קיבלנו טיל מצד ימין. חטפתי זבנג בראש והייתי המום

רועי עמוס אתר הגבורה, במחנה 28 באוקטובר 2011
ויקטור בלום 2011

ויקטור בלום 2011


במלחמת יום הכיפורים חילץ עצמו סרן (מיל') ויקטור בלום מטנק בוער, ואף הצליח להציל טנק נוסף מגזרת הלחימה בתעלת סואץ # על גילוי תושייה ודבקות במשימה, הוענק לו צל"ש מח"ט.



כשסרן (מיל') ויקטור בלום היה נער צעיר ועמד לפני גיוס, הוא קיבל לידיו את טופס המנילה. בין החילות השונים שהופיעו בטופס תפס את עיניו חיל השריון - אבל מור"קים וסיפורי גבורה לא היו הסיבה לכך. "הייתי די פשרן, ראיתי שריון ומיד חשבתי שצריך ללכת פחות ברגל, ולכן סימנתי את החיל הזה בעדיפות הראשונה", הוא אומר היום בחיוך. "הוכשרתי להיות נהג בחטיבה 7, ושלוש השנים בהן שירתתי מ–1970 עברו בשקט מופתי. פרט לאימונים ולתרגילים לא ירינו".

ואז הגיעה מלחמת יום הכיפורים ושיבשה את התוכניות של בלום. הוא כבר היה משוחרר אז, אך נקרא למילואים בחטיבת הצליחה, שנשלחה להילחם באזור תעלת סואץ. ב–10 באוקטובר 1973 נפגע הטנק של בלום בגזרת התעלה. הוא הצליח להיחלץ ממנו בכוחות עצמו, עלה על טנק אחר ופינה עצמו אל תאג"ד שהיה בקרבת מקום. במעשה זה הוא גילה תושייה ודבקות במשימה, ועל כך הוענק לו צל"ש מידי מפקד החטיבה.

"היה לי מזל גדול גם בשירות החובה וגם במילואים", מספר בלום. "בדיוק כשהייתי אמור לתפוס קו ראשון כחייל צעיר, החלה הפסקת האש של מלחמת ההתשה, ורק חודש וחצי לאחר השחרור שלי פרצה מלחמת יום הכיפורים. אני מאמין שהתזמונים האלה הצילו את חיי".

חתול ועכבר

עם שחרורו נקרא בלום לשירות מילואים, ושימש  כנהג מג"ח. "גויסתי למלחמה במוצאי שבת והמקום הראשון שאליו אמרו לנו להגיע היה שדה תימן, שם היו פזורים הימ"חים של החטיבה", הוא מספר. "המצב שגילינו שם היה קטסטרופלי. הטנקים היו ריקים לחלוטין - בלי מקלעים, בלי זיוודים, אפילו ללא מכשירי קשר.

"ממש לא היינו ערוכים ומוכנים למלחמה. אחרינו רצו חיילים וציידו אותנו על הדרך באנטנות ובתחמושת. אבל לא הייתי לחוץ, ומסיבה פשוטה - לא ידעתי כלל לקראת מה אני הולך, מה אראה ואילו חוויות אעבור. רוב החיילים הקרביים אמנם משרתים שלוש שנים מבצעיות, אבל בפועל עד שאתה לא נלחם אתה לא באמת יודע מה זה.

"התקדמנו עד לגזרה המרכזית של התעלה, אך לא היינו בקו הראשון של הכוחות. המצרים התקדמו במהירות והגענו עד לאזור שמרוחק כ–20 קילומטרים מהתעלה עצמה. בשטח היו טנקים מצריים רבים מצוידים בשפע טילי ארטילריה. ב–8 באוקטובר, יום שני אחר הצהריים, יצרנו איתם מגע בפעם הראשונה, וכבר בתקרית הזו היו לנו נפגעים - טיל אחד אף השמיד טנק שלם על כל צוותו.

"המשימה שהוטלה עלינו הייתה לכבוש גבעה שזכתה לשם 'חמוטל'. היינו עולים לכבוש אותה בבוקר ויורדים ממנה בערב, ואז בלילה המצרים היו תופסים אותה, ובבוקר המחרת - שוב אנחנו. ממש משחק של חתול ועכבר.

"כל אותו זמן המצרים המשיכו להסב לנו נזקים עם הטילים, וביום רביעי בבוקר התרחשה פגיעה בטנק שלי, במסגרת ניסיון נוסף מצדנו לכבוש את 'חמוטל'. אפשר לומר שבשלב הזה נגמרה כבר הפלוגה - כל הטנקים שלנו נפגעו, כך שמבחינה מבצעית כבר לא היינו יכולים להועיל כלל. אני זוכר ששמעתי מישהו צועק 'זהירות', ומכאן אני לא זוכר כלום למשך פרק זמן מסוים - שניות או דקות. מתברר שקיבלנו טיל מצד ימין. חטפתי זבנג בראש והייתי המום.

"התעוררתי בבהלה וברגע הראשון לא שמעתי שום דבר. ואז החלו קולות שנשמעו כמו ירי, אבל לדעתי הייתה זו התחמושת בטנק שהחלה להתפוצץ. פתאום הבחנתי שהמעיל שאני לובש מתחיל לבעור. ניסיתי לפתוח את המדף מבפנים, אבל לא הצלחתי".

"אני בן–אדם ריאלי והגיוני אבל באותו הזמן חלפה במוחי מחשבה על התאבדות. הטנק בער ושאלתי את עצמי 'למה אתה מחכה'? חיפשתי את העוזי מתחת לכיסא, אבל לא מצאתי אותו. אמרתי לעצמי 'טוב, נעזוב את זה'.

"פתאום הרגשתי משב אוויר, והסתבר שהמדף פתוח מעט. הבנתי שאני מוכרח לנסות לצאת ובאמת הצלחתי לדחוף אותו. באותם רגעים לא שמתי לב שאני פצוע".

הכול בסדר

בהכרה מעורפלת הצליח בלום להיחלץ מהטנק ונשכב מחוצה לו. לאחר מספר שניות הוא הבין שעליו לשנות מיקום. "רק יומיים קודם לכן יצא צוות מטנק שנפגע, והמצרים ירו בחבריו מטווח אפס. הבנתי שעדיף לי להתרחק מהטנק הפגוע כדי שהאויב לא יבין שנותרו ממנו ניצולים, וגלגלתי את עצמי לטנק אחר שהיה לידו", הוא מספר. "סמוך אליי הגיעו כוחות חילוץ, ואמרו לי לבוא איתם כי אני פצוע - התברר שיד ימין שלי ופניי נכוו בבערה. החליטו לפנות אותי, אבל ראיתי שיש שם טנק תקין ופנוי ואמרתי להם שאני אקח אותו, כי אולי יש מישהו או משהו חשוב בפנים. הם היו המומים אבל נתנו לי הכוונה. הסתובבתי והתחלתי בדהירה בלי מחשבות מיותרות.

"הגעתי עד לתאג"ד הקרוב. מי שהיו שם נבהלו בהתחלה ממראה הטנק ששועט לעברם. כשהם ראו אותי יורד ממנו בכוחות עצמי, הם התחילו להפשיט אותי ולבצע חבישה. פתאום הגוף שלי החל לרעוד כולו. כנראה שבתת מודע הבנתי שזהו, שאני לא צריך יותר לשלוט בעצמי, שאני כבר נמצא בידיים טובות.

"העלו אותי משם למטוס והמראנו לבית–החולים קפלן. היה מילואימניק שליווה אותי, ובדרך ביקשתי ממנו שיתקשר לאמא שלי כדי להרגיע אותה. הוא החליט להגיע לביתנו ולספר לה בעצמו שאני במצב טוב, וכשהיא באה לבקר אותי בבית–החולים, היא פרצה בבכי. אמרתי לה שאין לה סיבה לבכות כי הכול בסדר.

"חודש הייתי בבית–החולים ועברתי שיקום, ומיד אחר כך כבר הצטרפתי שוב לחבריי לפלוגה, הפעם בגזרת נמל התעופה 'פאיד'. פרט לאש ארטילרית שהופיעה בשעות די קבועות, היה יחסית שקט בגזרה הזאת, ולא נרשמו תקריות מעניינות. עם זאת, אני זוכר את עצמי מפחד כל הזמן. בניגוד להתחלה, בשלב הזה כבר הייתי מודע לדברים שיכולים לקרות.

"בתום המלחמה קראו לי לריאיון וקיבלתי הזמנה לטקס חלוקת צל"שים. עד היום אני לא מספר על כך, רק אם שואלים, ורק שניים מחבריי הטובים יודעים בכלל על קיומו של צל"ש המח"ט שקיבלתי. אני בן–אדם מסודר, פרגמטי וציני שלוקח את הדברים בפרופורציות. מבחינתי עשיתי מה שחשבתי שצריך לעשות וזהו - הייתה מלחמה, ונלחמתי.

"גם לבנות שלי אני לא מספר יותר מדי. כשבתי הקטנה שירתה כסמלת מבצעים בצבא, היא התקשרה אליי יום אחד ואמרה לי 'אבא, אני מאוד מעריכה ואוהבת אותך'. אמרתי לה בצחוק 'מה קרה? מה את צריכה?' והיא סיפרה שהיא הייתה אחראית על שטח אש וצפתה בתרגיל של טנקים. רק אז היא הבינה מה בדיוק עבר על אבא שלה לפני שנים רבות.

"אחרי שהשתחררתי מהצבא למדתי תעשייה וניהול בטכניון, ואז חזרתי לצבא ושירתתי כמנתח מערכות ביחידת המחשב של חיל האוויר, שם גם קיבלתי דרגות קצונה. במקביל, המשכתי לשמור על קשר גם עם החברים מהשריון, ועד היום יוצא לי לפגוש אותם לפעמים. זה מדהים לראות כיצד בתוך כמה דקות שיחה מגשרים על שנים של נתק ומרגישים כאילו מעולם לא נפרדנו".



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה