אתה אומר לעצמך: 'מדובר במטווח ברווזים. זהו, אנחנו הבאים'

זו השנה השלישית שסמ"ר (מיל') עידן יעקב לומד במגמת הלחנה לסרטי קולנוע ולסדרות טלוויזיה בבית־הספר למוזיקה "רימון". אם יידרש בעתיד ליצור מנגינה לסרט מלחמה, הוא כבר יודע בדיוק כיצד תישמע - היא תעביר תחושות של פחד ואומץ, של רגישות וקהות חושים. ערבוביה כמעט בלתי אפשרית של רגשות.

את הרעיונות למנגינה לא יצטרך יעקב לחפש רחוק. בסך הכול יידרש ממנו לנבור מעט במוחו ולשחזר את חוויותיו כשריונר במלחמת לבנון השנייה. "יש כל–כך הרבה תחושות שבאות לידי ביטוי במלחמה, ורק מי שחווה אובדן יוכל לעכל את כל המסרים בשלמותם", הוא אומר. "הפסקול מצורף לסרט בשלב האחרון, ואם בוחנים סרטים איכותיים, מגלים שהמוזיקה המדהימה תרמה להצלחת הסרט באופן ניכר. המטרה שלי היא לאו דווקא לגרום לצופה להזדהות, כמו הרצון לגרום לו להגיע להבנה שלמלחמה יש חוקים משלה ושקורים במהלכה אירועים סוריאליסטיים".

האירוע ההזוי והפרטי של סמ"ר (מיל') יעקב החל בבוקר שבת, 12 באוגוסט 2006. ארבעה חודשים בלבד לפני שחרורו פרצה מלחמת לבנון השנייה, ובמקום להתכונן לחפש"ש הוא נקרא לקחת בה תפקיד כחלק מכוח קדמי של גדוד השריון עשת, שעשה אז את דרכו לסלוקי. הודות לאומץ הרב ולרוח הלחימה האיתנה שהפגין במהלך הקרבות, אשר שיאם בפינוי פצועים תחת אש, זכה השריונר המסור למתנת שחרור קצת יותר ראויה - צל"ש ממפקד אוגדה 162.

זהירות, התהפכות

הצרות של יעקב, טען–קשר בתפקידו, התחילו כבר עם הכניסה ללבנון. זמן לא רב לאחר שחדר עם חבריו לשטח האויב, פגע בטנק מטח של טילי נ"ט, השמיד את התותח שלו, ולמעשה הותיר את חברי הצוות עם קופסת מתכת חסרת תכלית אמיתית. "אני לא אשכח איך התותחן עלה בג'נטקס (מערכת הקשר הפנימית) ואמר למפקד, סג"ם חיים גלפנד, שאין לו תותח", אומר יעקב. "חיים עלה בקשר ואמר לו, 'תכבה ותדליק מחדש' והוא השיב, 'לא, חיים, אין לי תותח!' הסתכלתי מבעד לסדן ובמקום לראות חור קטן הבחנתי בחור ענק שמפאר את הטנק. התלבטנו מה לעשות, הרי בלי מרכיב האש העיקרי אנחנו די מיותרים וחסרי יכולת תגובה, אבל גלפנד עודד אותנו להמשיך, כשהסביר שאולי נוכל לסייע אם יידרש חילוץ.

"התחלנו לנוע בשיירה של חמישה טנקים במעלה הסלוקי לעבר העיירה רנדוריה. אחד הצירים במבואותיה קרס, והטנק של הסמ"פ נכנס לשיפוע צד ועמד להידרדר. התקרבנו עם הטנק במטרה לחלץ אותו, אך מצאנו את עצמנו לכודים בתוך ואדי תלול. זה היה מפחיד נורא. בכל אותה עת בקע קול נשי ממערכת הכריזה וקרא 'זהירות, התהפכות' שוב ושוב. חסר היה רק שאיזו אצבע מכנית תיגע לנו בגב ותגיד 'חבר'ה, אתם נופלים'.

"החלטנו לגלוש מעט אחורה, משום שזו הייתה התקווה היחידה לא להתהפך עם הטנק. בסוף הידרדרנו עד למטה, וכתוצאה מכך הזחל, באמצעותו נע הטנק, יצא מהגלגלים - מה שאמר שאי־אפשר היה להמשיך לנסוע בצורה תקנית. גם הקֶשֶר הפלוגתי נפגע ונשארנו עם קשר פנים בלבד, כך שלמעשה היינו די מנותקים ממה שמתרחש מסביבנו. המ"פ ומפקד הטנק ניסו לבצע תיקון בתנאי שטח וכמעט הצליחו במשימה, אבל אז התחיל הבלגן האמיתי - נורו לעברנו יריות מנק"ל וטילי נ"ט.

"בהתחלה היו מחשבות להזעיק די–9 שיפלס ציר ויחלץ אותנו, אך הבנו שזה לא ריאלי בתנאים שהיו שם. פרצה שריפה והאש עוד לא פגעה בנו, אבל היא כל הזמן התקרבה. התחלנו לשמוע עשבים שמתחילים להישרף בקרבת מקום. גלפנד והמילואימניקים שהיו בבטן הטנק ואבטחו את המקום בעת התיקון, חזרו לטנק במהירות. שמענו מישהו עולה בקשר ואומר שאחד הטנקים קיבל פגז, וזה יצר לחץ והמולה. התחילו צעקות בנוסח 'התותחן שלי פצוע', וזעקות שפילחו את האוויר, אבל לא היה לנו מה לעשות חוץ מלהמתין. זו תחושה נוראית.

"לאחר דקות ספורות, טנק נוסף מהכוח חטף פגז. הטנק שהיה לידנו החל לירות אש יעילה לעבר מקורות הירי, ובאמת ייצר אש מסיבית. לנו לא היה מה לתרום: היינו אמנם עם פגזים, אבל בלי תותח. מה יכולנו לעשות, לזרוק אותם עם הידיים? ירינו במא"ג שמותקן על הטנק, אבל באמת שלא היה מדובר בכוח אש שיכול היה להסב נזקים רבים לצד השני. אחרי שירינו צרור, אמרתי בצחוק: 'בואו נפסיק, זה רק מעצבן אותם עוד יותר. אולי אם הם יראו שאנחנו לא יורים אז הם יוותרו לנו. שיראו שאנחנו חמודים'. המצב לא היה אופטימי במיוחד - מתוך חמישה טנקים, שניים היו מושבתים ואחד בלי תותח, והכוח שמאחורינו היה במרחק של קילומטר. היה נדמה שגרוע יותר לא יכול להיות, ואז נשמעה קריאה שעשן מיתמר מהטנק של שי ברנשטיין, מפקד הפלוגה".

אל תשכחו אותי

השבתת הטנקים בזה אחר זה יצרה אווירת נכאים בקרב הצוות חסר התותח. "שלושה טנקים כבר נפגעו ואתה אומר לעצמך: 'מדובר במטווח ברווזים. זהו, אנחנו הבאים לחטוף", משחזר יעקב. "חיים נתן הוראה לפרוק מהטנק באופן מידי את הציוד, ופתחנו בריצת אמוק תחת אש כבדה לטנק של שי, שהיה במרחק של 30-20 מטר מאיתנו. ירו עלינו מכל הטוב של עולם התחמושת - גם פגזים, גם מא"ג וגם נק"ל.

"חיים, שהגיע ראשון, נראה המום. הוא אמר לי: 'שי הלך' - וזה נשמע לי לא הגיוני בכלל. חשבתי שאולי הוא יצא מהטנק לפני הפגיעה ולזה הוא התכוון. הייתי בשוק מוחלט. לפני כן, אף פעם לא הייתי בסיטואציה דומה. עד אז, זריקת אבנים בסיורים הייתה השיא מבחינתי. אתה לא רגיל למצב שבו נהרגים אנשים.

"בתוך הטנק של שי היה עשן ובלגן שלם. היינו בטוחים שכולם מתו. השריפה הנוראית שהשתוללה גם גרמה למערכת כיבוי האש לשחרר חומר מחניק, והיינו חייבים לפעול בדיוק וביעילות כדי לא להיחנק.

"בהתחלה הוצאנו את הטען, סמ"ר עמי משולמי, מהמסדרון האחורי. הוא היה בהכרה, אבל סבל מכוויות רבות. לאחר מכן נכנסנו שוב פנימה כדי לחלץ את התותחן, סמ"ר עידו גרבובסקי. גם הוא סבל מכוויות רבות. בנקודה ההיא שמענו צעקות מתא הנהג: 'אל תשכחו אותי, תחלצו אותי'. חשבנו מה לעשות, כי הנהג היה במיקום מאוד מסובך, אבל אז פתאום שמענו רחש, והנהג, סמ"ר אדם אזולאי, התחיל להתקרב אלינו באופן עצמאי. התברר שבזמן הפגיעה הוא איבד את ההכרה ואחר כך היא שבה אליו.

"גררנו את הפצועים למקום יחסית בטוח, כדי שנוכל להעניק להם טיפול רפואי ראשוני. ביצענו בהם הנשמה ועיסוי חזה, אבל איבדנו את עמי ועידו כאשר חדלה להם פעילות הלב. אחרי כשעה הגיעו חבר'ה של פלס"ר 401, ויחד סחבנו את כולם על אלונקות עד לנקודת מגנן, מקום שנחשב לבטוח יחסית. מאוחר יותר התברר לנו שהלכנו בשדה מוקשים. למזלנו, לא עלינו על אף מוקש.

"באותם רגעים, התגובה שלנו לכל מה שעברנו הייתה אפתית. בזמן מלחמה אתה מתקשה להבין את גודל האובדן. זו אווירה אחרת לחלוטין ואתה לא מאופס. אחר–כך שמעתי שגם חברים שלי בפלוגה הקודמת אליה השתייכתי נהרגו, בהם אורי גרוסמן, בנו של הסופר דויד גרוסמן, שעשה איתי מסלול ביחד. כשהגענו בחזרה לישראל, כבר זרקתי את האפוד והנשק והדלקתי סיגריה כדי לפרוק מעט את הכאב. להתחיל לעכל את מה שחוויתי".