מלחמת לבנון השלישית. תושבי המדינה צריכים לגור בכל מקום בארץ בלי לחשוש. מי מהצד השני שלא טוב לו – שיתרחק משם, כי זה יהיה מסוכן לו יותר מאשר לנו"

בדרכו דרומה הפעיל אל"מ פרידלר גם את שאר הגדודים שלו. הם התארגנו, כינסו את הלוחמים והגיעו במהירות לבסיס ומשם ליישובי העוטף. באופן חריג, גם הענפים שמכשירים את מקצועות החי"ר הופעלו במהירות. "אמרתי לראש ענף חי"ר לארגן את כלי הרכב, הנמ"רים וה'איתנים', וחלק מהם נסעו עד לכיסופים, 80 ק"מ, על הכבישים".

הקשב היה צפוני

שבעה לוחמים מהחטיבה נהרגו באותו יום: חניך אחד מחטיבת כפיר שנפל בקרב בכרם־שלום, ושישה חניכים מחטיבת הצנחנים שנפלו בקיבוץ כיסופים, בעת שהגנו על התושבים וטיהרו את המקום ממחבלים. משם המשיכה החטיבה לכמה ימים של הגנה על הקיבוצים, היישובים ומרחב הגדר, עד להתייצבות הגזרה. לאחר מכן נערכו להמשך הלחימה ואף השתתפו בתמרון הקרקעי במשך כמה חודשים. בסך הכול נפלו מחטיבת ביסל"ח 26 לוחמים, 19 מהם משויכים לחטיבה ועוד שבעה לוחמים מיחידות אחרות שלחמו תחת צוות הקרב החטיבתי בתוך רצועת עזה.

איך מנהלים קורס תוך כדי מלחמה?

"הקורס שהיה בעיצומו בשבעה באוקטובר, למעשה נגמר ברגע שהתחילה המלחמה", אומר פרידלר. "היינו כבר אחרי רוב הקורס, ואת פרק 'מסכמי הלחימה' עשינו בעזה, בלייב. החניכים נשארו איתנו בלחימה עד תחילת ינואר, וכשהתגייס לצה"ל מחזור חדש של לוחמים, שלחנו אותם להיות מפקדים במחזורים החדשים של הטירונות, לא לפני שעשינו לכולם עיבוד כדי לוודא שהם בסדר".

לא נדרשו שינויים דרמטיים בתוכני הקורס, אומר המח"ט. "ממילא לא עשינו בקורס דברים שלא היה צריך. כחלק מלקחי לבנון השנייה, קורס מ"כים הוא מאוד מוכוון מלחמה. אחרי שיצאו מלבנון עשו משוב ביחידות, בין השאר לגבי התנהלות המ"כים והמוכנות שלהם למלחמה. אחד הדברים שעלו היה שהם התעסקו המון בניהול שגרה ובפיקוד על חיילים ופחות במלחמה, והיה ברור שקורס מ"כים צריך להכין מ"כ ללחימה. בזה התמקדנו בקורס שהתחיל עוד לפני המתקפה. אפילו קיבלנו הערות על כך שצריך להכין אותם גם לשגרה ולמסדרים ולמשמעת, אבל אמרנו שצריך להכין לתרחיש הגרוע, וזה הוכיח את עצמו. עם כל הקטסטרופה של שבעה באוקטובר, צה"ל מצליח יפה מאוד בלחימה שלו, וזה מבוסס על משהו – יש מ"כים למטה. חלק נכבד מהקורס מוקדש לשבועות לחימה, בעיקר למתאר צפוני כי זה עיקר תרחיש הייחוס שלנו. הקורס היה בנוי טוב גם קודם לכן, ועכשיו הוא מתובל בניסיון קרבי עשיר של החניכים והמפקדים.

"מטבע הדברים אנחנו מתכוננים לתרחישים היותר מורכבים, ולבנון היא זירה מורכבת יותר מעזה – תוואי הקרקע מורכב יותר, האויב ערוך ומצויד טוב יותר, ולכן האתגרים גדולים יותר. זה לא שהתעלמנו מהדרום. למדנו על חמאס ועל תרחישים דרומיים, אבל הקשב היה צפוני, בלי ספק, וטוב שכך. אל תשכח שלא סיימנו".

יכול להיות שזה גרם להסטת תשומת הלב של כל צה"ל לצפון ולשאננות בדרום?

"לא חושב. יש אוגדה ופיקוד שאחראים רק על מה שקורה בעזה, ופיקוד הצפון עוסק במה שקורה בלבנון. צה"ל גדול ויודע לעסוק גם בזה וגם בזה, וגם במעגל השלישי ובגרעין האיראני. הצבא התכונן לכל מיני תרחישים אבל לא לשבעה באוקטובר. אחרת היינו במקום אחר.

"כמפקד חטיבת ביסל"ח, אני צריך להסתכל על מה שאפשר לשפר אצלי. מבחינתי צריך לוודא שהחיילים שלי יודעים לעבור באופן מהיר ממצב של שגרה ללחימה, שהם יודעים לתת מענה טקטי לאתגרים הקטנים, להחליף שרשרת פיקוד ולהתמודד עם מצבי משבר. והם יודעים. אימַנו אותם בצורה טובה, ונמדדנו בזה היטב. לא היה שום רגע שחיילים שלנו נפגעו ועצרנו את הקרב וחזרנו אחורה. הייתי אחראי להכשיר את לוחמי חיל הרגלים לעבודה עם אמצעי הלחימה שלו. לשמחתי, ביום שנכנסתי לתפקיד הבנו את החשיבות של הרק"ם (רכב קרבי משוריין; י"א) המתקדם, ועשינו מהפכה בצה"ל בנושא הזה – בעיקר בגולני ובגבעתי והיום גם בנח"ל. מהבחינה הזו, אירועי שבעה באוקטובר פגשו אותנו מוכנים. לפני כמעט שנתיים שינינו את ההכשרה ופתחנו קורס מ"כים ייעודי רק לזה. זה לא מזל, פעלנו מתוך הבנה שצריך לעשות משהו כדי להגיע מוכנים לרגע האמת".

בשבוע שעבר החזיר צה"ל, במבצע של אוגדה 98, שש גופות של חטופים. על פי חלק מההערכות, הם מתו משאיפת גזים רעילים שחדרו פנימה בעקבות הפצצות צה"ל. איך גורמים לחיילים להישאר דרוכים וגם להיות זהירים מפגיעה אפשרית בחטופים?

"החיילים שעוברים את הגבול ומחרפים את נפשם עושים את זה כדי להגן על האנשים האלה ולהשיב את מי שאפשר. ברור שזה נמצא בראש ובמחשבות, וזהירות באופן כללי היא דבר נצרך כשנלחמים. לוחמים נהרגו בתקריות של ירי כוחותינו או בתאונות מבצעיות, אבל לא מפסיקים להילחם. זה קורה רק כי הם נמצאים בחזית ונלחמים, והמשימה לא הסתיימה. כשאנחנו מסתכלים לעבר הגדר ורואים את האורות של בארי, רעים וניר־עוז, זה נותן כוח להמשיך להילחם. ברור שיש הצלחות גדולות מאוד וגם כישלונות כואבים מאוד", הוא אומר, ומתייחס לתקרית הנוראה בדצמבר 2023, שבה חיילי החטיבה ירו בשוגג בחטופים יותם חיים, אלון שמריז וסאמר א־טלאלקה, שנמלטו ממחבלי חמאס בלב שג'אעייה.

"בכוחות הלוחמים יש רעב בלתי נגמר להשיג עוד, 'תזיז את גבול הגזרה קדימה ותן עוד להילחם'. האנרגיה של 7 באוקטובר תפעם בנו עוד הרבה זמן"

"אתה פוגע בטעות במי מבני עמך או בחבר ליחידה, שנייה אחר כך מתמודד עם חוליית נ"ט שיורה עליך, ואז מקבל משימה לפגוע באויב, והכול באותו מרחב. הרבה פעמים כשמסתכלים על האירוע בפני עצמו ונכנסים לזום־אין כואב ומצער, צריך לצאת לזום־אאוט. באירוע עצמו צריך לדעת איך לטעת כוחות בלוחמים, להמשיך קדימה, לוודא שזה לא יקרה שוב, גם אם אין מודיעין בכלל והחטופים לא אמורים להיות שם, ומכינים את החיילים שאם משהו כזה יקרה נפעל בצורה מדויקת יותר".

מה אמרת לחיילים אחרי התקרית?

"קודם כול תחקרתי אותם כדי להבין אם יכולנו לעשות משהו אחר, ומה נוכל לעשות כדי שזה לא יקרה שוב. וידאתי שהחיילים לא עשו שום דבר אסור מעבר להנחיות שנתַנו, וגיליתי שבסיטואציה הזאת הם פעלו באופן סביר לחלוטין. הרי הם לא ידעו שאלה חטופים וחשבו שהם מחבלים. הרמנו את החיילים והמפקדים, ווידאנו שאנחנו ממשיכים הלאה. הם נשארו בלחימה. אגב, באותו מרחב חייל אחר קיבל כדור בגב וניצל בזכות האפוד הקרמי, ויומיים אחר כך, 70 מטרים משם נהרגו שני קצינים מיחידת יהל"ם שהיו תחתינו".

זמן חילופים

המצב בצפון הארץ ופינוי התושבים משם זה כמעט 11 חודשים, מתסכל את פרידלר. סיפורו שזור באזור הזה, שהפך בפועל לרצועת ביטחון בתוך שטח ישראל. במלחמת לבנון השנייה, כמפקד פלוגה בגדוד 51 של חטיבת גולני, הוא נלחם בקרב הקשה בבינת־ג'בייל ונפצע שם בידו. בתו הבכורה נולדה ביום הראשון של הפסקת האש, בעוד אביה מאושפז בבית החולים. שנים לאחר מכן הוא פיקד על בסיס האימונים הפיקודי באליקים, שאחראי לאמן את לוחמי צה"ל לקראת מלחמה בלבנון.

"זה מצב ביניים שלא נישאר בו, אין סיכוי", הוא קובע. "לא בשביל זה הקמנו מדינה. הקמנו אותה כדי למצות את הגבולות, ואם אפשר גם קצת יותר. האזרחים צריכים לחזור לגור בבתים שלהם, נקודה. המצב הזה הוא רע מאוד וצריך לסיים אותו, וכשיגידו לצה"ל 'קדימה', הוא ילך קדימה. אני לא יודע אם אנחנו בכיוון הזה עכשיו, תלוי במה שיחליטו. אני יודע שצה"ל מוכן. ברגע שייתנו את פקודת ה'פעל' – נצא כמו מלוע של תותח.

"עם זאת, צריך לזכור שזאת מלחמה מסוג אחר, וצריך הרבה סבלנות ונחישות. כל מי שחשב שבעוד שנייה פורץ שלום, שימתין בסבלנות. יש תקופת לחימה ארוכה לפנינו, וצריך להיות מוכנים לזה. עם שחפץ חיים צריך לדעת להילחם, והצד השני לא יניח את נשקו כל כך מהר. הניסיון הקרבי שיש למפקדים וללוחמים פה, זה משהו שלא היה מעולם. אם לפני שבעה באוקטובר היינו מוכנים למלחמה בצפון, היום אנחנו מוכנים פי מאה. אין לוחם בצה"ל שנלחם ולא יודע את המסוגלות שלו. האם לא יהיו נפגעים? אי אפשר להבטיח, אבל יש תושבים להחזיר וצריך לשנות את המצב מן היסוד. אזרחים צריכים לגור בצפון בלי חשש לחדירה או לירי. אני מקווה שהצד השני ירים בסוף דגל לבן, ואם לא – לפחות שיתחבא ולא יצא מהבונקרים, בטח לא במצב שהוא מאיים על תושבי הצפון.

"אנחנו כבר בעיצומה של מלחמת לבנון השלישית, פשוט לא במצב של התקפה. הרי הצד השני לא יחליט שסבבה לו עם מדינת ישראל ועם ישות ציונית במזרח התיכון, לכן אנחנו צריכים להיות יותר חזקים. כמו ז'בוטינסקי ב'על קיר הברזל'. תושבי המדינה צריכים לגור בכל מקום בארץ ישראל בלי לחשוש ולפחד, כי יש צבא חזק שמגן עליהם. בשבעה באוקטובר נכשלנו בזה. אזרחים נטבחו במיטות שלהם ואחרים נחטפו, ולא בשביל זה התאמנו והקמנו צבא. צריך לוודא שזה לא קורה שוב, בשום מקום שיש בו תושב ישראלי, ועד הסנטימטר האחרון של הגבול. מי מהצד השני שלא טוב לו – שיתרחק משם, כי זה יהיה מסוכן לו יותר מאשר לנו".

אחד ההסברים העיקריים לכך שטרם הודחו אנשים שכשלו בתפקידם בשבעה באוקטובר, הוא שצה"ל עדיין מצוי במלחמה. רק בשבוע שעבר, כמעט 11 חודשים מאז אותו יום, סיים את תפקידו הבכיר הראשון שעושה זאת: ראש אמ"ן אלוף אהרון חליוה, שמתוקף תפקידו הוא מהאחראים הראשיים לכישלון. במקביל, בשבועות האחרונים צה"ל מרענן את שורות הדרג הפיקודי, ויחידות רבות מחליפות מפקדים, מה שמוכיח שאין בעיה להזיז אנשים מתפקידים גם תוך כדי לחימה. פרידלר, שבעצמו מסיים את התפקיד אחרי שנתיים וארבעה חודשים, סבור שהחילופים האלה מיטיבים עם צה"ל.

"אני חייב לומר שטוב שיש עכשיו חילופים בצבא, טוב שאנשים חדשים נכנסים פנימה ושהאנשים המנוסים מתקדמים. מח"ט גולני יאיר פלאי נלחם כמו גיבור במלחמה, והיום הוא מפקד אוגדה 210. אנחנו רוצים שאנשים כאלה יתקדמו להיות מפקדי אוגדות, זה טוב. יש לנו מפקדי אוגדות אמיצים מאוד שנלחמו, כמו דן גולדפוס ודדו בר־כליפא, והם יתקדמו להיות אלופים במטה הכללי. זה לא יקרה בלי שאנשים מתחלפים. באירוע קצר אפשר לעשות 'הולד' ולעצור את ההחלפות. באירוע מתמשך כמו המלחמה הזאת, הצבא חייב לבנות את עצמו להמשך.

"לשמחתי וכמצופה, אנשים אמרו שהם לוקחים אחריות על התקלות שלהם, וכשהם יזהו את הזמן המתאים, כל אחד לפי חלקו ואחריותו, הם יקומו וילכו. מאז הכישלון הגדול של שבעה באוקטובר, אנחנו מתחילים ברוך ה' לצאת מהשפ"צ (שיפוע צד, ביטוי צה"לי למצב מסוכן מאוד; י"א) שאליו נכנסנו, ואנחנו מתיישרים. יש אנשים שכשלו, התעשתו על עצמם והתחילו להוציא את העגלה מהבוץ. כשיחליטו יחליטו. בינתיים צה"ל נלחם.

"לא כל תחושת כישלון גורמת לי לקום וללכת. אוי ואבוי אם על כל שגיאה של מפקד בצה"ל הוא ילך, כי אחרת יישאר רק אוסף של אנשים לא מנוסים"

"הדחתי בעצמי לא מעט אנשים", הוא אומר. "כשיש אנשים שלא עומדים בסטנדרט, אז אני מסמן את הרף הנדרש. באירועים אחרים ציפו ממני להדיח ולא הדחתי, כי חשבתי שגם מפקדים טועים. הובלתי את החטיבה במלחמה במשך תקופה ארוכה, בהמון קרבות, ובלי ספק עשיתי שגיאות, וייתכן שחלקן עלו בחיי אדם, כי במקצוע הזה השגיאות שלנו דרמטיות. ועדיין, לא כל תחושת כישלון גורמת לי לקום וללכת. אוי ואבוי אם על כל שגיאה של מפקד בצה"ל הוא ילך, כי אחרת יישאר רק אוסף של אנשים לא מנוסים. קבלת אחריות זה לא רק ללכת, זה גם לתקן. בצה"ל, לשמחתנו, אנחנו נבנים מלמטה ולא מלמעלה. זה לא צבא אימפריאלי שמנחיתים מישהו מלמעלה. כשאנחנו לא מתאימים, הפקודים שלנו יסמנו לנו את הדרך החוצה ואנחנו נבין את הרמז ונלך. אם כל פעם שאחד מפקודיי היה נכשל הייתי מדיח אותו, אף אחד לא היה רוצה להישאר בצבא. אתה לא רוצה להיות במערכת שעורפת ראשים כל הזמן".

הזכות להשפיע

פרידלר, תכף בן 45, עלה ארצה עם משפחתו מברזיל קצת לפני גיל 11, למד אחרי התיכון בישיבת מעלה־גלבוע, ואז התגייס לפלחה"ן של חטיבת גולני. הוא מתגורר באלון־שבות עם רעייתו דבורה, עובדת באגף החינוך של מועצת גוש עציון, ולהם שישה ילדים.

את רוב מסלולו הצבאי עשה בחטיבה החומה, אך הוא יודע שכבר לא ימונה לפקד עליה. להערכתו את התפקיד הבא שלו, הראשון בדרגות תת־אלוף שיוענקו לו בקרוב, הוא יעשה בפיקוד על אחת האוגדות. "אבל אני לא המח"ט היחיד שמתמודד", הוא מזכיר בצניעות.

במבצע צוק איתן, לפני עשור, הוא הוביל את לוחמי גדוד 51 בלב רצועת עזה, בהשמדת מנהרות וחיסול תשתיות טרור. במלחמה הנוכחית הוא חזר לאותם מקומות.

"אנחנו פה כדי להילחם עוד הרבה שנים, ואני אומר כבר עכשיו – נצא מהמלחמה הזאת מנצחים בגדול, כמו שצריך להיות", הוא משוכנע. "בחזית הדרום אנחנו כבר נוגעים בהישג הזה, בצפון אנחנו 'מגרדים מלמטה', ויש עוד הרבה מה לעשות. אני בטוח שעוד חמש, עשר ועשרים שנה נחזור להילחם פה", הוא מתייחס לסוגיית החזרה המתמשכת לקיני הטרור ברצועה. "בכוחות הלוחמים יש רעב בלתי נגמר להשיג עוד, 'תזיז את גבול הגזרה קדימה ותן עוד להילחם', הם אומרים לי. האנרגיה של שבעה באוקטובר תפעם בנו עוד הרבה מאוד זמן. האם יכולנו לעשות דברים אחרת בצוק איתן? בוודאי. גם בלבנון השנייה וגם במלחמת השחרור. ב־1948 גוש עציון נפל, האם זה טוב? לא. האם זכינו במדינה? כן. יש הישגים ויש דברים פחות טובים. אני חושב שגם הבן שלי יילחם בעזה, וגם הנכד שלי והבן שלו. אנחנו צבא יהודי, אלפיים שנות גלות רדפו אחרינו, ועכשיו כשאנחנו תוקפים מתלוננים על זה? אנחנו פה בשביל להישאר, ועושים את זה על חרבנו, עם הנשק ביד".

לטקס סיום תפקידו בשבוע שעבר הזמין אל"מ פרידלר את כל פצועי החטיבה מהמלחמה, בגוף ובנפש. "אמרתי שם שמי שמוכן למסור את הגוף והנפש שלו עד להשלמת המשימה, שייקח בחשבון שלפעמים נשארים בחיים, וטוב שכך", הוא אומר בחיוך. "יש עוד התמודדויות בהמשך, והיום המודעות לזה עלתה מאוד ולשמחתי אנחנו מטפלים בזה טוב יותר מבעבר. אנשים ממשיכים להתגייס לקרבי. ראיתי סקר שחצי מהמתגייסים לקרבי רוצים להגיע לגולני, החטיבה שחטפה הכי הרבה במלחמה. זה מראה שאנשים מבינים את המטרה. אני מבקר הרבה בתל השומר, יש לנו שם פצועים מהמלחמה, ואני לא הולך כדי לרחם עליהם אלא כדי לקבל כוחות. אני רואה שם את דניאל שאיבד את הרגל שלו, את עוז שעוד רגע יוצא משיקום אחרי הרבה מאוד חודשים, את הפצועים מגדודים אחרים שנלחמו תחתיי, ומקבל מהם כוחות".

לאן הולכים מפה?

"יש לנו מלחמה ארוכה. לפעמים נהיה בהתקפה, לפעמים בהגנה, לפעמים בתהייה ומחשבה מחדש. כדי שנהיה נחושים וסבלניים צריך אנשים עם שאר רוח וכוחות, והחיילים שלנו הם כאלה, הם מטורפים. אני פוגש אותם כבר בתור חניכים, ויש כאלה שפגשתי אחרי שהם עברו אצלי והמשיכו לקורס קצינים ונמצאים בתפקידי לחימה, והם אומרים שיש להם כוח בהתאם לכמות המשימות שניתן להם. חטיבת ביסל"ח, עם מה שהיא עשתה במלחמה, לא נפלה משום חטיבה אחרת. כמח"ט היה לי ולאנשיי תפקיד חשוב מאוד לבנות את חטיבות החי"ר לקראת המלחמה, ככה שבהיבט הזה הקב"ה זימן אותי לביסל"ח, וטוב שכך. יצא שהשפעתי הרבה יותר על המוכנות של צה"ל למלחמה. אני שמח על זה שהגעתי לכאן. הקב"ה שם אותי פה והשתדלתי לעמוד בציפיות שלו".

מקור הכתבה