המלחמה הזו פגעה בנפש של כל מי שלקח בה חלק

רועי עמוס אתר הגבורה, במחנה 24 ביוני 2011
יצחק טובבין 2011

יצחק טובבין 2011


במלחמת יום כיפור נלחם סמ"ר (מיל') יצחק טובבין בתוך טנק פגוע, עם פציעה ביד וגם אחרי שנשאר בודד במערכה # בזכות גילוי יוזמה ודבקות במטרה, הוא קיבל את צל"ש הרמטכ"ל



סמ"ר (מיל') יצחק טובבין, מפקד טנק לשעבר בפלוגה המבצעית של גדוד 82 בחטיבה 7 של השריון, לא שוכח את הרגע בו פרצה מלחמת יום הכיפורים. למרות הסיפורים אודות הפאניקה שאחזה ברחוב ובשורות הצבא, טובבין מודה שהוא קיבל את בשורת היציאה למלחמה בשמחה רבה. הוא הבין אז שכל המיתוסים ששמע עומדים להתגשם, ושהוא עומד לנצח בקלות את הסורים והמצרים, שתמיד חלם להילחם נגדם.

בפועל, גילה טובבין די מהר שהמלחמה היא לא בדיוק כמו שתיארו אותה גיבורי ששת הימים. כבר ביומה הראשון, ב–6 באוקטובר 1973, נפגע הטנק שלו. הוא המשיך לפקד עליו ואף התקדם לעבר כוחות האויב, כשבדרך הוא מספח אליו שריונרים שנותרו ללא הכלי המגן. הוא נלחם גם לבד וגם כחלק מהפלוגה שלו בקרבות רבים, והשמיד לא מעט טנקי אויב. לקראת תום המלחמה, בקרב שהתחולל בתל–שמס שבסוריה, הוא נפצע, אך המשיך לפקד על הטנק עד הקרבות האחרונים, כשהוא מסתיר את פציעתו. הודות לגילוי דבקות במטרה, אומץ לב, יוזמה ואחוות לוחמים הוחלט להעניק לו את צל"ש הרמטכ"ל.

"הטפיחות על השכם כבר לא עשו לי את זה", מודה היום טובבין. "אנחנו הדור שגדל על הסיפורים של מלחמת ששת הימים, והתפוצצה לנו בועה בפנים. התרגלנו שהערבים זורקים את הנעליים ובורחים. הפעם הם נשארו ויותר מכך, הם ממש התאבדו עלינו, גם כשלא היה להם כל סיכוי".

להתראות בדמשק

כשצווי השמונה הראשונים נשלחו והצופרים סוף–סוף החלו להישמע ברחבי הארץ, סמ"ר יצחק טובבין כבר היה מוכן נפשית לצאת לקרב. השריונרים ציפו להילחם בגזרה הדרומית, המוכרת להם היטב, אך כשחזית הצפון החלה לתסוס, הם הוקפצו לרמת הגולן ונדרשו להסתגל במהירות לתנאי שטח זרים. "היינו באופוריה כששמענו שנילחם בסורים ובמצרים", אומר טובבין. "לוחם שמתאמן כל כך הרבה זמן, רוצה בכל מאודו לממש את האימונים ולחוות את הקרבות. כך התחילה המלחמה, שההגדרה תופת אפילו לא מכילה חלק קטן ממנה. במיוחד בהתייחס למה שהתחולל בשעתיים הראשונות שלה - אווירת כאוס מוחלט, בלבול נוראי וירי ארטילרי בלתי פוסק.

"התיישבנו מתחת לקיבוץ עין זיוון והקמנו מאהל בו שהינו כשבוע. העברנו את השעות הראשונות בהכרת המקום מכיוון שלא ביצענו שם אימונים קודם. בערב יום הכיפורים, הרב הצבאי נתן הנחיה לחיילים לשבור את הצום. למחרת, בסביבות השעה 10:00 בבוקר, המ"פ כינס את המט"קים. הוא הביט בנו ברוגע, וסיפר שעל פי ידיעות מודיעיניות עתידה לפרוץ מלחמה מול צבאות מצרים וסוריה בשעה 13:00 בצהריים. שמחנו מאוד, חייכנו, טפחנו אחד לשני על השכם ואיחלנו 'להתראות בדמשק'.

