היו שם פצועים ונוצרה סמטוחה שלמה של צעקות נפגעים משני הצדדים

טל זגרבה אתר הגבורה, במחנה 30.10.09
חיים נדל ב-2009

חיים נדל ב-2009


האלוף (מיל') ד"ר חיים נדל נשאר להמתין לתגבורת ולפקד על כוח קטן באזור המתלה במהלך מבצע "קדש", ללא קשר ועם לא מעט פצועים. על כך הוענק לו צל"ש אלוף פיקוד הדרום. דרגתו של נדל בארוע היתה סגן.



כשההיסטוריון האלוף (מיל') ד"ר חיים נדל מתבקש לשרטט את קורותיו מלאי התעוזה במבצע "קדש", הוא ניגש לכך מצויד בראייה אקדמית וצבאית. ביניהן, השתחלה פנימה גם ועדת וינוגרד, לבדיקת מחדלי מלחמת לבנון השנייה, שנדל נמנה עם שורותיה והוסיפה את מימד ההווה לתבשיל. 53 שנה עברו חלפו ביעף מאז דהרו זחל"מי הצנחנים לעבר סיני. זחל"מים כבר אין, גם סיני כבר רחוקה, אך ערכי לחימה יש גם יש. "בין יתר פועלי יצא לי לשבת בוועדת וינוגרד, ושם גם שמעתי שערכי הלחימה השתנו מאז תקופתי כקצין בצבא", מסביר ד"ר נדל. "אז ניגשתי לאינטרנט והוצאתי את מסמך ערכי צה"ל 2007 וגיליתי שהם בדיוק אותו הדבר, אולי בסדר קצת שונה: ביצוע משימה, דבקות במטרה, אחוות לוחמים, חתירה לניצחון, רוח לחימה, נחישות, רציפות בלחימה. עקרונות אלה לא השתנו גם היום. ערכי הלחימה נשמרו וחובה לשמר אותם בעתיד. אני בעד ניצול הטכנולוגיה המתקדמת בכל מצב ומצב, כל עוד לא נשכח שהאדם הוא המרכז, הוא שמפעיל את המכונה. לכן, הערך שהאדם מתחנך על–פיו הוא זה שמביא לניצחון. ושלא יהיה ספק: אנחנו חייבים להביא ניצחון צבאי בכל תנאי ובכל מפגש עם אויב".

אחרי 33 שנותיו במערכת הצבאית (בתפקידו האחרון שימש נשיא בית–הדין הצבאי לערעורים), מכיר ד"ר נדל ערכים אלה על בשרו ודרגותיו, ונוקב בשמם בקול ברור. את ההכשרה הערכית שלו ספג במבצע "קדש" בעת שהיה קצין צנחנים צעיר בדרגת סגן, שנשלח ללימודים. עם תחילת הקרבות, הניח ד"ר נדל את הספרים בצד והצטרף מרצונו לגדוד בפיקודו של אהרון דוידי, ושימש בו קמב"ץ. ב–31 באוקטובר 1956 הוא לחם ביחד עם כוחות החטיבה בקרב המתלה ותרם רבות לניצחון על המצרים. עם רדת הערב, הוטלה עליו משימה על–ידי המח"ט, אריק שרון, להיאחז בשטח עד בוא התגבורת. כך, מצא עצמו הקצין הצעיר בשטח עוין, ללא קשר, מפקד על כוח לוחמים בן 40 איש ומגיש סיוע לפצועים מצרים וישראלים כאחד. על כך הוענק לו צל"ש אלוף פיקוד הדרום.

 

קרב בשעת צהריים

באוקטובר 1956, כשברזומה של מדינת ישראל הופיעה מלחמה אחת, הוחלט במערכת הביטחון לצאת למבצע נועז, בשיתוף הצרפתים והאנגלים, למיגור השליטה המצרית על תעלת סואץ. עם היוודע דבר היציאה למבצע, עזב נדל מיד את לימודיו ושב לחטיבתו אדומת המורשת. "הייתי אז בלימודים מטעם הצבא וכששמעתי שגייסו את המילואים, רצתי היישר לגדוד של דוידי, גדוד 'איקס'", מספר ד"ר נדל. "בגדוד הזה היו שלוש פלוגות, ובראשן: יהודה מיטלמן, לוי–חופש ומיכה בן–ארי (קפוסטה), שפיקד על הסיירת החטיבתית. פרט לגדוד שלנו, ירדו לסיני גם גדוד 890 של רפאל (רפול) איתן, גדוד 88, הנח"ל המוצנח, בפיקודו של מוטה גור, וגדוד המילואים 28 בפיקודו של שרולנה כהן. זו הייתה מצבת הכוחות בפתח מבצע 'קדש'. חשוב גם להדגיש שחטיבת הצנחנים, אז חטיבה 202, הייתה אמנם מורכבת מארבעה גדודים, אך רק גדוד 890 צנח במתלה. ב–29 באוקטובר ב–16:20 אחר הצהריים - 16 מטוסי דקוטה, מלווים במטוסי קרב, הצניחו 395 צנחנים. אנחנו היינו הגדוד של דוידי, וביחד עם הגדודים של מוטה ושרולנה נסענו לכיוון המתלה, ועברנו דרך כונתילה ותמד. למעשה, המפגש בין הכוח שלנו, שנע על זחל"מים, אוטובוסים ומשאיות, לגדוד 890 שהוצנח, היה בלילה שבין 30 ל–31 באוקטובר. אז, חברו ארבעת הגדודים לראשונה.

"המתלה הוא ערוץ צר יחסית שבפתחו הדרומי–מזרחי נמצא מיצר חיטין, ובקצהו השני מיצר המתלה. כל אורכו של המעבר הוא בערך כ–20 קילומטר, מתוכם שישה קילומטרים הם מיצר חיטין, היכן שאני הייתי עם הכוחות של מוטה וחקה (יצחק חופי - ט"ז) הסמח"ט. קרב המתלה התנהל אמנם לאורך המיצר, אבל עיקרו היה בתוך מיצר המתלה ובערוץ עצמו. ישבו שם שני גדודים מצריים, גדוד 5 וגדוד 6, שהיו מתוגברים ב–14 מקלעים, 12 תותחי 57 מ"מ ו–40 קנים של מרגמות צ'כיות.

"ביום ג', 31 באוקטובר, בשעה 12:50, החל כוח הצנחנים להיכנס למתלה. הכוח הורכב משתי פלוגות של גדוד 50 של מוטה, אליהם הצטרפו גם דוידי המג"ד וחקה הסמח"ט. אחריהם נעה הסיירת, שחשבה להגיע לתעלה ולשחק במים. בפועל, הכוח התפצל וחלקו נמצא בחלק המזרחי, סמוך למיצר חיטין. בחלק הזה היו המשאיות, המרגמות ואני, ודוידי לקח עלינו את הפיקוד, מכיוון שנאמר לנו שבתוך הערוץ נתקלו באש חזקה. התקרבנו לערוץ, ושם התחיל קרב המתלה.

"הקרב התחיל בשעות הצהריים כששתי פלוגות שלנו נכנסו לתוך הערוץ. צריך לזכור שזה היה אוקטובר ומחשיך כבר ב–17:30־18:00. זה מאוד הקשה עלינו להילחם מכיוון שהקרב אמנם החל בשעה 12:50, אך הוא נמשך עד 20:00 בערב. בשבע השעות האלה ניסינו לאתר את האויב, שישב בכוכים בצד המזרחי של הערוץ וניתק את הכוח של מוטה, שהגיע לצד המערבי של המעבר. דוידי ביקש מתנדב אחד שיעלה על הג'יפ וייסע לאורך הערוץ כדי שנוכל לזהות מאיפה המצרים יורים. רפול התנדב, משה וחצי (רא"ל משה לוי - ט"ז) התנדב, יאיר תל–צור התנדב, אני התנדבתי ויהודה קן–דרור התנדב. דוידי בחר בקן–דרור שהיה הנהג שלו, שנהרג במהלך ביצוע המשימה וקיבל עליה את עיטור הגבורה. בנוסף, הבאנו לקצה המיצר תול"ר 106 מ"מ שהטיסו לנו מקפריסין, ובעזרתו ניסינו להשמיד את הכוכים.

"בינתיים, הסיירת נשלחה לטפס ולהילחם במצרים שהיו על ההר הדרום–מזרחי. המח"ט, אריק שרון, שהה ליד מצבת פארקר במרחק קילומטר מהמקום בו ישבנו, ודוידי ביקש ממנו תגבורת. אז אריק שלח כוח בפיקודו של עובד לדז'ינסקי מגדוד 890 ואת הפלוגה של לוי–חופש מהגדוד של דוידי. הוחלט ששתי הפלוגות ילכו לאורך המיצר ויטהרו את הכוכים המצריים שבדרך. עובד הלך בחלק הדרומי של המעבר ולוי–חופש הלך בחלקו הצפוני - וכך טיהרנו את כל הכוכים".

 

לילה טראגי

עד תום הקרב, סמוך לשעה 20:00, היו לצנחנים לא פחות מ–38 הרוגים ו–120 פצועים. הצד המצרי ספג גם הוא אגרוף מטלטל עם למעלה מ–200 הרוגים. לאחר שצה"ל פינה את ההרוגים ואת מרבית פצועיו, החליט שרון להציב בשטח כוח בפיקודו של נדל שיאבטח את האזור עד עלות השחר. "אריק הורה לי להישאר בלילה עם כ–40 איש באזור ההר שחלש על מעבר המתלה", הוא משחזר. "אמנם הוא הורה לי להיות על ההר, אבל גם ירדתי מדי פעם למיצר. לא היה לי קשר עם אריק כי המכשיר כנראה לא פעל היטב, ומצאתי את עצמי קורא ל'כל ישראל', כלומר לכל מי ששומע אותי. הרעש שבקע מתוך המעבר היה נורא, ומרביתו הורכב מבכי ומצעקות של נפגעים מכוחותינו שנשארו שם מהקרבות. שמעתי אותם מייבבים ממש מתחת לרגליי. היו שם גם פצועים של האויב ונוצרה סמטוחה שלמה של צעקות הנפגעים משני הצדדים שנמשכה כל הלילה.

"לכל מי שיכולנו לעזור, גם מהצד השני, עזרנו. היו פצועים של הסיירת על הרכס ובמיצר שכבו לא מעט פצועים. למרות הסכנה שבתנועה - מכיוון שאתה לא יודע מה יעשה הצד השני כשאתה נע בשטח - עברנו בין הפצועים וטיפלנו בהם. הייתה פה בעיה נוספת: צריך להיזהר מאוד כשאתה ניגש למישהו שצועק 'עזור לי', כי הוא עלול לשלוף פתאום מקלע ולירות בך. למרבה המזל, לי זה לא קרה, ולמרות שהסיכון הזה היה קיים, לא עשינו לאויב וידוא הריגה.

"הלילה זכור לי כלילה טראגי וקשה אישית ונפשית. כשאתה מסתובב בין הפצועים והם מתחננים לעזרתך, ולא תמיד יש לך מה לעשות, זה מאוד לא נעים. מה גם שזה לילה אפל, ואתה נמצא לבדך בשטח. אין לך קשר, אתה צועק כדי שמישהו יבוא לעזור, אבל אף אחד לא עונה. גם המצרים קיבלו מאיתנו טיפול, ולזכותם ייאמר שהם לא ירו עלינו ולא תקעו לנו כדורים בגב. בסופו של דבר לא היו שום אבידות בכוח שלי למרות הסיכון הגדול.

"למחרת, עם שחר, הגיעו שתי פלוגות מגדוד 88 - אחת בפיקודו של אברהם אורלי והשנייה בפיקודו של אברהם קלאר - שהחליפו אותנו בשטח וקיבלו מאיתנו את האחריות על מעבר המתלה. בהמשך, נע גדוד 890 לכיוון שארם–א–שיח'. שם נולד הוויכוח ההיסטורי מי נכנס ראשון לעיר: הצנחנים בפיקודו של רפול או חטיבה 9 בפיקודו של אברהם יפה. מוטה גור הוצנח עם הגדוד שלו בא–טור הסמוכה לשארם–א–שיח', ובזה בעצם הסתיים קרב המתלה. חשוב לציין שאנחנו שאפנו לניצחון צבאי בכל ההיתקלויות. למרות שבמתלה לחמנו מול שני גדודים מצריים עם נשק מסייע, גברנו עליהם. היינו מעטים מול רבים - וניצחנו. גם היום אנחנו חייבים להגיע לניצחון בכל מפגש עם האויב, מכיוון שאם אתה לא מתקדם קדימה - אתה מתדרדר למטה.

"חונכתי, ואני מנסה לחנך לכך שביצוע משימה כמו טיפול בפצועים, הוא דבר שצריך תמיד לשאוף אליו, ולא תמיד אתה יכול לשאול מה המחיר שתשלם. אמנם כשאתה עולה גבוה יותר בדרגים, השאלות האלה מקבלות תשובות קצת שונות, אבל העיקרון תמיד היה שלא משאירים פצוע בשטח. לכן לא ראיתי במשימה הזאת שום דבר יוצא דופן: נכנסנו, הסתבכנו וחתרנו לניצחון. לדעתי, השאלה צריכה להיות האם החטיבה הייתה צריכה בכלל להיכנס למתלה. אבל גם כאן יש בהיסטוריה דעות לכאן ולכאן. אני יודע רק שאז, כסגן חיים נדל, קמב"ץ גדוד 'איקס' של דוידי, ראיתי שהמשימה שלי היא לשמור על השטח ולטפל באנשים כמה שיותר מהר מבלי להתחיל לחשב אם יהיה לי עוד פצוע או פחות פצוע - וזה מה שעשיתי".


attachment 30.10.09-s-v5.pdf



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה