פשוט 
שריונר

בנובמבר 1957 זימן הרמטכ"ל משה דיין את ישראל טל (טליק) ללשכתו, ושאל אותו מתי יוכל לעבור הסבה לשריון. "שבועיים–שלושה", השיב טל, שהיה איש חי"ר מאז גיוסו לבריגדה בגיל 17. "לא", אמר דיין ללא חיוך, "אני מתכוון: באיזו שעה?"

בין אם הסיפור אמיתי ובין אם הוא חלק מהאגדה שנרקמה סביב שני האישים, אין זה חשוב. החשוב הוא שאותו מפגש הפך לנקודת ציון בתולדות השריון וצה"ל. נקודת ציון - כי ההסבה שעבר טליק הקפיצה את הצבא הישראלי כולו שנות אור קדימה.

טל עשה לשריון את מה שעזר ויצמן עשה לחיל האוויר. בתום תקופת פיקודם, שני חילות המחץ המרכזיים לא היו דומים כלל לחילות שקיבלו. לא במקרה שררו בין השניים יחסים מיוחדים: ויצמן כינה את טליק "הפנתר השחור" כאזכור לכומתה השחורה שהייתה תמיד על ראשו, ואילו טליק כינה את ויצמן "הציפור הכחולה". הייתה בדבריו אף נימת קנאה מסוימת, כי טליק הצעיר רצה בכלל להיות טייס.

בעידן בו ניפוץ מיתוסים סביב אישים הוא בון–טון, כמעט מביך להיווכח עד כמה קשורה מהפכת התותחנות בשריון בדמותו של אדם אחד. בקִרבת טל אמנם פעלו מפקדים מצוינים, שכל אחד מהם תרם להישגי השריון במלחמת ששת הימים, אך ההצלחה הגדולה נזקפת לזכותו של איש אחד, קטן קומה, פילוסוף צבאי בעל תכונות נפוליאוניות. בכך מודים בזהירות גם אלה שבלבם השגות על עוצמת הריקושטים שניתזו מדמותו הכל–כך דומיננטית של טליק.

דדו, חברי

טל, ששם משפחתו עבר מדור לדור עוד מימי אבותיו הציונים בביאליסטוק, היה בעל אישיות דומיננטית ביותר. עד סוף ימיו היה דמות מרכזית במשרד הביטחון ומקור להתייעצויות בנושאים צבאיים משמעותיים. הוא נחשב להוגה דעות בענייני ביטחון האומה, ואף כתב בנושא ספר עב–כרס. הוא היה מפקד קפדן וחד, סמל למושבניק הקלאסי בעל הכישרון הטכני.

טל נולד במחניים, ובגיל חמש ניצל מהפוגרום שביצעו ערביי צפת בתושבים היהודים. את נעוריו העביר במושב באר טוביה ובגיל 16 התגייס ל"הגנה". שנה אחר–כך התגייס לצבא הבריטי והפך למומחה למכונות ירייה כבדות. הוא לחם בגרמנים בחזית איטליה ונמנה עם קבוצת "הנוקמים". לאחר שובו ארצה, מילא תפקידים בכירים במנגנון הקבע של ה"הגנה" וצה"ל.

טליק עבר לשריון זמן קצר אחרי המפגש המתואר עם דיין. הוא פשט את דרגותיו והצטרף כחניך לקורס טנקיסטים. מאז עשה את רוב דרכו בשריון, בלי לפסוח על התפקיד המסורתי של מח"ט 7. בהמשך הפך לסגן הרמטכ"ל, לעוזר שר הביטחון ול"מר מרכבה".

כסגן מפקד גיסות השריון, היה טל מספר שתיים של הרמטכ"ל לימים דוד (דדו) אלעזר. על אף הבדלי המוצא והרקע הצבאי ביניהם, היו שני הקצינים הבכירים חברים טובים. פניו של טליק הביעו נימת רכות כשביטא את המילים "דדו, חברי". השניים שירתו יחד במחלקת ההדרכה תחת פיקודו של יצחק רבין, יחד הוענקה להם דרגת אל"ם ויחד איחרו לטקס בלשכתו של דיין. כשדדו נבחר לפקד על השריון, יצא טליק ללמוד פילוסופיה באוניברסיטה העברית.

כשנכנס אלעזר לתפקידו בספטמבר 1960 הוא הציב לעצמו ארבע מטרות: להעלות את רמת השריונאים באמצעות ייעול האימונים וניצול כל פגז, לארגן מחדש את הסד"כ, לשכלל את תו"ל קרבות השריון בשריון ולשפר את לוחמת הלילה. עד כמה שניתן לשפוט, הצליח דדו להגשים בעיקר את שתי המטרות האחרונות. ב–1 בנובמבר 1964 מונה טל למפקד הגיסות במקומו והחליט לערוך שינוי בחוליה החלשה שנותרה: רמתם המקצועית של החיילים והמפקדים.

כדי להבין את המהפך הדרמטי שהתרחש עם כניסתו של טליק לתפקיד, יש להכיר את תולדות השריון בצה"ל. כמו כל כוח מחתרתי, גם הצבא הישראלי חש בראשיתו רתיעה מלחימה מתוך מיכל ברזל ממונע. אף על פי שצה"ל החל להיבנות במתכונת הצבא הבריטי כבר ב–48', רק במבצע "קדש" חלה התפנית: תחילה הורה הרמטכ"ל משה דיין להוביל את הטנקים לסיני על מובילים, מאחורי החי"ר, אך לאחר שהוכיחו את עצמם משמעותית בשטח - שינה את דעתו.

בשנים הבאות גדל השריון והתגבש תחת פיקודם של חיים בר–לב ודדו, והוקמה מפקדת גיסות השריון, שמפקדה ריכז את הפיקוד על כל הכוחות המשוריינים וכיהן גם כקצין השריון הראשי. בתקופה זו הוקמו מסגרות חדשות ונערכו לראשונה תרגילי אש עוצבתיים בהיקף גדול ביותר. יתרה מזו, עם סיום מלחמת סיני החלו רבים ממפקדי החי"ר הבכירים לעבור הסבה לשריון. הבכיר בהם היה מח"ט גבעתי, בר–לב.

תוצאות עלובות ביותר

בחודשים האחרונים לכהונתו כמפקד גיסות השריון, סבר דדו, בהשראתו של טל, כי טנקים היורים למטרות נקודה, עשויים לשתק ביתר יעילות את מקורות האש הסורית - בעיקר אם מקור אש האויב הוא בטנקים. ואז הגיעה ה"מלחמה על המים". בנובמבר 1964 נודע כי דמשק עברה מדיבורים למעשים והחלה בעבודות להטיית יובלי החצבני, ובכך סיכנה את מקורות המים של ישראל. ברחבי העולם שררה באותם ימים אווירת פיוס, וישראל לא ששה לנקוט בצעדים מלחמתיים. ירי טנקים למטרות נקודה היה, מבחינתה, חלופה טובה למדי לפעולות הארטילריה או חיל האוויר.

הפעולה הראשונה ננקטה בנוחיילה - והוכתרה ככישלון. הטנקים הישראליים ירו שם 89 פגזים, אך לא הצליחו לפגוע ולו בטנק סורי אחד. "עלובות ביותר" - כך הגדיר את תוצאות פעולות הטנקים יצחק רבין, שהיה אז הרמטכ"ל. ימים ספורים לאחר קרב נוחיילה ביקש ראש המטה הכללי לראות את בר–לב, דדו וטליק, שפיקדו בזה אחר זה על גיסות השריון. "סוכם להפיק במהירות לקחים מתקרית ה–3 בנובמבר. נושא שיפור תותחנות הטנקים עלה לסדר עדיפות ראשון במעלה", כתב רבין בספר המסכם את שנות פעילותו כרמטכ"ל עבור מחלקת ההיסטוריה.

טליק ודדו נפגשו ביחידות והחליטו באיזו דרך פעולה לנקוט. טל חש כי הפגמים בתחומי התחזוקה, אחידות התורה ובעיקר התותחנות - שעליהם החליט לשים דגש עוד בהיותו סגן מפקד גיסות השריון - הם אכן פגמים אמיתיים ועמוקים. ועדת חקירה פנימית שמינה עבדה באינטנסיביות במשך שלושה ימים - ואיששה את תחושותיו.

חבר הוועדה מוסה פלד, אז מח"ט ולימים אלוף, סיפר שכשהגיש את הדוח, היו פניו של טל חמורי סבר עד מאוד. עם זאת, מסקנותיה שימשו לו סיבה מצוינת לעשות את שתכנן. בעקבות ההבנה כי הסיבות לכישלון נעוצות בגורם האנושי–מקצועי ובמנהיגות לקויה, פתח טליק בתהליך מהיר וקשוח של שינוי דגשים ומהפך בדרכי החשיבה. תהליך זה הוביל, בסופו של דבר, למהפכה היסטורית בשריון הישראלי.

הצעד הראשון והמידי של טליק היה זימון כל קציני השריון מדרגת סא"ל ומעלה לכנס מיוחד. זו הייתה הופעתו הראשונה בפניהם כמפקד גיסות השריון. בכנס הציג בפני הנוכחים את ממצאי ועדת החקירה ואת הלקחים מתקרית נוחיילה. הוא הורה לבכירי השריון להעביר את הדברים לכל המפקדים מתפקיד מ"פ ומעלה.

עיקר המסר שביקש טליק להנחיל היה: הטנקים של האויב הם המטרה של הטנקים שלנו. עד תקרית נוחיילה, כך התברר לו, מפקדים בשריון החשיבו גם פגיעה ברדיוס של ארבעה מטרים סביב המטרה כ"פגיעה במטרה". בהוראות החדשות קבע טל כי המונח "פגיעה" יחול אך ורק על פגיעה ישירה. בנוסף, גילה טל לתדהמתו כי תותחנים מרשים לעצמם לכוון "בערך", כלומר לא להקפיד על תיקון אש ולא למדוד במדויק את הסטייה.

ב–13 בנובמבר, עשרה ימים בלבד לאחר התקרית הראשונה, התחיל השריון הישראלי לקטוף את פירות הפקת הלקחים. הצנטוריונים הצליחו לחסל שני טנקים ואף לפגוע במוצב ובסביבתו בתקרית נוחיילה ב'. אולם טל לא הניח להצלחה לטשטש את חומרת המצב. היה לו ברור שנורו יותר מדי פגזים שהחטיאו ושדקות ירי רבות מדי עברו עד לפגיעות המיוחלות. לטליק היה נהיר כי המהפכה בכל התחומים המקצועיים שתכנן בשריון צריכה להתבצע מעכשיו ללא הנחות.

טעית? הלכה הדרגה

בתקופת כהונתו של טל כמפקד גיסות השריון, הפך המושג "מקצוענות" למושג מפתח. כתב "במחנה" דאז ידין דודאי הצטרף לטנקיסטים ודיווח: "מפקדים רבים, מהם בכירים, סיפרו לי כי אחד העיסוקים החביבים עליהם ביותר הוא לשקוע ממש בתוך הטנקים והזחל"מים, לפרק ולהרכיב, להתעניין בפרטים הטכניים הקטנים ביותר".

מה שדודאי לא ידע הוא כי "העיסוק החביב" נובע בעיקר מיראת המפקד. קצין השריון ראובן לוי יזכור לעד כיצד בשיחה אישית עם טליק, שבה עמד לבקש העלאה בדרגה, נדרש להשיב מדוע יש לאחסן פגזי זרחן בתנוחה אנכית. כשלא השיב נכונה, הוצא כמעט בבושת פנים מהלשכה. גם אהוד גרוס (לימים קצין החינוך הראשי), שהיה אז מ"מ טנקים צעיר, נשאל על עיקרון הפעולה של המטען החלול. גרוס למד היטב והשיב כהלכה - וטל אישר את מינויו למדריך תותחנות.

שלמה להט (צ'יץ'), שהיה ידוע בבדיחות היידיש שנהג להשמיע, נעשה תחת טל לקצין "רציני". כשנשאל על–ידי עיתונאי מה הם הספרים האחרונים שקרא, השיב: "ספר ההיסטוריה האחרון שקראתי הוא מערכת הצריח של הצנטוריון, והרומן האחרון - תותחנות טנקים".

מבין הדגשים המקצועיים שכפה טל, הייתה תותחנות הטנקים ראשונה במעלה. לאור זאת, הוא יצר משמעת אש חדשה. עיקרון אחד שלה קבע כי תותחן יתמיד ויצפה למטרה, גם אם קיימות הפרעות של אבק ורֶשֶף. עיקרון שני הבהיר כי תותחן לא יירה על מטרה, אלא אם יראה אותה בעין. במילים אחרות, טליק הבהיר שאין יותר הפגזה של טנקים בסגנון ארטילרי - רק צליפות.

את העיקרון השלישי של התותחנות החדשה, מנה טל דווקא כראשון: יש לירות מראש לטווחים גדולים. עד אז נהוג היה לירות לטווחים של 800 עד 1,200 מטר, ואילו טל קבע שטווח הירי בקרב יהיה רק מ–1.5 קילומטר ומעלה, שכן בטווח זה גם נשק נ"ט הופך יעיל ומסוכן. הוא העלה את הדרישה הזאת עוד בטרם התגבשה סופית תורת הירי לטווחים "דמיוניים" (11 קילומטר!) במהלך "המלחמה על המים".

האלוף (מיל') מנחם (מנדי) מרון העיר בשעתו כי כתוצאה מפיתוחה של תורת תותחנות חדשה השתנו גם הנורמות שהיו נהוגות בעולם. מעתה הייתה הנורמה של טווח הירי הממוצע בשריון הישראלי 3,000-1,500 מטר. ההתמחות בתחום זה אף הכריעה את המערכה לטובת השריון הישראלי בקרבות מפתח בסיני ובגולן במלחמת ששת הימים.

למהפכת התותחנות קשורים עוד נושאים מקצועיים רבים כמו, למשל, איפוס כוונות. טל ביטל את האוטונומיה של כל מ"פ בתחום. הוא דרש איפוס מקצועי בלבד, על–ידי תורה שנאכפה בקפדנות קיצונית. נושא מקצועי נוסף: לימוד בליסטיקה גם לצוותי הטנקים וביטול כל היוזמות הפרטיות והאלתורים התורתיים.

לא העלה על הדעת

בראשית 1965 הצטלבה מהפכת השריון באילוץ המדיני שלא לחמם את הגבול הסורי. האילוץ הוליד את טווחי הצליפות למרחקים "דמיוניים" ושינה לחלוטין את מושגי תותחנות הטנקים בעולם. כיצד קרה הדבר? כיצד הגיע להישג זה דווקא השריון הישראלי, שמעולם לא הצטייד בטנקים אחידים ושקיבל תמיד כלים ישנים ממקורות לא סדירים ונאלץ ללמוד הכול בעצמו בדרך הקשה?

התשובה: דיונים ממושכים וסוערים ועבודת פרך מקצועית מקיפה ומעמיקה שכפה טל על כל המומחים. בזכותם נוצרה תורה חדשה לחלוטין שנוסתה בפעילות מבצעית בגבול הסורי.

טליק היה הכוח המניע קדימה. היה זה הוא עצמו שירה מתוך טנק שרמן למרחק דמיוני, שמעבר לאופק, ופגע. מאז הכול היסטוריה. במאמרו ב"צה"ל בחילו", 15 שנה לאחר מכן, סיכם הרמטכ"ל רבין את האירועים וכתב: "צה"ל הצליח להוציא את הרוח ממפרשי הערבים. תוכנית ההטיה סוכלה על–ידי טקטיקה נבונה שהתאפשרה, בראש ובראשונה, כתוצאה מהעלאת הרמה של תותחנות הטנקים".

כך הסתיימה למעשה המלחמה על המים. קצין החינוך הראשי דאז, המשורר אהרון זאב, אמר באירוע צבאי חגיגי: "טל הצליח לעשות את הבלתי אפשרי: לכבות את (מלחמת) המים באמצעות אש".

יוצרי הצנטוריון ומומחי בליסטיקה בכירים בעולם, שביקרו בישראל לאחר מלחמת ששת הימים, לא האמינו כי ניתן לירות לטווחים אליהם הגיעו הטנקים הישראליים. יתרה מכך, בעולם התנהלו ויכוחים מקצועיים בשאלה האם תותח הטנק לא מיצה את עצמו ויש להחליפו בטיל מונחה שישוגר מן הפלטפורמה של הטנק. טל דגל בתותח, כמובן, ורעיון הטילים ירד מן הפרק תוך שנים בודדות.

מהפכת התותחנות, שתחילתה בכישלון צורב ושיאה בהצלחה במלחמה על המים, מיצבה את חיל השריון של צה"ל תוך שנתיים כאחד הטובים בעולם, אם לא למעלה מכך. בעדותו לספר "דדו" מאת חנוך ברטוב, אמר צ'יץ': "בצליפות לטווחים ארוכים, עשה טליק דברים שאיש לא העלה על דעתו שניתן לבצע. בכל אלה תרומתו של טליק מכריעה".

"באישיותו, טליק הִקנה לגיסות השריון מעמד שהוא מעל ומעבר", סיפר האלוף (מיל') מרון, ששימש אז ראש תורת חיל השריון. "הסגנון האחיד שהונהג נתן את ביטויו לא רק במלחמת ששת הימים, אלא גם במלחמת יום הכיפורים. כשנפגעו טנקים וצוותים רבים, ניתן היה לקחת מיד טנקיסטים בודדים מגזרות שונות ולצוות אותם יחד. שנים של תורה אחידה אפשרו להם להפוך מיד לצוות לוחם".

לימים מונה טל לסגן הרמטכ"ל ולראש אג"ם. מספטמבר 1975 נשא בתפקיד עוזר שר הביטחון ואחראי לפיתוח ולייצור פרויקטים קרביים, בראשם טנק ה"מרכבה". לסיכום ריאיון שהעניק ל"במחנה" אמר: "לששת הימים נכנס חיל השריון כיחיד בעולם שאיננו בנוי על התמחות בודדים, אלא אָמוּן כולו על תותחנות, כסטנדרט כללי. זה נתן יתרון עצום על המצרים והסורים. קרבות רבים הוכרעו בזכות העליונות של תותחני הטנקים שלנו. נוחיילה הייתה נקודת המוצא".