דודי רודי

דוד רודי מצד אמי נולד בווינה בירת אוסטריה בסוף המאה ה 19. אלה היו ימי הזוהר של הקיסרות האוסטרו-הונגרית, בהנהגתו של הקיסר פרנץ יוזף . רודי היה הבן הבכור למשפחת קליינר, משפחה ממוצא יהודי אך בלא זיקה כלשהי ליהדות. שתי אחיותיו היו הלי (אמא שלי) ואדית, בהפרשים של שנתיים זו מזה. קיבל חינוך מתקדם, והתעניין במיוחד באגרונומיה. היה בן 16 כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, ובהיותו בן 17 כתלמיד הכיתה השמינית בתיכון גויס גיוס חירום ע"י הקיסר לצבא, יחד עם כל בוגרי השמיניות באותה עת, ולאחר שהועברו קורס קצינים מזורז נשלחו מיד לחזית. מלחמת העולם הראשונה ידועה בתור המלחמה האכזרית ביותר מבחינת ההרג האנושי כאחוז מכלל האנושות כולה באותה עת, ולקיסר "נגמרו" הקצינים בחזית המזרחית במלחמתו העקובה מדם כנגד הרוסים. ברוסיה שלט אז הצאר ניקולאי שהשתדל לאמץ עבור עצמו עבור משפחתו ובאי ביתו (אנשי האצולה ושכבת האינטליגנציה) את התרבות הצרפתית. רודי מצא את עצמו כקצין צעיר בחזית הרוסית, בתפקיד שלישו הצבאי של המפקד האוסטרי בגזרה.

לימים, תיאר בפני את הדרך הנוראה שבה התנהלה המלחמה. הגזרה הייתה מרושתת גדרות והכוחות היו פרוסים זה מול זה משני צדי הגדר. כל צד דאג להתחפר היטב אל מול הגדר, לאורכה, וכוחות הארטילריה מאחור. בתדירות של פעם בשבוע בערך תקפו כוחות הצד האחד את הצד השני כשהם מסתערים עם רוביהם אל עבר הגדר לעבור אותה ולחסל את היריב. לכל מתקפה כזו קדם ירי ארטילרי עוד לפני רדת החשכה של היום הקודם להסתערות במטרה לרכך את השטח ולהקשות על התארגנות הצד המתגונן, ירי שבישר לצד המתגונן את דבר המתקפה המתוכננת למחרת עם אור ראשון. שני הצדדים נלחמו על פי אותו ספר מלחמה שנלמד לאותה עת בכל בתי הספר למלחמה, ושימש את כל הצדדים הלוחמים!.. הכוח התוקף הסתער עם שחר גלים גלים אל עבר הגדר, והכוח המותקף שפיזר את כוחותיו בעוד מועד בתעלות שנחפרו לצורך העניין אל נוכח הגדר "קצר" ביריביו המסתערים והרג בהם בלי כל קושי. מערכה כזו התנהלה עד הצהריים. בצהריים הוכרזה הפסקת אש בכדי לאפשר לצד התוקף לקבור את מתיו באותו יום, אחרת אי אפשר יהיה לכוחות להתקיים לשני צדי הגדר. ברור, נורא, ואיום. גם הצד השני תקף את הצד הראשון באותו שבוע וכך זה התנהל ל"שביעות רצונם של הצדדים" לאורך זמן. עד שיום אחד נגמרה לאוסטרים התחמושת והרוסים פשוט באו ולקחו אותם לסיביר.

דבר הנפילה בשבי הוא סיפור ראוי לעצמו, ואני מספר אותו בדיוק במילותיו של רודי. דבר שהיה כך היה: רודי שהיה כאמור שלישו של מפקד הגיזרה מהצד האוסטרי ישב יחד עם מפקדו באהל המטה, מצפים למפקד הגזרה הרוסי שיבוא לאסוף אותם לגורלם. המפקד הרוסי ושלישו הגיעו לפתח האוהל. השליש הסיט את יריעת האוהל, פסע פסיעה אחת קדימה נקש ברגליו להכריז על בואו של המפקד וביקש עבורו רשות להיכנס. הכל בשפה של גוף שלישי מכבד, לפי כל כללי הטקס והנימוס. מפקדו של רודי ביקש מהם להמתין רגע בחוץ לצורך התארגנות, וכך היה. לאחר מכן פנה לרודי ואמר לו: "אדוני הצעיר, אתה צעיר ועוד כל החיים לפניך, שמור על עצמך בשבי וחזור הביתה בריא ושלם. מחכים לך. אני את שלי כבר עשיתי"... קם, נטל אקדח, כיוון לראשו, וירה!.. רודי יצא לסיביר. סוף העולם, ותנאים קשים. רבים לא שרדו את זה. רודי ברח פעמיים, וניתפס. בפעם השלישית הצליח לחמוק מהשבי ויצא לנדודיו בדרכו הארוכה חזרה הביתה. רכבות משא מזדמנות, דרכי מילוט של מי שאינו ליגאלי, מסעות בשטחים עוינים בתנאים של מלחמה ארוכה ומתמשכת. צריך מזון וצריך לינה, והכל בארץ אויב... חוויה מתמשכת בתנאים קשים. סיפר לי איך היה ממתין חבוי בשולי תחנות רכבת, מצפה בדריכות ליציאת רכבת משא לכוון הנדרש, ורק לאחר שעבר עובד התחנה מקרון לקרון לוודא את תקינותם ואת חיבורם זה לזה ברגע האחרון לפני שזזה היה רץ וקופץ אל בין החיבורים של גלגלי הקרונות, נאחז בם עד התחנה הבאה... סיפר לי איך היה מוצא עבודות מזדמנות ומקום להתאכסן בו בין לבין. בין השאר סיפר על מקרה שנאסף ע"י מנהל משק הבית של גברת צעירה וחסודה, מטרוניתה הקשורה למשפחת הצאר, בעלים של חווה גדולה ושטחים חקלאיים מלוא העין... תוך זמן קצר מצא את עצמו מנהל לה את כל ענייני החווה תוך שהוא מסתמך על ידיעותיו בתחום האגריקולטורה מכל שנותיו בתיכון וסביב. כשהציעה לו נישואין הבין שעליו למהר ולעזוב. דרכו בנדודים האלה ארכה אולי שנה וחצי, עד שהגיע לאודיסה שעל שפת הים ה.... , תחנת הקצה לקראת שובו לווינה, שם תפסה אותו המהפכה האדומה. כשפרצה המהפכה הוא עבד בבית חרושת למכונות חקלאיות. הוועד המהפכני כינס את כל העובדים בחדר האוכל, וישב לראיין את כל העובדים תוך שהוא ממיין אותם האם הם ל"ידידינו" או ל"צרינו", וגם היפנה אותם, מי לסיביר ומי לצבא האדום, וכיו"ב. ראש הוועד המהפכני היה יהודי, ובחושיו המחודדים זיהה את רודי, בתוך הטור המתפתל ממתין לראיון בפני הוועדה, כמי שאינו מקומי ואולי אפילו יהודי. ברוב תושייה גער בו בקול כאילו היה מפר סדר והורה לו להמתין בצד לסוף המפגש, שם יראה אותו אישית... בשיחה שביניהם וידא שרודי אכן יהודי. רודי לא ידע לומר הרבה להוכחת יהדותו מלבד זה שהוא יודע על חג אחד שבו אוכלים לחם יבש (מצות) ועוד חג שבו לא אוכלים כלום... הסתבר שהאיש עמד גם בראש הוועד המהפכני הציוני, כך שרודי מצא את עצמו בפגישת הוועד הציוני עוד באותו הלילה. ככה החל רודי את מסעו אל הציונות ואל ארץ-ישראל.

הוריו של רודי, סבא וסבתא שלי, שידעו על תשוקתו לאגריקולטורה הכינו לו בשובו בשלום הביתה חוות נסיונות חקלאית, שהפך אותה לתחנת מעבר לחלוצים בדרכם לפלשתינה. תחנת המעבר הזו שימשה אותם להתגבשותם החברתית וללימוד עבודות השדה לפני עלותם לארץ-ישראל. לא עבר זמן רב והוא עזב הכול והצטרף לאחד הגרעינים הללו, של השומר הצעיר בראשותו של מאיר יערי, גרעין שייסד מאוחר יותר את קיבוץ מרחביה בעמק. לא עבר זמן רב והצטרף לגדוד העבודה שעסק בסלילת הכביש שחיבר את סג'רה שבגליל עם טבריה. כביש זה נודע בחשיבותו הציונית לכיבוש הארץ ביוצרו רצף תחבורתי שקישר את יישובי הגליל לטבריה, את טבריה ליישובי הגליל, ואת שניהם למרכז הארץ. פרויקט שנחשב אז לבעל חשיבות אסטרטגית. כשהושלם הכביש כבר עמד רודי בראש קבוצת עובדים שהיה להם סוס ועגלה, שבמושגי תקופות מאוחרות יותר הייתה נחשבת כבר לקבוצה קבלנית של "ציוד מכני כבד" לעבודות עפר... ככה יצאו לדרך לכוון תל-אביב, למצוא להם משימות ופרנסה. בדרכם הגיעו לתחנת דרכים קרוב לחדרה, ועצרו שם לחניית לילה בחאן דרכים בשולי מה שנקרא אז פרדסי האתרוגים של הרב שמואל מוהליבר. שנועדו כולם לשווקי חו"ל. האזור היה אזור ביצות שהוגדר אז בלתי ראוי ליישוב. האתגר הזה הצית את דמיונם של אנשי הקבוצה שהחליטו להתיישב במקום ולהקים שם את ביתם, והם אלה שהטמינו שם את אבן הפינה למה שנהייה אח"כ קיבוץ גן-שמואל. בניין הקומותיים של החאן ששם השתכנו, סוסים ומרכבות בקומה התחתונה ונוסעיהן בקומה השנייה מעל, היה מתוקף הנסיבות גם המבנה הראשון ביישוב החדש הזה. הכרזת הייסוד של הקבוצה השיתופית הזו בראשותו של רודי נעשתה כנגד כל הגופים המיישבים של אותה תקופה בארץ שהכריזו על המקום כמי שאינו ראוי ליישוב, אתגר גדול שמתחיל הכול בחוסר-כל ובהתלהבות רבה, אתגר נועז שנועד לכשכמותם צעירים חלוצים וחולמים. ראשית דרכם במקום הייתה להיאבק בביצות ולשרוד את מגפת המלאריה שאיימה על חייהם. חלקם לא שרד את זה. רודי סיפר שהיו שטים בסירות משוט ונועצים שתילי אקליפטוסים בקרקע הביצה. האקליפטוסים היו ידועים כמי ששותים הרבה מים לקיומם, וכך גם עשו. סביבת הישוב התמלאה בחורשות אקליפטוסים שנפרסו בעיקר ממערב ליישוב, לכוון חדרה, בעוד שממזרח ליישוב היו פרדסים שהתבססו על מטעי האתרוגים של הרב שמואל מוהליבר שעברו הסבה למטעי פרי הדר למיניהם, בעיקר תפוזים אשכוליות ולימונים. רודי הוביל גם תהליכים חדשניים בסדר גודל ארצי בקליטת זנים חדשים ובאכלוסם של עצי פרי נשירים ובהם תפוחי-עץ, אגסים, משמשים אפרסקים ומאוחר יותר גם אבוקדו גויבות וכיו"ב אחרים. כל זה בגדר ראשונים. היה בו העוז התבונה והחוצפה הדרושים כדי לפתח את הידע האישי שרכש ושכלל לאורך זמן, בעצמו, כדי להוביל תהליכים בעלי משקל וחשיבות לאומית.

 במקביל ובהמשך לפעילותו בתחום החקלאי עסק גם כמוביל בתהליכי יישוב ארץ-ישראל (מבצעי התישבות, פיתוח החקלאות, פיתוח משק המים, פיתוח כוח לוחם במלחמות ישראל וכו') ובין כל המלחמות והתפקידים שנטל על עצמו במישור הלאומי היה נוהג לחזור כל פעם אל ביתו גן-שמואל כדי להשכים בבוקר לעבודתו האישית בפרדס, ותוך כדי זה להוביל וללוות התפתחות של מגמות בינלאומיות בתחומי המזון הבריא כיועץ לארגון הבינ"ל הזה שפתח את מרכזו בשוייץ, התרועע אישית עם לאודרמילק שהגה והוביל את המוביל הארצי כפתרון/פתרונות למשק המים בארץ, ובנה ידידות אישית עם צ'ארלס אורד וינגייט שהוביל והנגיש לאנשינו תפיסות של מלחמות מגן כנגד פורעים רבים מאתנו וכנופיות מתנכלים. במשך הזמן ומקרעי שיחות ודוקומנטים שנמצאו בחדרו וגם באקראי פה ושם נתגלו עוד מעורבויות שלו מול מדענים מובילים בחקר הלוגיקה של המדעים שביקשו להתייעץ עמו אישית, והתכתבויות מול נשיאים ומנהיגים במקומות אחרים רחוקים בעולם. ומן הסתם דברים נוספים אחרים שלא ידענו מהם. האמת, לא הצלחתי להבין איך עושים את כל זה... והכל בדרך של צניעות אין-קץ.

רודי העמיד את חייו לרשות התהליכים הלאומיים הדרמתיים של אותה תקופה בתוך וכחלק מההתנהלות הגלובלית של התרבות האנושית הסוערת של המאה העשרים. הוא גם שיעבד את חייו האישיים כנגד ולטובת צרכי העם היהודי בקטע עמוס ואינטנסיבי של ההיסטוריה שלו. מחורבן ושואה וניסיון הכחדה טוטאלית, חסרי תקדים בהיסטוריה האנושית המודרנית, תוך מעבר חד לחיי התחדשות ופריחה, גם הם ללא תקדים ורע בהיסטוריה. תהליך שלא היה מתקיים ללא אנשים כמוהו. ניסיונו הצבאי הרב שרכש במלחמת העולם הראשונה כקצין בצבא האוסטרי שימש להקמת כוחות המגן בארץ, והכשרתו האוטודידקטית בענייני חקלאות שימשה אותו להיות אחד המובילים ביישוב הארץ לאורך זמן. ברשימת הפעילויות שלו בגדול נמצא שאת שנות העשרים של המאה העשרים הקדיש בעיקר להתיישבות (גדוד העבודה וסלילת כביש סג'רה-טבריה, הקמת קיבוץ גן-שמואל והיאחזותו בקרקע) את שנות השלושים הקדיש להקמת כוחות המגן בארץ (ממקימי החי"ש והפו"ש שהיוו את התשתית לכוחות ההגנה בארץ) ובשנות הארבעים, ימי מלחמת העולם השנייה, הקדיש את פועלו למלחמה בנאצים (היה ממובילי ההתארגנות של הישוב העברי בהקמת הבריגדה היהודית שגייס הישוב בארץ לתמיכה באנגלים במלחמתם בנאצים, ובחסימת התקדמות כוחות גרמניה בראשותו של הגנראל רומל דרך המדבר המערבי בצפון אפריקה אל עבר כיבוש מצריים בדרכם לכיבוש ארץ-ישראל. רודי שימש קצין הקישור של הבריגדה למטה הצבא האנגלי ומושבו רוב הזמן היה בקאהיר. הוא גם נטל חלק בהכנות להתארגנות בארץ באותו זמן לאפשרות של התכנסות חירום של היישוב היהודי כולו להר הכרמל למלחמת הישרדות כמו היו מצדה שניה. עם תום מלחמת העולם השנייה, משהלכו ונתגלו פשעי הנאצים בעולם כולו כולל סיפורי הזוועה על השואה ועל המוני הפליטים היהודים שנפוצו על פני כל אירופה מחפשים בית, התגייס רודי לפעולות ההצלה באירופה, ולהכוונת שארית הפליטה לארץ-ישראל. למרבית הקושי לא רק ששערי המדינות השונות בעולם כולו היו נעולים בפני שברי אדם ושברי משפחות אלה, אלא שעל כל אלה התווסף גם השינוי הגס שחל במדיניות השלטונות הבריטיים ששלטו אז בארץ בהכריזם על סגירת הגבולות בפני המוני הפליטים האלה. פעולות העלייה האלה נהיו בלתי לגיטימיות והיה צריך לארגן אותן מחו"ל, להערים על כוחות השיטור בארץ ולהבליע אותם במהירות במרכזי אוכלוסייה עבריים בארץ בלי להשאיר עקבות. כל המערכת הזו עבדה בהתנדבות מלאה מתוך תחושת שליחות הומנית ולאומית עליונה, גם בארץ וגם בחו"ל, ובלי הקיבוצים זה לא היה עובד. רודי שהתנסה כבר בכל אלה פעל כמוביל. היה ממנהיגי הישוב, שלט היטב גם באנגלית ובגרמנית, התרועע עם כל הנוגעים בדבר, גם בארץ וגם בחו"ל, הבין בקשיי הרגע ובמצב האקוטי שב"מייד אחרי המלחמה". ידע עם מי לדבר, ואיך לדבר עם מי, היה איש עבודה של יום ולילה, והייתה בו מנהיגות טבעית. צניעותו הרבה ומחויבותו האינסופית רק הוסיפו לכך. הוא היה תמיד האיש הנכון במקום הנכון, והכל בתנאי חירום. בכל מקום ופעילות לא נשאר יותר ממה שהתחייב ממילוי תפקידו, ומשהושלמה משימה היה חוזר לביתו בגן-שמואל להשכים בבוקר לעבודת יומו שאהב, בפרדס. בתוך כל אלה החלה מלחמת השחרור. סוף שנות הארבעים וראשית החמישים. מלחמת העצמאות. רודי ממקימי חטיבת אלכסנדרוני, מוביל שיירות מזון נשק וצרכים אחרים לירושלים הנצורה כאשר ירושלים נאבקת על נפשה מול טבעות מצור גדולות, איש קשר בין הירושלמים לפיקוד המטה הכללי בימים קשים אלה, ואח"כ מפקד כל אזור הדרום מירושלים דרומה, ים-המלח והערבה. ניהל את השיחות על הפסקת-האש מול הירדנים ברודוס, כאשר מולו יושב גלאב-פחה, מפקדו האנגלי של הלגיון הערבי. שניהם היו מאותו בי"ס של תורות הלחימה דאז, ועד למלחמת השחרור הם גם פעלו באותו צד של המתרס... הייתה להם שפה משותפת, וסיימו כידידים. את שנות החמישים החל בניהול ותיחזוק של מעברות-עולים בארץ, הוביל וניהל את הקמתם של יישובי-עולים כמו כפר-ירוחם בתל-ירוחם, וקליטתם לעתיד טוב יותר בפזורות הארץ. בשנות השישים היה אחד משלושת אנשי המטה להקמת חבל-לכיש יחד עם ליובה אליאב שהיה פקוד שלו בצבא כמה שנים קודם. בין כל הפעילויות השונות לביניהן היה נוהג לחזור הביתה, לקום בבוקר מוקדם אל הפרדס ואל העצים שאהב, ואהבו אותו.

פרק מיוחד, ראוי לסיפור ובהרחבה, היו אירועי חייו האישיים שאותם דחק כל הזמן כמשניים בהשוואה לחייו המגויסים למשימות הדור, ואולי הסיפור על בנו יחידו אין טוב ממנו להוכחת גדלותו על כל הקושי המשתמע מזה. ימי מלחמת העולם הראשונה, בהיותו תלמיד כיתה שמינית בביה"ס התיכון בווינה גויסו כל תלמידי השמיניות גיוס חירום והופנו לחזית. רודי היה ביניהם. כשחזר מהשבי הרוסי לקראת סוף המלחמה גילה שחברתו, ילידת בוהמיה, ששמרה לו אמונים כל אותה עת והאמינה שיחזור חי, לומדת בביה"ס לרפואה בווינה ועומדת לסיים בתוך שנה את לימודיה. כששמעה שהוא מתכוון לבצע תפנית בחייו ולעלות לארץ-ישראל היה לה ברור שהיא מצטרפת אליו. הפרופסור שאצלו למדה בהצטיינות שכנע אותה להשלים  קודם את פרק לימודי הרפואה שלה ואז להצטרף אליו. לאחר שיצא הסתבר להם שהשאיר אותה בהריון, ואת התינוק שנולד השאירה אצל הוריה שבבוהמיה, לשמור עליו ולגדל אותו אצלם. תכנית חייהם שלה ושל רודי בפלשתינה א"י לא השאירה מקום לתינוק רך. הוא היה בשליחויות שלו, והיא כרופאת ילדים נטלה על עצמה שליחויות משלה. בין השאר עסקה בהקמת מחלקות הילדים בבי"ח העמק בעפולה, ויותר מאוחר ייסדה והקימה את כל פעילות רפואת הילדים במסגרת קופ"ח הכללית בארץ. התנאים חייבו אותם להתגורר כל הזמן במחוזות הפעילות שלהם, אך שמרו קשר אישי קרוב. משפחה עסוקה... בכל פעם שיכלו הגיעו בנפרד לבוהמיה כדי לראות שם את בנם בהתפתחותו. רודי, עם השנים, בכל פעם שיצא לחו"ל בשליחות של רכש כלי מלחמה עבור הישוב בארץ, או משימות אחרות דומות, היה נוטל לעצמו זכות "להיעלם" למשך שבוע, שבו היה גולש לבוהמיה לפגוש את בנו. איש בארץ לא ידע על קיומו של הבן וגם אף אחד לא שאל אותו לסיבות היעדרותו. הוא חשב שזה ענין של "לוקסוס" גדול מדי להטריד בזה את כל העוסקים סביבו. יום אחד הופיע בקיבוץ נער בחור צעיר ויפה ורודי הסביר שזה אחיין. לא עבר זמן רב ופרצה מלחמת העולם השנייה. בנו של רודי התגייס לשרת במחלקה הגרמנית של ההגנה. אנשיה הוכשרו כאנשי קומנדו ואומנו לפעול כלוחמים וקצינים נאצים שנועדו לתפקידים מיוחדים במילוי משימות מיוחדות מעבר לקווי האויב. בהמשך התנדב לצאת במסגרת חוליה מצומצמת שיצאה בדרכה אל המדבר המערבי בצפון אפריקה כדי להגיע אל מחנהו של גנראל רומל ולחסל אותו. רומל היה המפקד הכללי של הכוחות הגרמניים שהסתערו דרך מדינות צפון אפריקה (תוניסיה מארוקו ולוב) אל עבר מצריים, בדרכם לארץ-ישראל. הסכנה הייתה גדולה והרעיון לחסל את רומל נועדה לתת שהות והזדמנות לכוחות האנגלים בראשות מונטגומרי לחסום אותם בדרכם. החוליה עברה את הקווים בהצלחה אבל בהמשך אבדו עקבותיה. רודי היה אז בתפקידו כקצין הקשר של הבריגדה העברית והישוב היהודי אל הבריטים והמטה שלהם במצריים. היו קולות בהגנה שביקשו לשלוח חוליות חיפוש אך רודי טען שבמלחמה כמו במלחמה לא עוצרים במצבים כאלה, והמלחמה צריכה להימשך בכל הכוח. לימים הסתבר שהחוליה אכן הגיעה עד פתח המחנה הגרמני שבו שהה הפיקוד הגרמני העליון בראשותו של רומל. וכאן השתבשו הדברים כאשר המפקד הגרמני של החוליה (בסוגריים: שבוי גרמני שהביע רצון לעזור לאנגלים במלחמתם בגרמניה הנאצית, שהיה גם המדריך הראשי של היחידה הגרמנית של ההגנה שממנה יצאה החוליה, שהפך ברגע האחרון הזה את עורו ופעל כסוכן כפול) הסגיר את אנשיה בפתח המחנה. הם נורו כולם למוות, ונקברו במדבר. הרבה זמן לאחר מכן הסתבר סיפור המעשה, כשאחד מאנשי החוליה לא נהרג ונאסף כחייל גרמני לכל עניין ודבר ע"י הכוח הגרמני שם, ורק לאחר מסלול שיקום והחלמה ארוך כולל שחזור זכרונו שעבר בתהליך ממושך של שנים (אולי שנתיים..) בבי"ח בגרמניה, חזר לעצמו והעז להזדהות כדי לספר את סופו הנעלם של הסיפור. אשתו של רודי האשימה אותו במות בנם. עברה לגור בת"א, ולאחר מכן גם התאבדה.

בשנותיו האחרונות עוד הספיק לספר ולהקליט את מהלכי-חייו העקריים לדליה אמוץ חברתי מילדות, שטרחה והוציאה את כל שסיפר בספרון שקראה לו "ווינה -  גן-שמואל". את כל שמונים שנותיו שיעבד והקדיש לצורך התחדשות האומה, בצניעות אדירה ושלא על מנת לקבל פרס.