"בשעה 14:20 שמעתי רעש מטוסים. הרמתי את ראשי וזיהיתי מטוסי אויב חגים מעלינו. לא איבדתי את העשתונות, בדומה לחבריי, ופתחתי בריצה לעבר הטנק. המטוסים ירדו לגובה נמוך וירו בנו ממקלעים. עליתי על הטנק, חבשתי את הקסדה ונתתי פקודה לנהג להניע. המ"פ אמר לנו בקשר החיצוני 'חברים, אנחנו הולכים לעשות היסטוריה. נועו אחריי, סוף'. קיבלנו הוראה להגיע לקוניטרה, התקדמנו לתוך הארטילריה ועברנו את קיבוץ עין זיוון. זיהינו כלים של צבא סוריה, ופתחנו באש מידית. גם בלילה המשכנו לנוע על ציר קוניטרה, עקפנו את הצומת ונענו מצומת שהיה דרומית לקוניטרה.

"במהלך התנועה, זחל בטנק שלי נפל מהגלגלים שצמודים אליו, כיוון שחצינו טראסות רבות, תנאי שטח שלא מתאימים לכלי. לא יכולנו להחזיר את הזחל למקום כיוון שלא הייתה שום תאורה. יתר הפלוגה המשיכה להילחם ואילו אנחנו נשארנו כל הלילה בתוך הטנק, בודדים וללא יכולת תנועה. זה היה מפחיד מאוד, אבל שמרנו על קור רוח.

"לפנות בוקר זיהיתי כוח סורי די גדול בטווח של כ–600 מטרים מאיתנו, מרחק פגיעה. הסתכלתי במשקפת והבחנתי שהם לא זיהו את הטנק שלנו. יצרתי קשר עם המ"פ, והוא הפנה אותי לקצין קשר, שאמר שתוך 25 דקות הוא אצלנו. אמרתי בלב שעד שהוא יגיע אלינו, כבר לא נהיה בין החיים.

"הגעתי להחלטה להתקדם לכיוון הכוח הסורי ולהתחיל לירות עליהם, ולא שיתפתי בה את שאר החבר'ה. הסורים כבר זיהו את הטנק שלנו, וראיתי את הטילים שהם שיגרו אלינו במעופם. גם זיהיתי את היריות לעברנו כי רגבי אדמה בסביבתנו עפו ונותרו שובלי אבק. לידי היו שני טנקים שנפגעו, ומפקדיהם עברו להוביל טנקים אחרים. שאר חיילי הצוות, שישה לוחמים, נותרו במקום, אז אספתי אותם לתוך הטנק שלנו. פרט אליי, היו עוד עשרה חיילים בתוך טנק הצנטוריון שעליו פיקדתי.

"אמרתי לנהג שיפנה אחורה, וירדנו לשטח נמוך לשם מיגון. הארטילריה טיווחה אותנו מכל כיוון. שוחחתי עם קצין הקשר, שאמר שהוא יגיע קרוב אלינו. אחרי מספר דקות הסתכלתי במשקפת וזיהיתי אותו. מיד נתתי הוראה לחיילים לקחת את הנשק האישי ולצאת מהטנק בריצה. רצנו באמוק מרחק של 50 מטרים אל הטנדר הלא ממוגן של קצין הקישור. קפצנו עליו אחד על השני, כמו שקופצים למים. התחלנו לנסוע ואחרי כמה שניות, צחוק הגורל - פנצ'ר. לקחתי מפתח צלב, הרכבנו את הגלגל הרזרבי והמשכנו לנסוע במשך רבע שעה, עד שהגענו לריכוז של חיילים שאיבדו את הטנקים שלהם".

ממש קמיקאזה

במקום ההוא, שכונה "מחנה עבדים", התאספו עשרות חיילים שהיו כשירים להילחם אך הטנק שלהם הושבת. הלוחמים המבולבלים החלו אט–אט להרכיב צוותים חלופיים להמשך הקרבות. "נחשבתי למפקד מוערך ובעל ניסיון ורצו שאפקד על טנק של מפקדים", משחזר טובבין. "אמרתי שאני רוצה לפקד על טנק של חיילים כי סברתי שקשה לפקד על שלושה מט"קים נוספים. בדיעבד, כך ניצלו החיים שלי. טנק המפקדים ההוא ספג פגיעה ישירה וכל נוסעיו נהרגו.

"בלילה שבין ה–7 ל–8 באוקטובר זיוודנו את הטנקים מחדש, ולקראת 2:00 בלילה עלינו דרך טבריה, ממחנה פילון לרמת הגולן. למחרת חברתי בחזרה לפלוגה שלי, אחרי שלחמתי גם באופן עצמאי. ביום הרביעי של המלחמה היה כינוס גדול. בדיוק הדפנו מתקפה סורית, ואז הגיעו פונקציונרים כמו משה דיין וגולדה מאיר כדי לתת לנו הרצאה. בזמנו התייחסנו אליהם בצורה חיובית, אבל היום, כשאני יודע באמת מה קרה, אני כבר לא מעריך אותם כמו פעם.

נכנסנו לתוך סוריה, דרך מעבר שסומן על ידי כוחות יבשה. כבר עם הכניסה ניהלנו קרבות מול טנקים, נגמ"שים ותותחי אויב - הכול מהכול.

"לתל שמס הגענו בערך יומיים לפני סיום המלחמה. המ"פ שלנו ניווט אותנו בטעות, והיינו עשרה טנקים עם הגב לכוחות הסוריים. הייתי הטנק האחרון בשיירה, ומטווח ממש קצר זיהיתי טנק סורי ונתתי הוראה לירות. היו לוחמים סורים שנותרו בחיים אחרי שהטנק שלהם התלקח ובמקום לברוח או להתחבא, הם התקרבו אלינו. זה היה קטע נורא מפחיד, ממש קמיקאזה.

"באחד הקרבות שהתנהלו בשעות הבוקר, הרגשתי חום ביד שלי. רק היד הייתה מחוץ לטנק, כי היא הייתה מונחת מעל הראש. הורדתי את המעיל והאוברול, והבחנתי בחור שנפער באמה שלי, אך לא דיממתי. המשכתי לנהל את הקרב ולא סיפרתי לאף אחד. אחר כך הראיתי את הפציעה למ"פ והוא אמר לי שזה שום דבר.

"למחרת, ביום האחרון למלחמה, היד התנפחה למימדי רגל. צוות רפואי שהתלווה אלינו, הורה לפנות אותי לבית–חולים. שם הסתיימה הלחימה מבחינתי. הייתי מסריח ופצוע, ואפילו הגרביים ממש נדבקו לעור שלי. היד חזרה לתפקד, והרופאים החליטו להשאיר את הרסיס כדי לא לפגוע בעצבים. משם עברתי לבית–הבראה, אבל לא מצאתי את עצמי במקום ההוא. אחרי מספר ימים ארזתי את חפציי וחזרתי לפלוגה. השתחררתי שלושה חודשים אחרי תאריך השחרור המקורי שלי.

"לא כתבתי גלויה להורים שלי במשך כל ימי המלחמה, ובדיעבד התברר לי שהוריי, ניצולי שואה, חלו מאוד מרוב דאגה לשלומי. אבי היה הולך לדואר מדי יום, והתאכזב לגלות שלא מגיע מכתב ממני.

"לצל"ש אני לא מייחס משמעות מיוחדת או מתפאר בו. הוא פשוט קיים. הודיעו לי עליו כששהיתי בארה"ב. הוריי קיבלו אותו בשמי, וכשחזרתי לארץ לאחר שנתיים ניתנה לי איגרת בלשכת הרמטכ"ל. במלחמה ההיא התרחשו המון מעשי גבורה. לדעתי, סוד ההצלחה של הגיבורים האלה נובע מאימונים מפרכים ומהכשרה יסודית ואיכותית.

"המון שנים לאחר המלחמה לא הייתי מסוגל לחזור לרמת הגולן. הייתי מקבל סימפטומים נפשיים כשהייתי מתקרב לשם - הייתי מתחיל להזיע והדופק שלי האיץ - מעין התקפי חרדה. בגיל 48 מימשתי חלום ילדות ורכשתי אופנוע, נסעתי לרמת הגולן וחרשתי אותה. זה היה סוג של השלמה, סגירת מעגל. עד היום אני נוסע לשם בתדירות גבוהה, זה מקום בו איבדתי חברים יקרים ושבו השתנו חיי מקצה לקצה.

"היום אני אדם יציב עם רגליים על הקרקע. אני עובד כעצמאי, יש לי ילדים נפלאים ואישה מקסימה ואוהבת. אבל המלחמה הזו פגעה בנפש של כל מי שלקח בה חלק. לפני המלחמה הייתי אדם מאוד מאושר, הייתי מסמר הערב בכל מקום. אחריה, עד היום למעשה, אני אדם כבוי. אין לי את השמחה שהייתה בי".


attachment 24.6.11.pdf



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה