ספורטאית מצטיינת בחייה ובמותה: סיפור הגבורה של סרן עדן נימרי ז"ל

כשנכנסים לבית הוריה של סרן עדן נימרי ז"ל, העיניים נמשכות באופן אוטומטי ולא עוזבות את קיר ההנצחה הגדול לזכרה בסלון. שם, מונחים עשרות תמונות ואיורים של עדן, שמכל אחד מהם בוקע חיוך מאוזן לאוזן, כזה שגורם לך לחייך אליו בחזרה, אפילו שבכלל לא הכרת אותה. קל וחומר למי שכן.

למעלה מחצי שנה עברה מאז אותה שבת שחורה שהפכה את חיינו ב־7 באוקטובר. שבת שהותירה צלקת עמוקה אצל כל אחד ואחת מאיתנו, וזו שהולידה סיפורי גבורה חדשים שנוספו לזיכרון הלאומי של מדינת ישראל. סרן נימרי ז"ל עומדת במרכז אחד הסיפורים המצמררים, הכואבים והאמיצים ביותר מאותו יום ארור. היא שירתה כמפקדת צוות ביחידת רוכב שמיים ונפלה בקרב עם מחבלים על מוצב נחל עוז, שספג את הפגיעה הקשה ביותר בלחימה. בגופה ובנחישות פיקודית ואנושית, הצילה 11 חיילות (4 לוחמות ופקודות שלה ועוד 7 אחרות), ואפשרה להן לברוח מהמיגונית בה שהו ולהינצל.

"לא חשבתי לעולם שאמצא את עצמי מדברת על עדן מעל כל כך הרבה במות, נהייתי מין מרצה", מספרת שרון נימרי, אמה של עדן בראיון מלא רגש ל"ישראל היום". "מבחינתי זו שליחות, אני מדברת אותה, כמו השופר שלה".

"עדן היתה אמורה לעבור לתפקיד חדש ב־9 באוקטובר, וב-7 באוקטובר היא היתה במוצב נחל עוז כדי להחליף צוות אחר שיצא לחופשת החג", מספר בצער אביה של עדן, מיכאל. "תכננו באותה שבת לנסוע אליה ולעשות פיקניק. בשבת נוגה (הבת הקטנה) העירה אותנו ואמרה שיש בלאגן במדינה, ולמעשה כבר לא הספקנו לדבר עם עדן באותו יום".

"במהלך הבוקר הבנו שיש כאן משהו אחר", מתארת אמה של עדן, שרון, את השעות הראשונות במתקפה של חמאס. "ראינו שהיא שלחה לנו בשבע בבוקר הודעה ודאגה לנו שניכנס למרחבים המוגנים ונהיה בטוחים. עד שעות הלילה אמרו לנו 'ראו אותה פה, ראו אותה שם' ועדן איננה. יום למחרת אנחנו כבר מתחילים להתפלל. רואים שהיתה זוועה ואף אחד לא יוצר קשר. ביום שני ב־11:30 הגיעו לפה המודיעים".

עדן הקריבה את חייה למען אחרות. זו תחושת גאווה שמתערבבת עם כאב אינסופי.

"מה שקרה שם זה הסיוט של כל הורה", מספרת שרון. "עדן יכולה היתה לשבת בחדר ולחכות עם הלוחמות שלה, אבל היא לא עשתה את זה. היא לא היתה קשורה לנחל עוז, היא היתה אמורה לספק מודיעין ולא להיות חלק מצוותי ההגנה על המוצב. אנחנו מרגישים תסכול כי לא זוכרים אותה כמו שצריך. בחיל הגנת הגבולות לא יודעים מי זאת עדן נימרי. אמנם שומעים עליה מהסיפורים של הניצולות ומוחאים כפיים, אבל אז מתפנים לחללים שלהם. היא מקסמה את מספר הניצולות בגופה. זה כואב, יש בי גאווה גדולה מאוד אבל כגודל הגאווה כך גם גודל העצב".

"הזכירה את מייקל ג'ורדן"

לא מופרך לומר שענף השחייה בישראל פספס את אחת משחייניות העתיד תוצרת כחול־לבן. עדן היתה שחיינית תחרותית, וחברה בנבחרת ישראל עד גיל 19. היא הצטרפה למועדון "מכבי פארק המים רעות" בגיל 6, ולא עזבה את הבריכה מאז ועד הגיוס.

לקראת השירות הצבאי, בחרה לוותר על קבלה למסלול של ספורטאית מצטיינת לטובת שירות קרבי ומשמעותי בצה"ל. המשחים החזקים שלה היו 100 ו־200 מטר גב, 200 ו־400 מטר מעורב אישי. נוסף על כך, התחרתה גם במשחי מים פתוחים ל־5 ו־10 ק"מ.

"היא תמיד היתה מצטיינת, דרשה מעצמה יותר", אומרת שרון. "עדן היתה מאוד צנועה, היא תמיד כיוונה להישגים גדולים יותר אבל רק ביחס לעצמה ולא ביחס לאחרים. היו כאלה שכעסו 'למה היא תמיד מקום ראשון?'".

גם הדר, אחותה הגדולה של עדן, זוכרת היטב את הרגעים המשפחתיים בבריכה: "מאוד אהבתי לראות אותה שוחה. נסעתי איתה למקומות הזויים ותמיד זה היה שווה את זה. שמחתי לראות מהצד איך היא היתה שקטה, תמיד במרכז, חברה מדהימה. פעם מישהי אמרה לה: 'אנחנו מתחרות, אף פעם לא נהיה חברות'. עדן ענתה לה: 'אנחנו עוד נהיה'. והן באמת נהיו חברות'".

מקור הכתבה