המחבלים לא הבחינו בנו. הם הלכו ברגוע, כמו מילואמניקים באפטר

טל זגרבה אתר הגבורה, במחנה 20.3.09
המחבלים לא הבחינו בנו. הם הלכו ברגוע, כמו מילואמניקים באפטר


סיפור צל"ש האלוף של מ"פ הצנחנים אלון מדנס במבצע חומת מגן (שנת 2002)



המחבלים לא הבחינו בנו. הם הלכו  ברגוע, כמו מילואימניקים באפטר

 

 

קצין הצנחנים רס"ן אלון מדנס קיבל צל"ש על פעילותו 
בקסבה של שכם בעת מבצע "חומת מגן" ב-2002

 

 

לפעמים נדמה שהפלסטינים מתייחסים לטרור כאילו מדובר בתורנות מטבח: בכל פעם צצה עיר אחרת שלוקחת על עצמה את המשימה ונותנת לחברותיה לנוח. בשנים האחרונות, עזה היא זו שנושאת בתואר בירת הטרור, אבל בתחילת העשור הייתה זאת שכם שהוציאה מתוכה מחבלים אין-ספור.

בסוף חודש מארס 2002, לאחר גל פיגועי התאבדות חסר תקדים, החליטה מדינת ישראל שנמאס לה לשתוק. ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, הורה על יציאה למבצע "חומת מגן", שנועד לפגוע בתשתיות הטרור ברחבי יהודה ושומרון. בתחילת אפריל, הגיע תורה של שכם. כוחות צנחנים, גולני, שריון והנדסה חדרו לעיר, במטרה לכבוש אותה.

למרות רוח הקרב שאחזה בהם, בראשיהם של הלוחמים הדהדה מילה אחת קצרה, מפחידה: הקסבה. "כולם נעצרו לפני הקסבה, מתוך חשש מההפתעות שיצפו לנו שם", מספר רס"ן אלון מדנס, חניך פו"ם ששימש אז כמפקד הפלוגה המסייעת של גדוד הצנחנים 202. אבל את מדנס, מתברר, הקסבה הרתיעה קצת פחות: הוא נקט יוזמה, חדר עם כוח בפיקודו אל המתחם, וטיהר אותו ממחבלים. על כך הוענק לו צל"ש אלוף פיקוד המרכז.

 לילה, קור אימים
לו נכתב מדריך "לונלי פלאנט" לתייר בשכם, הוא היה מחלק את העיר לארבעה מחנות פליטים שאליהם ממש לא כדאי לעוברי אורח תמימים להגיע: בלאטה, עסכר ישן, עסכר חדש ואין-בית-אלמא. לאוהבי הטבע, הוא היה ממליץ על שני ההרים שתוחמים את העיר: הר גריזים והר עיבל. וחובבי הטרור האתגרי היו בוודאי קונים כרטיס לקסבה.

חטיבת הצנחנים, ובה רס"ן מדנס, למדו היטב כיצד נראית העיר לפני שיצאו למשימה. ברגע האמת, הם קיבלו פקודה לפעול באגף המערבי של העיר. גדוד 890 גלש מהר עיבל דרומה לכיוון צפון העיר. גדוד 202 חדר מהר גריזים לדרום העיר. גדוד 101 פרץ מהאגף המערבי. והיחידות החטיבתיות - הן פוזרו בסמיכות לגדודים.

"זה היה לילה, קור אימים, והמבצע נדחה ב-24 שעות בגלל תנאי ראות לקויה", מספר מדנס. "התוכנית הראשונית הייתה בת שני שלבים: בלילה הראשון - התקדמות משטחי ההיערכות בחטמ"ר שומרון ותפיסת קו המדרגה העליון של הר גריזים והר עיבל, ובלילה השני המשך התקדמות והתפרסות בקו הבתים הראשון שבסמוך לקסבה.

"הלילה הראשון עבר בלי שום אירועים מיוחדים. תפסנו את הבתים לפי התוכנית. אבל בבוקר נורו עלינו מהקסבה כמה יריות, ואחד החיילים חטף כדור ביד. בלילה השני התקדמנו לפי התוכנית, ולפנות בוקר התפרסנו בשורת הבתים הראשונה של הקסבה. כיתרנו את האזור, והתחלנו למגן את הבתים בהם שהינו.

