חבר מדמם לי בידיים ואני חסר אונים

סמל תמיר אלמקייס, חובש גדודי בחטיבת גבעתי, מספר על חוויותיו ממלחמת לבנון השנייה - אלו שיזכו אותו שנה מאוחר יותר בצל"ש אלוף פיקוד הצפון

"מה זה קילומטר וחצי מארב?", אמרתי לעצמי. הייתי 17 קילומטר בפנים, אז מה יכול להיות כבר בקילומטר וחצי האלה? הלכתי ליעד, סגור במיליון אחוז על המשימה. שעה ורבע אחרי שיצאנו, ראינו כבר את היעד במרחק 500 מטר. פתאום – מאמצע שום מקום - שמענו פיצוץ מחריש אוזניים. הסתכלתי אחורה וראיתי ענן עשן. חשבנו שחטפנו טיל נ"ט או שמישהו עלה על מטען. בשלב הזה עדיין לא היה לנו מושג שהכוח נמצא כבר 30 מטר בתוך שדה מוקשים.

זיהיתי פצוע מאחורי ורצתי לסייע לו. הרגל שלו נקטעה. הנעל הצבאית הפכה לעפר. הוא שכב שם, צורח מכאבים. הנחתי חוסם עורקים ונתתי לו מורפיום, כדי להקל על הכאב. פתאום שמעתי עוד פיצוץ. קיבלנו הוראה לקפוא במקום. הוצאתי את הפנס והארתי לצדדים - מוקש, אחרי מוקש ואחריו עוד אחד ועוד אחד. זה מחזה מבהיל.

המרחק בין הפצוע הראשון לשני היה שמונה מטרים. גם לו היתה קטיעה ברגל. אם הדימום לא ייעצר - הוא ימות. הדלקתי את הפנס והתפללתי לאלוהים שלא יגמור אותי באותו רגע. הגעתי לפצוע השני ולא האמנתי למה שאני רואה. הרגל שלו היה קטועה מעל קו המפשעה. שאלתי את הרופא מה עושים... הייתי בשוק. לצערי, לא היה יותר מדי לעשות חוץ מלתת לו מורפיום. הרופא ניסה לעצור את הדימום, אבל לא הצליח. הבנתי שאם הפצוע לא מגיע תוך דקות ספורות לבית החולים, הוא יסיים את חייו שם. העברתי את המסר בקשר.

חצי דקה מאוחר יותר הבנתי מי זה הפצוע... זה היה המפקד הישיר שלי. "תמיר, תעזור לי! אני סומך עליך", הוא אמר. הצבע מהפנים שלו החל לדהות. הדופק נעלם. חבר מדמם לי בידיים ואני חסר אונים. כולם קפאו במקום. אנשים עם משקלים עצומים על הגב לא זזו מילימטר.

שני טנקים הגיעו לחלץ אותנו. הראשון נסע בהילוך אחורי כדי לפנות את הפצוע הקשה יותר, תוך שהוא עולה על מוקשים. העמסנו את האלונקה והלכנו שני מטרים לטנק, בתקווה שלא יקרה כלום. על הטנק השני הגיע צוות של הנדסה. הם פתחו ציר לפצוע השני ופינו אותו. ירדו לי שתי אבנים אדירות מהלב. אמרתי לעצמי שהעיקר שהם פונו, אחר כך נחשוב על איך אנחנו נצא מפה.

העלו אותנו לטנקים אחד-אחד, בזהירות. ישבנו בטנק והסתכלנו על החבר'ה שמנסים להגיע אלינו. התפללנו שהם יצליחו. אלה חברים שעברתי איתם הרבה - ממש כמו אחים. שניות אחר כך, הנורא מכל קרה: שמעתי עוד פיצוץ. "זה לא יכול להיות", אמרתי לעצמי. ירדתי מהטנק והבנתי שיש לנו שני פצועים נוספים - המג"ד והמ"פ. למג"ד היו רסיסים ברגל ורסיס בגרון, שגרם לדימום בקנה הנשימה. המ"פ היה קטוע רגל. היינו חייבים לפנות אותם מהר לבית חולים. בתוך עשר דקות הם היו על מסוקים והגיעו לבית חולים תוך פחות מחמישים דקות.

המשיכו לחלץ אותנו משדה המוקשים בזה אחר זה עד 07:30 בבוקר. השמש זורחת לאיטה ואתה תקוע בשדה מוקשים. יכלו לטווח בנו כמו ברווזים. בינתיים שמעתי שהמפקד הישיר שלי נפטר במסוק. שני הקטועים האחרים הגיעו במצב טוב יותר. לפחות הם בחיים. "תודה רבה שהצלת את הילד שלנו", אמרה לי באותו היום אמא של אחד הפצועים. פרצתי בבכי. זו הצלקת שלי מלבנון.

מקור הכתבה