צעקתי שאני עדיין בחיים. לא הייתי מסוגל לפקוח את העיניים

סמ"ר (מיל') אדם אזולאי תמיד סמך על טנק המרכבה. הוא הכיר אותו מקרוב כחלק משירותו כנהג בגדוד 9 של חטיבה 401, עבד וטיפל בו בלי להסס, נלחם איתו ועליו. אלא שבאוגוסט 2006, בשבוע האחרון של מלחמת לבנון השנייה, פגש השריונר הצעיר את הצד האפל של הכלי המשוריין. כשעשה בתוכו את דרכו אל הכפר הלבנוני רנדוריה, הוא ראה את הבית הבטוח בו בילה שעות רבות כל כך, הופך באחת למלכודת מוות אכזרית.

הכול התחיל כאשר לוחמי חיזבאללה ירו טילי נ"ט לעבר הכוח של פלוגת להב בה שירת, ואיימו להשמיד את שיירת הטנקים של הגדוד. הטנק של אזולאי נפגע, התעוות, והנהג הפצוע נלכד בפנים. כשהוא סובל מעיוורון, מכוויות ומקשיי נשימה, הצליח אזולאי להיחלץ מהכלי המשוריין ולמצוא את דרכו בלב השטח המופצץ, והודות לרוח הלחימה ולאומץ הלב שהפגין במהלך המלחמה, הוענק לו בסיומה צל"ש מידי מפקד עוצבת הפלדה.

"אני זוכר עד היום איך האווירה הדי–רגועה שאפיינה את הימים הראשונים בהם פעלנו בלבנון, התחלפה באותם רגעים באימה צרופה ללא כל הכנה", אומר היום אזולאי. "חברים יקרים שלי נפלו על הגנת המולדת באותם ימים, והאובדן שלהם ישאיר אצלי צלקת לעד. אני באמת מאמין שהצל"ש שקיבלתי הוא לא צל"ש אישי שלי. הוא של כל צוות הטנק שלי, שידע להוכיח אומץ ברגעי האמת".

כל התחמושת שיש

לפני שפרצה מלחמת לבנון השנייה, גדוד 9 תפס קו בגזרת יריחו. האווירה באותם ימים, מספר אזולאי, הייתה שקטה במיוחד, אבל היא נשברה לרסיסים כאשר החלו להגיע הידיעות הראשונות על האירועים. "הוקפצנו במהירות לצפון הארץ", הוא מספר. "נתנו לנו מספר ימי התארגנות כדי לבדוק את כשירות הטנקים ושאר אמצעי הלחימה, ובינתיים כולנו היינו נרגשים מאוד, ממש רצינו להיכנס.

"המלחמה האמיתית התחילה עבורנו בקיבוץ מנרה, המשיק לגבול הלבנוני, ועדיין זכורה לי תחושת המורעלות מצד כולם. אני לא הייתי שונה  - אחרי הכול, הרצון הזה שיגידו לנו 'הלאה, תפעלו' היה באמת משמעותי עבורנו, והיינו דרוכים לקראת ההוראה הזאת. עד שזה הגיע, שמענו המון סיפורים על קרבות עבר בתוך לבנון, ורצינו לדעת איך זה להיות שם. רצינו לחוות את התחושה שבלהיות בחזית האש ולהתמסר לחלוטין למשימות שיינתנו לנו.

"בימים הראשונים של המלחמה היינו נכנסים לכפרים המזרח–לבנוניים למשך מספר שעות ואז יוצאים משם. בהמשך, הכניסות כבר ארכו מספר ימים. פעלנו באותו זמן בשיתוף עם חיילי הנדסה קרבית ועם כוח של גדוד 13 של גולני, ולא מעט פעמים עזרנו להם לאחר היתקלויות עם האש הלבנונית. אני לא יכול להגיד שהיה שם שקט, אבל לא התרחשה פעילות אינטנסיבית במיוחד בימים הראשונים.

"ב–11 באוגוסט 2006, בערב יום שישי, נכנסנו ללבנון עם משימה מאוד מוגדרת ומאתגרת. קיבלנו הוראה ברורה להגיע לנהר הליטני, ובדרך לחצות את כל הכפרים שמובילים אליו דרך הסלוקי. הטנק שלי, עליו פיקד המ"פ סרן שי ברנשטיין, הוביל את הגדוד שלנו, שניצב בעצמו בחזית הכוחות, כך שבאמת היינו חלוצים. לאן שלא הסתכלתי, מלפנינו לא היו עוד כוחות שלנו.

"התחלנו בתנועה לעבר הליטני, והיא התנהלה על מי מנוחות. לא נתקלנו באף כוח אויב בדרך, ודי מהר כבר הגענו לוואדי סלוקי והתחלנו לטפס במעלה ההר לכיוון כפר רנדוריה. פה, למעשה, התרחשה נקודת המפנה. בבת אחת נפתחה עלינו אש - טילי נ"ט, מרגמות, פצמ"רים, אר–פי–ג'י - כל התחמושת שניתן לדמיין. ממטח הטילים הזה נפגע מג"ד 9, סא"ל אפי דפרין, שנפצע קשה ופונה במסוק לאחר התקרית. גם הסמג"ד נפגע כתוצאה מנפילה מהטנק, ולא היה מסוגל להחליף אותו.

"הפיקוד ניתן בסופו של דבר למ"פ שלי, וכאשר שרביט ההובלה הועבר, המשכנו לכיוון רנדוריה. השיירה מנתה בשלב ההוא שישה טנקים, כשהטנק מאחורינו נותר ללא קנה כתוצאה מפגיעת טיל נ"ט. התחלנו לנוע, ואז נפתחה עלינו אש בשנית. השבנו ירי בחזרה למקורות האלו, אבל באותו זמן הטנק של סגן חיים גלפנד, אחד המ"מים, נכנס לשיפוע צד והידרדר במדרון לאורך כ–50 מטרים. ירדנו לציר על מנת לעזור לו, ואני עדיין זוכר את התמונה של ברנשטיין יוצא מהטנק שלנו, חרף האש הבלתי פוסקת, ומכווין ידנית את חברי הטנק שנכלא בשיפוע".

הכול בזכות הפאניקה

כאשר מפקד הפלוגה סיים לסייע לצוות הטנק הלכוד, כעבור מספר דקות, הוא חזר לטנק והתנועה המשיכה הלאה. הכוח זיהה ציר קטן המקיף את ההר, ובחר לעלות עליו במטרה להגיע חזרה לתאג"ד, בו שהו יתר הכוחות. הוא פתח בנסיעה לכיוון המיועד, אלא שהלבנונים לא התכוונו לוותר להם. "בדיוק כשעלינו על השביל המיוחל ההוא, נפתחה עלינו אש חזקה מאוד", מספר אזולאי. "טיל ראשון חדר באלכסון לתוך הטנק שלנו דרך התא שלי. מכיוון שהוא נכנס אלכסונית, הוא חדר ומיד יצא, התפוצץ רק לאחר מכן. זיהיתי עשן ונפגעתי מכוויות בפנים.

"מיד לאחר מכן, טיל נוסף חדר לטנק ופגע בפגז שלנו, שהיה חשוף. בעקבות הפיצוץ הטרגי הזה החל כל הבלגן האמיתי. המ"פ שלי הועף מצריחון המפקד כ–20 מטרים מהטנק, ונחת על אבן. חברים שלי, סמ"ר עידו גרבובסקי וסמ"ר עמשא (עמי) משולמי, נפגעו באורח קשה. אני איבדתי את ההכרה למשך כרבע שעה והתעוררתי כשצוות הטנק של סגן גלפנד הגיע למקום כדי לחלץ אותנו. היו איתם בטנק ארבעה מילואימניקים, והם בעצם תפסו את הפיקוד על הטנק והשיבו אש בזמן שהצוות המקורי הגיע לסייע לנו.

"ועדיין, כל הסיפור של החילוץ לא היה כל כך פשוט. בטנק מותקנת מערכת לכיבוי שריפות, שמופעלת באופן אוטומטי במצבים כאלה ופולטת אבקה שסופחת את החמצן שבחלל הטנק. זה יצר מצב שבו הם לא היו יכולים להיכנס לטנק לזמן ממושך מבלי להיחנק. בכל פעם אחד מהם נכנס, ניסה לחלץ כמיטב יכולתו, יצא לנשום אוויר וחברו המשיך במשימה.

"לאחר מספר דקות, ההכרה חזרה אליי ושמעתי קולות. צעקתי שיבואו לחלץ אותי ושאני עדיין בחיים. הם הרגיעו אותי ואמרו לי שיהיה בסדר, אבל אני לא הייתי מסוגל לפקוח את העיניים מרוב שהן שרפו לי. הצריח היה מצודד וכתוצאה מכך היציאה הייתה די חסומה, אבל הפאניקה שהייתי בה, יחד עם כאב הכוויות ותחושת החנק - כולם הובילו לכך שעשיתי הכול כדי למלט את עצמי מהטנק דרך המעבר הצר.

"הצלחתי לעלות על הצריחון, אבל אז שמעתי מישהו צועק לי 'תתכופף מהר, יורים עלינו'. קפצתי מיד למטה והשתטחתי. חבר שלי מהטנק המחלץ החזיק לי את היד והרגיע אותי, אבל אני לא יכולתי לראות כלום ורק שמעתי שריקות ופיצוצים רבים. מטע הזיתים בו היינו נהיה ברגע אחד זירת תופת ובלהות.

"הסתתרנו וחיכינו שיבואו לחלץ אותנו. אין לי הערכת זמן מדויקת, אבל ההרגשה הייתה שהיינו שם זמן רב, לפחות שעה. בשלב מסוים שני מסוקים ריחפו מעלינו, אך הם לא היו מסוגלים לנחות, כי חילופי האש נמשכו בעצימות גבוהה. בסופו של דבר פלס"רניקים מחטיבה 401, שבעצמם חוו היתקלות עצובה כשלוחם שלהם נהרג, הם אלה שחילצו אותנו.

"אחד המילואימניקים פינה אותי אל התאג"ד כשהוא מנחה אותי באופן צמוד, כי לא ראיתי כלום. טיפסתי איתו גבעות על ארבע, והכאב שחוויתי היה באמת בלתי נסבל. הרופא של הגדוד העניק לי טיפול רפואי ראשוני, ואחרי יממה פינו אותי לארץ, כדי שאקבל טיפול הולם. בשלב ההוא החברים שלי מהצוות כבר לא היו בין החיים.

"הייתי מאושפז בבית–החולים, ובשבוע הראשון שלי שם עדיין לא יכולתי לראות כלום. גם היום אני סובל מכאבים, והטראומה הזאת לא מרפה ממני. עד היום יש לאירוע השלכות כבדות מאוד על החיים שלי, והוא מונע ממני שינה רגועה, אבל אני מודה לאלוהים על כך שאני חי. הצל"ש שהוענק לי גורם לי לתחושה טובה כי זה מחמם את הלב לדעת שמעריכים את הנתינה שלי. ועדיין, זו אפילו לא מעט נחמה על החברים היקרים שאיבדתי שם: עידו, שי ועמשא לא שרדו את הפגיעה. אחרי הכול, ההערכה הזאת היא טיפת אושר בתוך כאב עצום".