"איך שהפציע השחר, נפתחה עלינו פתאום אש מטורפת. צרורות ריססו את קירות המבנה ופשוט השאירו מסביבנו חירורים של קליעים. עליתי מול המג"ד ואמרתי לו: 'שמע, יש לנו בעיה'. הסברתי לו שאנחנו מוכרחים לתפוס קו בתים קדמי יותר, כדי להרחיק מאיתנו את המחבלים. המג"ד ענה: 'שמע, בסדר גמור. ב-16:00 נעשה הערכת מצב, נעלה בעיות ונגלגל הכל למעלה'. תדרכתי את הכוחות שלי, והוריתי להם להקפיד להיזהר מהירי, ולתפוס מחסה. החלטנו גם להשיב אש לאזורים שמהם זיהינו שירו עלינו, כדי להכריח את הפלסטינים להתרחק. אבל זה לא עזר: האזור היה כל-כך צפוף, שמחבל פשוט היה יכול להיכנס לבית המרוחק חמישה מטרים מאיתנו, להוציא יד מהחלון, ולפתוח עלינו באש".


 גופות בנעלי פלדיום

רס"ן מדנס נשך שפתיים. הוא נאלץ להשלים עם מצב בו יורים על כוחותיו, וציפה שמחוגי השעון יורו על השעה 16:00. המ"פ היה כה נסער, שכבר בשעה 15:30 התכוון לצאת לבית בו שהה המג"ד ולהאיץ את ההתנהלות. אלא שלאנשי הקסבה היו בעבורו תוכניות אחרות. "איך שבאתי לצאת, חטפנו מכת אש רצינית מאוד", הוא מספר. "רק בנס לא פגעו בנו הקליעים. למרות זאת, עפו עלינו נתזים ורסיסי חלונות, וגם זה פוצע. עליתי שוב מול המג"ד בקשר, ואמרתי לו שהמצב בלתי נסבל. הוא ענה לי 'בסדר, ב-16:00 יש הערכת מצב. תגיע, נדבר ונקבל החלטות'.

"ב-15:55 כבר הייתי בבית המג"ד. איך שבאתי להוריד את השכפ"ץ, האפוד והקסדה, פתאום דיווחו לי בקשר שיש פצוע לפלוגה. ביקשתי לחזור לשם, כדי לראות מה קורה, אבל המג"ד ביקש ממני להישאר. אחרי שתי דקות קיבלתי דיווח על פצוע נוסף. בהמשך, שני חיילים נוספים נפצעו. בשלב הזה, כבר לקחתי את הרגליים שלי ואמרתי למג"ד שאני יוצא לראות מה קורה. רצתי לבית, ואיך שהגעתי - אנדרלמוסיה מטורפת: ירי מטורף משני הכיוונים, גם שלנו וגם של הפלסטינים. דיברתי עם המג"ד ואמרתי לו: 'אין. זה עניין של חיים ומוות. אנחנו נכנסים פנימה לקסבה'. הוא אישר.

"לקחתי טנק, הצבתי אותו בין שני המבנים שהפלוגה שלי הייתה בהם, והנחיתי אותו לירות מטח פגזים כדי לרכך את השטח. בינתיים, הרכבתי לעצמי כוח. לקחתי מחלקה שהייתה קצת בהלם מהדם ומהפצועים - ידעתי שהדבר היחיד שיוציא אותה מזה זו לחימה. אמרתי לטנק לתת מכת אש, ורצנו מתחת לקו הירי שלו, כשרסיסים של בטון, בלוקים וזכוכיות נופלים עלינו. נכנסנו לבית שממנו ירו עלינו, וטיהרנו אותו.

"כשהסתכלנו מהחלון הצופה אל הקסבה, נגלתה לעינינו סמטה פסטורלית, כמו בירושלים העתיקה. פתאום, ראינו בסמטה שני מחבלים הולכים ברגוע עם נשק בתנוחת 'תלה-כתף', כמו מילואימניקים שיצאו הרגע לאפטר. הם היו בטוחים שלא ניכנס לקסבה, ולא היה להם מושג שאנחנו כבר בפנים. אז הוצאנו שני רימונים והורדנו להם אותם ממש על הראש. הוספנו גם כמה צרורות, והרגנו את שניהם.

"תוך כמה רגעים, הופיעו בסמטה עוד שני מחבלים, שניסו לחלץ את ההרוגים. גם עליהם הורדנו רימון מלמעלה, וגם אותם ריססנו. בהמשך, הגיע מחבל נוסף מהקצה השני של הסמטה - וגם אותו הורדנו. ככה, בפרק זמן של כ-50 דקות, דפקנו איזה שמונה מחבלים. זה היה פשוט וקל: כמו שמורידים למישהו שקית מים על הראש - ככה חיסלנו אותם עם רימונים וצרורות. קנינו לנו תהילה בעלות אפסית יחסית.

"ירד החושך, ועדיין נשארנו בקו המבנים הקדמי. התברר שההישג של פגיעה בכל כך הרבה חמושים בפרק זמן כה קצר פתחה את התיאבון לדרגים הממונים, ומיד התקבלה באוגדה החלטה שמחר בבוקר כובשים את הקסבה. ראו כי טוב.

"למחרת, גולני ואנחנו - כל אחד מכיוון אחר - התנפלנו על הקסבה. התקדמנו תוך כדי חילופי אש, והגענו לרחוב הראשי - ציר נאצר. במהלך ההתקדמות, התיישבנו על איזה סמטה, וכל פלסטיני חמוש שעבר בה - ירינו בו. באיזשהו שלב, המחבלים שינו טקטיקה, ולפני שהם נכנסו לסמטה, השליכו מטען צינור - ואחר כך ירו צרור.

"מהירי הזה נפצע החופ"ל שלי, ירון אוסטר, ומ"מ הסיור שלי קיבל כדור בצולבת שלו, ולא שם לב. הוא ניסה לירות בנשק, ולא הצליח. עמדתי מאחוריו, ואמרתי לו שהמחסנית שלו דפוקה. הוא הוציא אותה וראה שכדור נכנס לתוכה וריסק אותה. אם המחסנית הזאת לא הייתה שם, כנראה שהייתי חוטף ברצינות, כי עמדתי ממש מאחוריה ולא לבשתי שכפ"ץ.

"סיימנו את היום הזה אחרי שדפקנו לפחות 15 מחבלים. בערב, גם אנחנו וגם גולני ישבנו על ציר נאצר, והוחלט לדחות את השלמת טיהור הציר למחרת. הסתכלתי בשעון - השעה הייתה חצות. אמרתי למ"מים שיוודאו שכולם מנקים נשקים, ממלאים מחסניות, אוכלים משהו והולכים לישון -  כי מחר יש יום קשה. סיימתי להתארגן בסביבות 1:30 ותהיתי למה לי ללכת לישון עכשיו אם כבר ב-4:00 אני צריך להמשיך להסתער. אמרתי 'בוא ננצל את הלילה, ונרביץ את זה עכשיו'.

"עליתי בקשר מול המג"ד, שבאותו רגע ישן. ענה לי הקמב"ץ, שבדק עם גורמים בחטיבה, ואישר לי לצאת לטהר את הציר. מיד יצאנו לדרך. כל הסמטה הייתה מלאה בגופות של חמושים עם מדים מנומרים ונעלי פלדיום, שלרובם כבר גנבו את הנשק. חלקם היו מרוטשים והרוגים, וחלקם פצועים קשה. לפעמים הגענו לגופה, ופתאום היא זזה ולחשה לחישות כאב. הבאנו לשם את 'הסהר האדום', וסייענו להם לפנות את הפצועים לאחור, תוך כדי שהמשכנו לטהר את הסמטה.

"ב-5:00 בבוקר עלה מולי המג"ד, שרצה לתת פקודת תנועה לכל הכוחות. הוא שאל אותי מה מיקומי, ועניתי לו שאני נמצא בסוף סמטת נאצר, לאחר שסיימנו לסרוק אותה. הוא צעק 'מה זאת אומרת, ממי קיבלת אישור?' וסיפרתי לו מה קרה. בשלב הזה, הסמטה כבר הייתה מטוהרת. בשעות הצהריים הופיע מחזה, שלדעתי אין סממן ניצחון גדול ממנו: סמטת נאצר התמלאה במחבלים מבוקשים, חלקם עדיין עם הנשקים שלהם, וכולם עם ידיים מורמות. הובלנו את כולם למכלאה שבנינו באחד מבתי הספר, ושבסוף היום הכילה 300 אנשים. זה מה שנקרא: 'הקסבה הרימה דגל לבן'".

  

קסבה וקוץ בה

חצי שנה לאחר מבצע "חומת מגן", רס"ן אלון מדנס, הפעם כבר סמג"ד 202, התקמבק אל נקיקיה של הקסבה בשכם. הפעם, מבחינתו, הסוף היה טוב פחות - ומדמם יותר. "יצאנו לעצור את ראש החזית הדמוקרטית בעיר, והמודיעין היחיד שהיה לנו זה לגבי איפה הוא עובד, אז היינו חייבים ללכת על מעצר יום", מספר מדנס. "הגענו למעצר באזור הקסבה, ותוך כדי נסיעה ב'סופה' נורתה אלינו אש מחבלים, ואחד הכדורים חדר בין הגלגל לבין המנוע - ופגע לי ישירות ברגל".

הפציעה "המרגיזה", כדבריו, השביתה את מדנס, אך הוא הקפיד שלא להיעדר מהיחידה לאורך זמן. "כבר אחרי שבועיים חזרתי לגדוד על קביים", מספר הקצין. "אחרי חודשיים אפילו צנחתי, למרות שלא היה לי אישור מהרופא. זו הייתה צניחה של הגדוד, ואמרתי 'לא מתאים לי לא לצנוח עם הגדוד'. למרבה המזל, הכל עבר בשלום".



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה