התחלתי לטפל בניסים. כמה שניות לאחר מכן, עפתי באוויר

רועי עמוס אתר הגבורה, במחנה 25.2.11
יאיר ארדורונאי ב 2011

יאיר ארדורונאי ב 2011


לוחם גולני, סמל (מיל') יאיר ארדורונאי, חבש את מפקדו ב"חומת מגן" תחת אש - עד שנפצע בעצמו # הוא קיבל על כך את צל"ש מפקד עוצבת געש



חג הפסח של שנת 2002 היה מתוח במיוחד. בעקבות פיגוע שבוצע בליל הסדר במלון "פארק" בנתניה וגבה את חייהם של 30 ישראלים, החליטה ישראל לצאת למבצע שיפגע בתשתיות הטרור ביהודה ושומרון. לוחמי צה"ל נכנסו ללב הערים הפלסטיניות, מהן יצאו באותה תקופה אין–ספור פיגועים, וחוו על גופם את השילוש המוזכר בהגדה של פסח: דם, אש ותמרות עשן.

סמל (מיל') יאיר ארדורונאי היה אז חובש צעיר בחטיבת גולני. הוא הוזעק עם חבריו לזירת הלחימה הקשה ביותר של המבצע, גזרת ג'נין, וטיפל בפצועים תחת אש. על אומץ לבו, גילוי הרעות והטיפול המסור בפצועים, הוענק לו צל"ש מפקד עוצבת געש. "זעקה של חבר שלך חזקה יותר מכל קולות נפץ", אומר ארדורונאי היום. "אנשים משכמם ומעלה קיפחו את חייהם בחג הפסח ההוא כדי ששאר התושבים במדינה יוכלו ליהנות בשקט, כדי שהחירות שלהם לא תיפגע".

לא הפעם האחרונה

ארדורונאי גדל בבית גולנצ'יקי. אביו שירת ביחידה החומה, והמורשת החטיבתית זרמה בעורקי משפחתו. אך ארדורונאי ג'וניור, ירחם השם, רצה להצטרף דווקא לחטיבה היריבה. "כמה חודשים לפני הגיוס התחלתי לפנטז על הצנחנים", הוא אומר. "היה לי ברור שאני הולך להיות חלק מיחידה לוחמת, ומאוד רציתי לצנוח, אבל לא עברתי את הגיבוש. הבקשה השנייה שלי הייתה גולני, ומכיוון שאבא שלי שירת שם גם שאלתי אותו לאיזה גדוד הוא השתייך. הוא אמר לי שהוא היה בגדוד 51, והחלטתי שזה יהיה גם הכיוון שלי. ואכן, באוגוסט 2000 התחלתי טירונות שבסופה הכומתה החומה הונחה על הכתף שלי. באותו זמן לא רציתי להיות גיבור גדול, המטרה שלי הייתה בסך הכול לשרת במשך שלוש שנים ולסיים אותן בהצלחה.

"עם הזמן, הרצון להוכיח את עצמי התחזק, ואיתו גם התחושה שלי שאני חייב לתרום כמה שיותר. יצאתי לקורס חובשים ונכנסתי לתקופה משמעותית של הגדלת ראש ולקיחת אחריות. אחי הקטן התגייס גם הוא באותה תקופה לגדוד 51, ונשלח לקורס חובשים, ובילינו ביחד הרבה שעות.

"עם סיום הקורס הצטרפתי למחלקת הפטרול, ומהר מאוד נשלחנו לפעילות באזור חומש שבשומרון. אחרי שבועות בודדים, כבר התחלנו לבצע משימות בטול כרם ובג'נין. לימים התברר לנו שזו הייתה בסך הכול טבילת אש ראשונה לפני מבצע 'חומת מגן'.

"באחד הלילות במארס 2002, עוד לפני המבצע, מפקד הפלוגה שלי נפצע בג'נין. אני הייתי החובש שהיה הכי קרוב אליו באותו רגע, ונדרשתי להעניק לו טיפול רפואי בו במקום. הייתי חייב לפנות אותו למקום מחסה, ואני זוכר עד היום איך הכדורים שרקו מעל הראש שלי וכיצד חוליית הפיקוד הקדמית הקיפה אותנו כדי להגן עליו. הוא היה מחוסר הכרה, ובאותם רגעים הדרך היחידה שלי להגיע אליו הייתה בזחילה.

"חובש נוסף הגיע עם אלונקה, ובהמשך צורפו לטיפול חובשים נוספים. כל אחד עשה הכול כדי לייעל את הטיפול, והוא פונה לאחר מכן להמשך טיפול רפואי באמצעות נגמ"ש. החוויה הזאת זכורה לי כקצת קשה, כי זו הייתה הפעם הראשונה שבה טיפלתי בפצוע בתור חובש. אבל תוך זמן קצר התברר לי שזו ממש לא הפעם האחרונה".

לפני המורפיום

בתום תקופה רצופה בפעילויות ביטחוניות, שוחרר ארדורונאי לרגילה. הוא קפץ עם חברתו לשמש האילתית, אלא שלזירה הביטחונית היו עבורו תוכניות אחרות. במהלך הנסיעה לנופש, התבשר החובש כי הוא מוקפץ בחזרה לגדוד בעקבות חדירת מחבלים, ובאותו רגע ביצע פניית פרסה.

"הגעתי לצפון למחרת והתכנסנו בבסיס", הוא מספר. "באותו יום היו התרעות רציניות לגבי פיגוע ירי והאווירה הייתה מתוחה. נשלחנו לשמור על הגבול ולבצע מארבים בקרבת הגדר, אך בשלב מסוים הקפיצו אותנו לג'נין. למשימה הזאת הצטרף ניסים בן דוד, קצין מהפלוגה המסייעת של הגדוד, ויחד עם הסמ"פ, אלירז פרץ, שנהרג לפני שנה בתקרית בגזרת עזה, יצאנו כולנו לדרך.

"כשהגיע הלילה נכנסנו לאחד הבתים בג'נין, ובבוקר התחלנו לנוע החוצה. חבר שלי, נגביסט בפלוגה, יצא מהבית ראשון וחטף מכת אש רצינית. הוא המשיך לרוץ, אבל אנחנו החלטנו להישאר בבית עד הצהריים. אחרי כמה שעות, פרץ ובן דוד הסתערו החוצה כדי להתקדם לבית אחר. היריות לא פסקו, ואני והמ"מ שלי הסתתרנו כדי לא להיפגע. פתאום נשמעה צעקה שיש פצוע, והתברר לי שניסים נפצע ואלירז סוחב אותו למקום מחסה.

"קיבלתי אישור לצאת והצלחתי להגיע אליו יחד עם שני חיילים נוספים. אחד מהם היה סמ"ר גד עזרא ז"ל, שנהרג לאחר מכן במהלך פעולת החילוץ. התחלתי לטפל בניסים, הנחתי אותו על אלונקה ולא אבחנתי דופק. כמה שניות אחרי זה מצאתי את עצמי עף באוויר ואז מוטל על הרצפה.

"הסתכלתי מסביב, הבנתי שאני עדיין בהכרה, והתחלתי לתדרך את החייל שהיה לידי איך לטפל בי. אמרתי לו שהוא צריך לגזור את הווסט שלי, ואז לבצע פעולות טיפול ראשוניות. הייתי נורא לחוץ באותו רגע, אבל די מהר הצלחתי לגלות את מקור הפציעה: התברר שבירך ימין שלי היה תקוע קליע, אבל לא היה חור יציאה והדימום היה פנימי.

"לא עבר הרבה זמן עד שכמה חובשים הגיעו למקום, אך באותו רגע ההמתנה נראתה לי כמו נצח. במקביל, ראיתי שאלירז מטפל בגד עזרא, ושמפקד הפלוגה שלי, רס"ן אביהו יעקב, הגיע גם הוא למקום. לאחר מספר דקות נחתו באזור גם מסוקים, והם חיפו עלינו כדי שנוכל לעזוב את המקום בלי שייפגעו חיילים נוספים.

"פינו אותי לתאג"ד, ובדרך שמעתי בנגמ"ש שיש שני הרוגים. ההכרה הזאת, ששני חברים שלי נפטרו כרגע, התחילה לחלחל לי לתוך הראש. גד היה הראשון, ניסים השני. באותו זמן גם הזריקו לי מורפיום, והכול התחיל להתערפל. משם, הטיפול עבר לידי הרופאים בבית–החולים.

"בגלל הפציעה כבר לא יכולתי להיות שותף לעוד פעילויות מבצעיות, אבל המשכתי לשמור על קשר עם החברים מהגדוד והוזמנתי לכל אירוע חטיבתי. עד היום, השירות בגולני הוא מבחינתי גאווה עצומה ואפילו מקור לשחצנות. זאת הרגשה כיפית להיות חלק מהמשפחה הזאת.

"חצי שנה אחרי המקרה, הודיעו לי שאני הולך לקבל צל"ש על מה שקרה שם. ההוקרה הזאת נגעה ללבי מאוד. זה נחמד שמעריכים אותך. מצד שני, ההערכה הזו מגיעה לאנשים רבים אחרים. כל מי שהיה איתי שם תפקד באופן מופלא, והיו כאלה שעשו דברים מדהימים ולא זכו לפרגון כזה. חשוב מאוד שנזכור אותם ונדע לתת להם את התחושה הטובה שאנו גאים בהם ואוהבים אותם.

"ניסים בן דוד ז"ל היה קצין מדהים שהאמין מאוד במה שעשה. למרות שהוא יכול היה לחגוג את פסח בבית עם החברה שלו, הוא בחר להצטרף לזירת הלחימה בג'נין. אלירז פרץ ז"ל היה אישיות דגולה. הוא היה מסור מאוד וטוב לבו הקרין למרחקים. את גד עזרא ז"ל לא ממש הכרתי, אבל לא צריך לדעת הרבה על מישהו שרץ תחת אש כדי להציל בן–אדם אחר שהוא בקושי מכיר. יש הרבה אחרים וטובים שמתו, רובם נשכחים אך אצלנו הם חרוטים לתמיד".


attachment 25.2.11-s-v5.pdf



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה