באותות ובמופתים

אסף ולדן אתר הגבורה, בטאון ח"א, 2003
זאב מנקוביץ 2009

זאב מנקוביץ 2009


כל המציל נפש אחת



בצהרי יום הכיפורים של אוקטובר 1973 עמדו 451 איש שאיישו את מוצבי ומעוזי קו בר לב מול שלוש ארמיות מצריות. אחד מהם היה זאב מנקוביץ'.

עבור רב"ט זאב מנקוביץ', לוחם בגדוד 208 של מערך הנ"מ, נפתחה מלחמת יום הכיפורים ברגע שיצא מדלת ביתו בירושלים בשבת, 6 באוקטובר 1973. זאב, שלא זכה לקחת חלק פעיל במלחמת ששת הימים, הבטיח לעצמו שבפעם הבאה הוא לא יישאר בחוץ. הוא נפרד מאשתו ומבתו הפעוטה, ויצא למלחמה בפעם הראשונה, כדי לקיים את אותו נדר שנדר שש שנים קודם לכן כאשר דבר לא הכין אותו לחוויות הקשות אותן הוא עתיד לחוות בימים הנוראים של אוקטובר 1973.

מנקוביץ' (61) הוא כיום ד"ר להיסטוריה באוניברסיטה העברית המתמחה בחקר השואה וחינוך יהודי. "יהיה לך קשה לדובב אותי", הוא מתריע בתחילת הראיון, "אפשר לספור על יד אחת את מספר הפעמים שסיפרתי את הסיפור הזה. בכל פעם שאתה מספר, אתה צריך להתמודד עם הזכרון, וזה לא תמיד קל".

הפגזות ב'מצמד'

"היו מספר מקרים בדרך דרומה שהכניסו אותנו לאווירת המלחמה", מספר מנקוביץ'. "לא אשכח איך בפעם הראשונה ניצבנו מול טנק מצרי. ראינו אותו מכוון עלינו וידענו שלזחל"ם שלנו אין סיכוי. למזלנו הרב הוא לא פגע, אך כתוצאה מההדף, בשילוב עם הלחץ והבהלה, לאחד מאנשי הצוות ממש יצאו העיניים מחוריהם. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שהייתי עד לתופעה כזאת, שעד אז היתה זכורה לי רק מסרטי קולנוע.

"כשהגענו למעוז 'מצמד', בקו בר-לב, הבנו שאנחנו במקום מאוד רגיש ואסטרטגי שהמצרים בהחלט יתמקדו בו, ושאנחנו נהיה אלה שיספגו את זה. הייתה אווירה של מתח ושל הרבה מאוד פחד, אך יותר מהכל תחושה שעכשיו זה הדבר האמיתי. כל כמה דקות היו התראות, וקצב ההפצצות וההפגזות עלה מיום ליום.

"אין לי היום שום ספק שהיה מחדל כבד והוא שהכלים שלנו היו במצב רעוע ביותר. המצברים לא היו מלאים, לא היתה מספיק תחמושת והציוד היה חסר. עבודה רבה ומאמצת נדרשה כדי להביא את הציוד למצב סביר. הייתה גם בעיה שלא הסבירו לאנשים חדשים בשדה הקרב דברים שנראים כמובנים מאליהם למי שהתנסה בסיטואציות כאלה. לדוגמה אנשים חדשים שלא ידעו את חשיבותה של עמדה אישית, היו צריכים ללמוד בדרך הקשה. היה הרבה כעס כנגד המערכת, אבל כמו שהיה ברור שמישהו יצטרך לתת את הדין אחר כך, היה גם ברור שזה לא הזמן לעסוק בזה. "היה גם צורך להתמודד עם הפחד מארטילריה. היות שהעמדה היא עמדה אישית, אתה יושב לבד ומחכה. כמה פגזים נופלים מלפניך, כמה מאחוריך, ואתה מחכה לבא שייפול עליך. הדמיון העשיר לא נח לרגע וממציא לך כל מיני תרחישים. אין תקשורת בין האנשים פרט לצעקות ושום דבר לא ברור באותם רגעים".

שרוף על הדוברה

מטחי הפגזים והפצצות סירבו לתת רגע של מנוחה. בין שלל הרעשים שבאוויר מבחין זאב בקול חנוק ומיוסר שקורא פעם אחרי פעם: "הצילו...תעזרו לי...". מנקוביץ', שנמצא במרחק של כשלושים מטר מהמקום, מתקשה לאתר את מקור הקול. הוא מתקדם אל עבר אחת הדוברות ומשחרר צעקה לאוויר:"איפה אתה?" כעבור כמה שניות מתקבלת תשובה: "אני כאן, למעלה". מנקוביץ' מביט למעלה, ומגלה פלטפורמה בגובה של כשלושה מטר. "יצרתי איתו קשר עין לראשונה, והבנתי שהוא ספג פגיעה ישירה של פגז", משחזר מנקוביץ'. "לא היתה שום דרך לעלות. קראתי לו ואמרתי לו 'אתה חייב לקפוץ, אין ברירה, אני אתפוס אותך'. החייל נעתר וקפץ, ומנקוביץ' אכן תופס אותו. באותו רגע נגלה לעיניו של זאב מחזה מזעזע. כל שערות גופו של החייל נשרפו כליל, לא היה זכר לבגדיו, וכוויות כיסו אותו מכף רגל ועד ראש. דבר לא נשאר, פרט לזוג נעליים חרוכות."הוא הסתכל עלי בעיניים עצובות", ממשיך מנקוביץ', "ואמר לי: 'אני גמור נכון? 'אמרתי לו שלא, ושיהיה בסדר, למרות שבלבי לא האמנתי שהוא ישרוד. הוא אפילו לא היה בהיסטריה, אלא מעבר לה. הוא היה במין סבילות של רגעים אחרונים. במהלך כל הדרך אל המרפאה, הוא לא הפסיק לשאול אותי שוב ושוב: 'נכון שאין לי סיכוי?'". למרות זאת העמיס אותו מנקוביץ' על גבו וסחב אותו כל הדרך עד לתחנת איסוף הנפגעים. עם הגעתם לתחנת הפינוי התעלף אחד החובשים למראה הפצוע. אף אחד לא ידע איך להגיב. מנקוביץ' חושף את כתפו השמאלית ומגלה כוויה חמורה שנוצרה מהמגע עם גופו הבוער של הפצוע.

למרות שנפצעתי, לא היו במקום אנשים או אמצעים לטיפול בבעיה, ואנחנו היינו באמצע מלחמה. עטפתי את המקום בתחבושת אלומיניום. חוץ מזה, לא יכולתי לעזוב את החברים שלי. ידעתי שיש מידה של חוסר אחריות באי קבלת טיפול, אבל היינו מאוד ישרים אחד עם השני וכל עוד יכולתי לתפקד, לא יכולתי שלא להיענות לקריאה. זה בא מבפנים וזה הכי ברור. לא הייתי צריך להתלבט ולהחליט.

"מעולם לא ביררתי מה עלה בגורלו של האיש שפיניתי ומעולם לא יצרתי איתו קשר. ביני לבין עצמי לא ידעתי אם עשיתי לו טובה. מצבו היה כל כך חמור עד שאינני יודע איזה חיים הוא יכול היה לחיות גם לו היה שורד. חששתי שיאמר: 'מה עשית לי?! "בנוסף ידעתי שאם אצטרך לפגוש את המשפחה, אצטרך לספר סיפור והסיפור הוא כל כך נורא שלא הייתי מסוגל לספר אותו בפניהם. זה לא כדור בלב, זו פגיעה ישירה של פגז". באשר לפציעתו שלו נזכר מנקוביץ' בחיוך: "המדהים בצבא הוא שאפילו דבר כזה יכול להפוך להיות מקור להומור. בכל פעם שהתיישבנו לאכול היו מבקשים ממני לשבת בקצה השולחן, כדי שאמשוך את הזבובים לקצה השני. וברוך השם, לא היו חסרים זבובים באיזור התעלה..." רק כשלושה ימים אחרי הפסקת האש, זכה מנקוביץ' לטיפול רפואי. הוא הועבר לבסיס רפידים, שם לאחר ארבע שעות המתנה הושכב על שולחן הטיפולים. באותו רגע הוכנסו לחדר שלושה חיילים מצרים שהיו במצב של אפיסת כוחות מוחלטת. "הורדתי מהשולחן, ושמחתי לגלות שהטיפול נעשה רק לפי דחיפות ולא לפי אף שיקול אחר. הייתי גאה בצבא שלי, וידעתי שזה משהו שאקח איתי לכל החיים".

"דמותו של הפצוע שפיניתי נשארה איתי, אבל זה לא הפריע לי לתפקד. מנגנוני ההגנה שלי ננעלו לחלוטין, אחרי שעמדו במבחן כזה בפעם הראשונה. ישנם הרבה יותר מראות מאשר ניתן לעכל באותו רגע. המקום הזמני לריכוז הגופות, היה בסמוך לכלי שלנו, וזה היווה עבורי את התזכורת החזקה ביותר למחיר של המלחמה הנוראה הזו".

"התגובות וההחלטות במקרים ורגעים כאלה נובעות ממי שאתה. הסך הכל של מה שראית, למדת, מה שאתה אומר ומה שאתה מאמין בו. אתה יודע שאתה חוטא לעצמך אם לא תלך עם זה, אבל שום דבר הוא לא ברמה של מודעות. זה כל כך נכון וברור, שהיה הרבה יותר קשה אם היתה לך חצי שעה לחשוב ולהתלבט לפני שאתה מגיב. ידעתי שיהיה לי מאוד קשה לחיות עם עצמי אם אתן למשהו להפריע לי. בדיעבד אתה אומר: 'טוב שכך פעלתי'. אתה מוצא את הרגע לטפוח לעצמך על השכם ולראות שכל מה שבנית בתוך עצמך עד אז אכן הועיל ברגע האמת".

"מה שהיה עבורי מקור גדול מאוד של גאווה ותקווה, היה לשמוע בקשר את הקצינים מנהלים את הקרבות. הם היו אנשים ברמה אחרת - הרגישות האנושיות, המקצועיות. היו גם אזרחים רבים שבאו לעודד אותנו, והגיעו עם ארטיקים או אבטיחים. התרגשנו לראות איזה מאמצים אנשים השקיעו בשביל למצוא את הדרך שלהם לומר: 'אנחנו איתכם'".

נציגי הצדדים חותמים על הסכם הפסקת האש. אחת עשרה שעות של נסיעה באוטובוס נראות כמו רגעים ספורים בהשוואה לחודש שקדם להן. זאב מנקוביץ' פוקח את עיניו בכניסה לקסטל, ואורות ירושלים נגלים לפניו לראשונה מזה זמן רב. מקצה האוטובוס נשמע קול שירה חרישי - "אוויר הרים צלול כיין...".

מקור הכתבה



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה