בהתחלה אתה עוד חושב שתוכל להציל את כולם

רועי עמוס אתר הגבורה, במחנה 18 בנובמבר 2011
יוסף בזל 2011

יוסף בזל 2011


במלחמת יום הכיפורים חילץ טוראי (מיל') יוסף בזל לוחמים וקצינים מזחל"מים שנפגעו # על גילוי קור רוח, יוזמה ותושיה הוענק לו בתום המלחמה צל"ש מח"ט



פחד. הוא יכול לשתק אותך, להקפיא אותך, להותיר אותך חסר אונים - אבל הוא גם יכול לדחוף אותך קדימה, יכול להפוך אותך לגיבור.

ב–15 באוקטובר 1973, טוראי (מיל') יוסף בזל, היה שם, בנקודת הבחירה הכמעט בלתי רצונית בין שני צדי המתרס. הייתה זו מלחמת יום הכיפורים, והוא הוקפץ לשירות מילואים כלוחם ונהג זחל"ם של חטיבת הצנחנים במילואים "חוד החנית". במהלך התקדמות הכוח לשם חציית גשר הגלילים, התפוצץ פגז סמוך לכלי בו נהג. כתוצאה מכך נהרג מפקד מחלקה ונפצעו עוד שישה לוחמים. בזל התנדב לחלץ אותם אל התאג"ד שניצב במרחק רב משם, ובדרכו הציל עוד שלושה קציני מטה שהזחל"ם בו נהגו התהפך במהלך ביצוע פעולה מסווגת. מעבר לאומץ, היה שם בעיקר פחד.

"הסצנות ממלחמת יום הכיפורים חקוקות עד היום בראשי ולא עוברות", מספר היום בזל. "המלחמה הזו הצילה אותנו בכך שהיא ניערה אותנו מהתרדמת בה היינו, אך מי שלחם בה, לעד תלווה אותו הטראומה משם".

לאורך כל ימי הלחימה פעל בזל ביעילות, והציל רבים בפעולות הלחימה והחילוץ אליהן התנדב בנחישות. על גילוי קור רוח, יוזמה ותושייה הוענק לו בתום המלחמה צל"ש מטעם מפקד חטיבת "חוד החנית".

שיהיה בהצלחה

מדינת ישראל כולה פגשה במלחמת יום הכיפורים כשהיא לא מוכנה. עבור בזל, העניין דרש גם מחיר אישי - רק זמן קצר לפני פרוץ המלחמה הוא שבר כוס מתחת לחופה.

"כשאני נשוי טרי, גויסתי לחטיבת הצנחנים במילואים לאחר שירות סדיר בגדוד 890 של הצנחנים", הוא מספר. "המלחמה פרצה בעת תפילות יום הכיפורים, ולעולם לא אשכח איך טפטוף של אנשים החל לצאת מבית–הכנסת.

"בתחילה התייצבנו בבסיס במרכז, שם הצטיידנו והמתנו לפקודה. זו הגיעה רק ב–10 באוקטובר, ואחריה נסענו לכיוון המיתלה. כשהגענו הטיסו אותנו לרפידים ומשם התקדמנו לאזור בלוזה.

"כל אחד מלוחמי החטיבה כבר רצה להילחם, אבל בימים הראשונים לא ניהלנו ולו קרב אחד, רק שהינו בשוחות. היינו מנהלים שיחות רבות, בעיקר כדי לברוח מעט מהמציאות. היינו מספרים בדיחות מלאות הומור שחור, מדברים על מי יחיה ומי ימות - 'אתה נראה כאילו כבר קיבלת כדור בלב', היינו אומרים אחד לשני. האווירה הייתה עדיין מבודחת.

"ביום רביעי בסביבות השעה 17:00 העמסנו את הציוד שלנו על גבי אוטובוסים ומשאיות והתחלנו בתנועה. לפני צומת המיתלה, היה מין חניון ונעצרנו שם בהוראת המפקדים, ואלה דרשו שנתפזר מידית. התחושה הייתה של חוסר ודאות אבל פעלנו ביעילות.

"כל מ"מ דרש מחייליו לשכב על הגב בפנים מופנות לשמים, ולכוון את הנשק למעלה. לא חלפו שניות בודדות ושלושה מיגים מצריים חלפו מעלינו. ניסינו לירות בהם, אך המהירות בה טסו הייתה עצומה ולא זיהינו פגיעות. המצרים לא היו טיפשים כלל והם הפילו עלינו פצצות השהיה. לא נשמע שום קול נפץ, ורובנו כלל לא ראו מה התרחש בגלל זווית הראייה. גם מי שראה, לא הבין את משמעות הדבר.

"המג"ד שלנו, אל"ם (מיל') דן זיו, גאון אמיתי, קלט מהר מאוד את תמונת המצב. הוא אמר לנו לעזוב מידית את המקום, ואנחנו פתחנו בריצת אמוק לצד השני והתחפרנו מעט. שניות מעטות לאחר מכן פיצוצים אדירים כבר החרידו את המקום. הסתבר שהיינו אמורים לבצע תרגיל הסחה ולחצות את התעלה, אבל בזמן אמת לא הבנו זאת.

"בערב ה–14 באוקטובר התחלנו לנוע לעבר המקום בזחל"מים, כאשר כל אחד מהם אויש בכ–20 חיילים. אחרי שלוש שעות נעצרנו והצטיידנו בסירות. אמרו לנו 'אתם רואים את גשר הגלילים? שיהיה בהצלחה'.

"הראשונים שחצו את הגשר היו לוחמי פלוגת ההנדסה החטיבתית בליל ה–15 באוקטובר, והם פתחו לנו את הדרך. מיד אחריהם הגיע תורנו לצלוח - אבל תוכניות לחוד ומציאות לחוד. ארבעה קילומטרים לפני החצייה נפל פגז, ככל הנראה שלנו, סמוך לזחל"ם שלי. המ"מ שלי, יוסף זייד ז"ל, היה חשוף בצריח ונהרג. חוץ ממנו נפגעו עוד ארבעה לוחמים, שניים מהזחל"ם שלנו ושניים מהזחל"ם שהיה לפנינו. חייל נוסף איבד את עשתונותיו וסבל מתגובת קרב קשה. היינו מוכרחים לנטרל אותו מהנשק לבל יפגע בעצמו.

"אני הייתי הנהג של הזחל"ם וכל אותו זמן הייתי דרוך מאוד ולא שאלתי שאלות. אני לא מאמין שיש אדם שלא נמצא בתוכו פחד מסוים, מי פחות ומי יותר, אבל אמרתי לעצמי שאני חייב לקחת את עצמי בידיים. העמסתי את ההרוג והפצועים על הזחל"ם שלי, עשיתי פרסה ושעטתי אל התאג"ד שהיה מרוחק מאיתנו.

"בדרך, בעקבות ההבזקים של פגזי התאורה שנורו בחוץ, הצלחתי לזהות זחל"ם הפוך. הוא היה שונה וזיהיתי אותו כשייך למטה. כמובן שעצרתי וקשרתי אותו אליי כדי לחלץ אותו. בתוכו היו שלושה קצינים בכירים, הם לא היו פצועים פיזית, אבל כנראה בגלל האירוע היו די המומים. בדיעבד הבנתי כי הם אלה שהמליצו עליי לקבלת הצל"ש".

מבצבץ בעיניים

בזל הגיע אל התאג"ד וסייע במלאכת הורדת הפצועים לשם קבלת טיפול רפואי ראשוני. מיד לאחר מכן הוא עשה את דרכו בחזרה לחבריו, שכבר החלו לנהל קרבות מול המצרים ברמפות בצדה השני של תעלת סואץ. "היה כאוס מוחלט שם, וכל אחד היה יכול לעלות גם ברגל וגם בזחל"ם על גשר הגלילים", הוא אומר. "נשלחנו דרומית לאיסמעיליה, לסיור בכפר סרפאום בו היה מוצב. התחוללו שם קרבות קשים מאוד, בעיקר מצד הקומנדו המצרי שהיה מיומן מאוד וגם הצליח לחדור אלינו.

"המצב היה קשה - אנשים הלכו להשתין רגע בשיחים ולא חזרו. נאלצתי, פעמים רבות, לפנות גופות של חברים שלי, והפינוי לא היה קל. המצרים לא אפשרו נחיתת מסוקים ומטוסים ולכן גם פעולות החילוץ גבו לנו לא מעט קורבנות.

"יש המון דברים שהדחקתי במודע במשך השנים, חוויות שאני לא רוצה להיזכר בהן - המ"מ שנהרג, החברים שנפלו, פינוי הגופות. בהתחלה אתה עוד חושב שתוכל להציל את כולם.

"זו הייתה המלחמה הקשה ביותר של מדינת ישראל מכיוון שתפסו אותנו עם המכנסיים למטה. קו בר לב כבר לא היה קו בר לב הנודע, ואני ממש לא בטוח שהדרג הבכיר בצבא, מדרגת מ"פ והלאה, ידע כיצד הוא יפעל עד שפעל באמת.

"איך חוזרים לשגרה לאחר מכן? אני חושב שהרבה לא חזרו טוב, לפחות לא בתקופה הסמוכה. כולנו איבדנו פרנסה וניסינו לשקם את המשפחה. אנשים השתנו - אם עד אותה מלחמה מישהו לא רצה ילדים, פתאום הוא מיהר להקים משפחה, ליצור המשכיות. השמחה על תום המלחמה הייתה מהולה בעצב על אובדן החברים. אני מגדיר את עצמי כחזק, אבל בקצוות העיניים משהו עוד מבצבץ.

"החששות ממלחמת יום הכיפורים המשיכו איתי עוד שנים רבות לאחר המלחמה. בלילות הייתי מתעורר ונזכר בחברים וברגעים בהם ראיתי אנשים קורסים לנגד עיניי. עד היום אני סובל ממצב של גרדת, ורופאים מומחים טוענים שזו תופעה פסיכולוגית. השנים נוקפות אבל כנראה שיש דברים שנשארים תמיד.

"בהסתכלות שלי, מלחמת יום הכיפורים עשתה טוב בדבר אחד בלבד - היא דאגה לכך שכבר לא נשב בחיבוק ידיים, שתמיד נצפה להתחוללות אירועי קיצון. המלחמה גרמה לנו להבין שכדי להגן על המדינה אנחנו חייבים, כמו שאומרים החבר'ה, להיות עם היד על ההדק".


הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה