כל המציל נפש אחת

נינה מינדרול | צילום: ליאור דיין אתר הגבורה, בטאון חיל האוויר
כל המציל נפש אחת


סא"ל אבנר וסרן נ' מטייסת "ציפורי המדבר" השתתפו באחד ממבצעי החילוץ המורכבים שביצעו מסוקי הינשוף במהלך הלחימה. בראיון מיוחד לבטאון חיל–האוויר, משחזר סא"ל א', עד לאחרונה מפקד הטייסת, את הרגעים תחת אש, בנסיון לחלץ חייל פצוע מלבנון



סא"ל אבנר בלקנאי

"זה היה ביום חמישי לפנות בוקר, שמונה ימים אחרי תחילת הלחימה בצפון. בשעה 04:40 הזניקו אותנו לאוויר והורו לנו לטוס לכיוון בירנית. התחלנו להתקרב לאזור וכשאמרו לנו ליצור קשר עם מסוק קרב (מסק"ר) שפעל בגזרה, הבנו שלא מדובר באירוע רגיל של חילוץ.

"אל"ם צ', מוביל מבנה המסק"ר, אמר לנו שהנתונים שקיבלנו לא מלאים: פצוע קשה שנפגע בלסת, מפלוגת 'עורב' צנחנים, נמצא בכפר המרוחק כשניים וחצי קילומטרים מהגבול. הכוח הקרקעי לא יכול להוציא אותו כי יורים עליו כל הזמן והכוונה היא שאנחנו ניכנס ונבצע את החילוץ.

"אנחנו מתקרבים לגבול ורואים, כבר מאזור כרמיאל, שכבה עבה של עננות. מנסים להיכנס מתחתיה, אבל לא כל כך מצליחים, מטפסים מעל העננים ומגיעים לאזור של בירנית כשאי אפשר לראות את הקרקע. לאט לאט מתחילים להבין את התמונה: איפה נמצאים כוחותינו, איפה ממוקם האויב ומה עוצמת חילופי האש. אנחנו מתקרבים לגבול בו נמצאים כוחות גדולים שלנו, כאשר צפונית להם נמצא כפר עוין וצפונית לכפר נמצא הכח בו החייל הפצוע".

נכנסים פנימה
"זהו, ככה בנינו את התמונה ואל"ם צ' השאיר מסוק אחר בגובה, ירד אלינו, לגובה של המסוקים המחלצים שזה גובה נמוך יחסית ואמר 'בואו, אני אקח אתכם למקום הארוע'.

"בשלב הזה כבר מתחילה לזרוח השמש והיתרון היחסי שלנו הולך ונעלם כי מה שבדרך כלל עוזר לנו להתחבא במצבים האלה זה החושך. אנחנו מתחילים לטוס צפונה. פתאום אומרים בקשר שאין אישור להיכנס. אנחנו שואלים מיד אם מבינים שהפצוע קשה, ואומרים כן. אנחנו שואלים אם מבינים שעוד רגע עולה האור והמצב יהיה מסוכן פי כמה וכמה ואומרים שכן. אז אנחנו שואלים: 'אז למה לא נותנים לנו להיכנס?', אז אומרים 'בגלל האור'. אז אנחנו אומרים, 'כן, אבל ככל שתדברו איתנו יותר, יהיה יותר אור ויהיה יותר מסוכן'. יש כזה רגע שקט ואז מישהו אומר 'אתם רשאים להיכנס'.

"אנחנו טסים צפונה, מעל הענן. אל"ם צ', שכבר היה שם, יודע להגיד שקצת צפונה יש חור בענן. אנחנו נכנסים לתוך החור הזה וכמו שמרימים וילון של הצגה, ככה אנחנו יורדים מתחת לענן ונגלה מולנו מחזה סוריאליסטי של עשן ואש וכדורים שרצים מצד לצד כשההבדל היחידי בין זה לבין סרט הוא שאנחנו פשוט נכנסים לתוך הדבר הזה.

"כשאנחנו נכנסים, מתחילים לעוף דברים גם לכיוון שלנו, יורים עלינו מימין, יורים עלינו משמאל, מערכת ההגנה העצמית שלנו מתחילה להגיב. אני רואה טיל שעף לכיוון שלנו ועוד פעם המערכת שלנו מגיבה. אנחנו מגיעים לאזור בו נמצא הכח, אבל הוא לא עונה לנו. אנחנו קוראים לו וקוראים לו ועדיין אין תשובה. אז אנחנו מבינים שכל מי שדיברנו איתו עד עכשיו ואמר לנו שהוא נמצא בתמונה. זה מפקד הכח שלא נמצא בדיוק איפה שהחייל הפצוע, אלא ליד. הוא אומנם מכוון אותנו לנקודת הנחיתה אבל זה לא מספיק טוב כי ברגע האחרון אנחנו צריכים מישהו שינופף לנו עם היד או ידליק איזה רימון עשן, מה שהוא לא יכול לעשות.

"אנחנו מבינים שאין לנו קשר עם מי שנמצא עם החייל הפצוע ונכנסים חזרה לתוך הענן. עולים למעלה ומטפסים בחזרה כדי לנסות רגע להבין מה קורה.

"אחרי שקיבלנו את התדר של הבחור למטה, של זה שנמצא עם האלונקה, במקום שבו אנחנו צריכים לנחות, התארגנו ושוב טסנו צפונה".

האלונקה לא מגיעה
"עכשיו כבר יש הרבה יותר אור. זה כבר משהו כמו עשרים דקות אחרי שהשמש זרחה. אנחנו נכנסים מתחת לענן ושוב כל המחזה הסוריאליסטי הזה של הכדורים והטילים נגלה לעינינו. הפעם אנחנו מדברים עם החייל, הוא פותח לנו רימון עשן ואנחנו רואים שרימון העשן ממש צמוד לבתים שאמרו לנו שהאויב נמצא בהם. אבל זה לא משנה, פשוט טסים לשם. סרן נ', הטייס שלידי, אומר לי 'אבל זה צמוד לבתים', ואני אומר לו 'נכון, אבל שם הכח'. אז אנחנו מתקרבים למקום וברגע שרואים את הכח אנחנו נעצרים לידו.

"הוא נמצא במקום שנראה בלתי אפשרי לנחיתה למרות שאנחנו ממש מנסים להידחף בין כמה עצים שנמצאים בסביבה והולכים קדימה כמה שאפשר עם הרוטור הקדמי עד הקצה של העץ, מקווים שזה מספיק רחוק מהעץ שמאחורה. אבל המכונאי המוטס אומר שאי אפשר לרדת, שאנחנו עדיין מעל השיח שנמצא מאחור.            

"מה שקורה זה שאנחנו ממש מעל הכח שכבר מוכן עם האלונקה, אנחנו מנסים לנחות כדי שהם יעבירו לנו את הפצוע, ואי אפשר. יש עץ גדול מקדימה ושיח גדול מאחורה. אז אני מנחה את המכונאי המוטס לפתוח את הדלת ולהעביר אלינו את הפצוע תוך כדי שאנחנו מרחפים ולא נוחתים. הכוונה היא פשוט לרחף הכי נמוך שאפשר כדי לדחוף את האלונקה פנימה בלי לנחות. אבל מה שקורה זה שאנחנו מרחפים גבוה מדי והם לא מצליחים להגיע לתוך המסוק.

"ברגע הזה, בצורה מאוד מודעת אני פשוט יורד לאט לאט, מבין שיש שיח מאחורה ורוטור הזנב נכנס לתוכו. אני פשוט מוריד את המסוק לתוך השיח עם הרוטור כדי שהם יעמיסו את האלונקה עם הבחור.

"אני מסתכל רגע שמאלה על כל הבתים והם פשוט מתפוצצים אחד אחרי השני. ועוד פעם, הכל במין רעש של יריות, כדורים ופיצוצים וברקע המון ניצוצות. אני מסתכל הצידה, רואה שאני עדיין גבוה מדי ויורד עוד קצת עם המסוק כדי שיצליחו להתקין את האלונקה. בדיוק כשמכניסים את האלונקה פנימה אני מרגיש שרוטור הזנב לא רק פגע בעץ אלא גם נפגע ומתחילה להתפתח איזושהי רעידה במסוק. אז אני אומר בקוקפיט 'שימו לב, נפגענו ברוטור, אבל ממשיכים לעבוד'.

"ככה העמסנו את החייל, סגרנו את הדלת ויצאנו איתו צפונה, בגלל הכפר העוין שנמצא מדרום ולא רצינו לעבור מעליו. טיפסנו מעל העננים והתחלנו לתכנן נחיתה מיידית כי לא הייתי בטוח בכלל כמה זמן המסוק יחזיק מעמד עם הפגיעה הזו.

להציל
"ברגעים האלה ממש אין לי השערה לגבי חומרת הפגיעה ברוטור, אבל אני יודע שיש רעידה במסוק שבאה חד משמעית מאזור הזנב. אנחנו עושים כבר פעולות שמכינות את המסוק לנחיתת אונס ומה שמונע מאיתנו לנחות נחיתת חירום זה שטיפסנו מעל הענן ועכשיו אין חור שאפשר לרדת לתוכו. אז אנחנו מתכוננים לנחיתת אונס למקרה שרוטור הזנב יפסיק לעבוד ונהיה חייבים לנחות, אבל מתכננים נחיתת חירום למרות שאנחנו לא יכולים בינתיים לעשות אותה בגלל העננות שאנחנו נמצאים מעליה.

"גם הרופא מיחידת הפינוי והחילוץ בהיטס (669), לוחץ מאוד שננחת עכשיו כדי שהוא יוכל לייצב את הפצוע שהוצאנו אותו בלי שום טיפול רפואי. עכשיו הוא במסוק, בבלגאן גדול והרופא רוצה שננחת כדי לתת לו טיפול ראשוני, כי אפילו ברמה הכי בסיסית הוא בכלל לא משוכנע שהבחור הזה נושם.

"ככה אנחנו מגבירים לאט לאט את המהירות, גם כי חייבים להגיע לבית–החולים רמב"ם בגלל הפצוע וגם כדי לראות אם המסוק מתחיל לפתח בעיות נוספות בקשר לתקלה. אנחנו מגיעים כמעט למהירות המרבית, טסים ויוצאים מהעננים באזור עכו פחות או יותר. זה כבר מקום שאין מה לנחות בו כי זה דקה וחצי מרמב"ם ואנחנו פשוט נוחתים בבית–החולים.

"הרופא מזניק אל המסוק עוד צוות רפואי מבית–החולים, מטפלים בפצוע בערך רבע שעה בתוך המסוק כדי לייצב אותו לפני שמוציאים אותו ואחרי הטיפול הזה מעבירים אותו לחדר הטראומה.        

"כשטסנו דרומה כבר אמרתי לבקר שככל שאני מבין את המצב, אנחנו צריכים לכבות ברמב"ם את ההליקופטר כי הוא לא ייצא משם עם הפגיעה ויצטרכו לטפל בו שם. אז כשנוחתים, בערך ברבע לשש בבוקר, אנחנו מכבים את המנוע ומגלים שיש פגיעה ברוטור הזנב, פגיעה במייצב הגובה שלנו ופגיעה ברוטור הראשי.

"אחרי שנחתנו ברמב"ם, הרופאים טיפלו בפצוע ואנחנו כיבינו את המסוק ונשמנו לרווחה. אבל מיד היתה סירנה בחיפה ונפלו קטיושות. בגלל העניין הזה חשבנו עוד רגע עם מפקד הטייסת, סא"ל ש', אם אולי נכון להטיס משם את המסוק עוד דרומה כדי שלא יצטרכו יום שלם לעבוד עליו בחיפה תחת איום הטילים. אבל המצב שלו היה כזה שאי אפשר להמשיך לטוס איתו ויום שלם עבדו עליו שם, החליפו להבים בשני הרוטורים ואת המייצב וככה הטיסו אותו דרומה. ביום ראשון אחר הצהריים, שלושה ימים לאחר הארוע, הוא חזר לטוס.

"הרופא שטיפל בפצוע אמר שמצד אחד הוא יצא מסכנת חיים, אבל הוא צריך לעבור עוד הרבה תהליכים שיקומיים שיש בהם הרבה מאוד סיכוני הסתבכות, ככה שאי אפשר להגיד שהוא יצא מכלל סכנה מכל הארוע הזה. עם זאת, גם הרופא בבית–החולים וגם הרופא שטיפל בו במסוק אמרו שאם לא היינו מגיעים עם הבחור לבית–החולים בתוך רבע שעה מהזמן שהגענו, שזה משהו כמו שעה מהרגע שהוא נפצע, הסיכוי שלו לשרוד היה קטן עד לא קיים. זה בעצם מה שהנחה אותנו ברמת הסיכון שלקחנו גם כשנכנסנו לתוך שדה הקרב וגם כשהכנסנו את המסוק בצורה מודעת לתוך השיח הזה בשטח. הצלת חיי אדם נטו".

"את הכל אני אני מספר כמובן מזוית הראייה שלי", אומר סא"ל א', "אבל לא הייתי שם לבד. גם הצפע, הצוות שלי ולוחמי 669, הפגינו אומץ ומקצועיות, ובלי שיתוף הפעולה ועבודת הצוות, אולי לא היינו מספרים היום את סיפור החילוץ הזה".



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה